שלום וברכה לכולם, אנחנו ערב פרשת בעלותך.
אני רוצה לשתף שהיום קיבלתי הודעה מבחורה אחת שהתקשרה בוכה על המצב הקשה שהיא מרגישה שהיא חיה בו. העיקר הקושי שלה עמד על איזה נקודה — כמובן שאני לא אפרט — איזה נקודה שיש לה קושי בו בחיים. זה יכול להיות משהו שלצורך העניין חוסר מציאת עבודה, או חוסר מציאת שידוך, או קושי מול ההורים. אבל היא אמרה לי: ״אני מתפלאת לזה כל כך הרבה ואני כל כך משתדלת ולא מצליחה. ״ היא ממש השתנקה בבכי.
כמובן שכשאתה שומע כזה מקרה ומישהו כואב לו, השתתפתי בצערה ובכאב שלה. אבל אחר כך אמרתי לה שהכאב על אותה בעיה שיש לה בחיים תלוי מאוד בנקודת מיקוד — שאלה על מה מתבוננים. כי אדם יכול לצבוע לעצמו את החיים בשחור ולראות כמה רע וכמה סבל וכמה צער וכמה עוגמת נפש בגלל דבר מסוים — כי הוא לא התקבל לאיזה סיירת שהוא רצה, כי שידוך לא הלך לו, או מכל מיני סיבות. אפשר להשחיר את החיים.
ואמרתי לה שאחד המשימות החשובות ביותר שלנו זה לראות את הטוב, להתבונן בטוב. ברוך השם, מצב של אותה בחורה — עובדים, כל הבחינות — ויש לה איזה קושי, לא הצליחה משהו. היא אפילו אמרה: ״אני כבר חושבת להפסיק להתפלל, אני לא מסוגלת יותר. ״
ובעיניי אחד המסרים שאנחנו נלמד מהפרשה שלנו זה על מה לשים את הפוקוס. יש בפרשה שלנו שני חטאים לפחות של תלונות — אני אומר לפחות כי אולי אפשר להסביר גם יותר — אבל שני החטאים המפורסמים בפרשה זה חטא המתאוננים והמתאווים.
מה זה המתאוננים והמתאווים? ״ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה׳״ — התלוננו, לא כתוב על מה. יש שפרשו שסתם קשה, החיים בזבל, החיים מעצבנים, החיים קשים. יש פרשנים שאומרים שהם רצו, שהתורה הייתה להם קשה אחרי מתן תורה. בכל אופן, היו להם טענות מול הקדוש ברוך הוא, האשמות — הקדוש ברוך הוא לא עובד לפי מה שאני ציפיתי שיעבוד — וכנגד זה השם הביא שרפה ואנשים נשרפו שם עד שמשה התפלל והאש שקעה במחנה.
לאחר מכן היה חטא נוסף, הלוא הוא חטא המתאווים: ״והספסוף אשר בקרבו יתאוו תאווה״ — יאכילנו בשר. משה רבנו העלה את הטענות כלפי השם שהמן לא טעים להם, שהם מתגעגעים מהדגים: ״זכרנו את הדגה״, את הקישואים, החציר והחצילים והשומים. הם מאוד מאוד מעצימים את התסכול שלהם, את הקושי שלהם, את הגעגוע — משהו שלפי הפרשנים בכלל לא היה. אבל על זה אומר הקדוש ברוך הוא: אם ככה, אני אביא להם פי כמה וכמה, אביא להם את השלב — בני ישראל אוכלים את השלבים עד שמרוב אוכל אנשים שם מתים, ומגיעים למצב כזה שהם כבר לא יכולים יותר, ונהיה שם ממש מכה קשה בעם עד כדי קברות התאווה — כל מי שהתאווה נהרג גם הוא.
שני סיפורים מאוד קשים על טענות ותאווה שהייתה בעם ישראל. ובעצם, אם אנחנו מנסים לחשוב מה המסר אלינו, אז נראה לי שאחד הדברים החשובים הוא שאדם צריך להכיר בטוב שיש לו, להסתכל על הדברים הטובים, לא להתעסק כל הזמן בכמה קשה לי, כמה רע לי, כמה הקדוש ברוך הוא לא עושה מה שאני הייתי רוצה — אלא להצליח להתבונן בטוב.
כשלומדים CBT — טיפול פסיכולוגי שעסוק בדרך המחשבה להביא לרגש ולהתנהגות — אז אחד הכלים שאומרים הוא להסתכל אחרת על המציאות: תראה איפה אין את התופעה שעליה אתה מדבר, אין את הפחד שאתה חושש ממנו, אין את התלונה, את הקושי שיש לך. בוא תראה איפה אתה יכול טיפה להסתכל אחרת על המציאות — תחשוב שונה, תתנהג קצת שונה, ותראה איך פתאום תשתנה.
ברור לי שבכל מציאות אפשר להתלונן. אני עכשיו נמצא במילואים ורואה כמה אנשים מתלוננים — על מה מתלוננים, על מה לא. על זה שהמיטות לא נוחות, על זה שהמזגנים לא תמיד עובדים, על זה שהם במילואים בכלל. אבל בסופו של דבר, נכון, התנאים הם לא כמו בבית ויש הרבה אתגרים, אבל זו זכות. אני אמרתי לחיילים שהתלוננו: ״חבר׳ה, אתם לא מבינים איזה זכות יש לנו. אנחנו פה, נציגים של עם ישראל נמצאים פה. תפסיקו להתלונן, תפסיקו לקטר כל הזמן. ״
הקדוש ברוך הוא לא יכול לסבול את הקיטורים האלה — הוא שורף את המתאוננים ומאכיל את המתאווים, ואומר להם: ״חבר׳ה, עד כאן, כמה אפשר להתלונן? ״ יש לכם קושי, בסדר, בואו נפתור אותו. אבל אחת הבעיות היא שמעצימים את הקושי, מגדילים אותו והופכים אותו לפוקוס — שזה החיים, זה העולם. כשאדם חי ככה, אז הוא נכנס לתסכול עצמי, למרמור, לחוסר יכולת להצליח להתקדם בחיים.
אני חושב שגם כמו שאמרתי לאותה בחורה, וגם כשאמרתי לחיילים, וגם מה שאומר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל — חבר׳ה, חיים קשים, יש אתגרים, יש התמודדויות, תפסיקו להתבכיין, תפסיקו כל הזמן להתלונן, תפסיקו לקטר, תתבוננו בטוב, תעבדו, תעמלו, תתאמצו, תשקיעו — כי לתלונות אין סוף. ובעיקר הבעיה שלא רק שאין להם סוף, הם עולות ועולות ועולות, ואחד מלהיט את השני וממשיך ומעצים ומעצים ומעצים, עד כדי כך שבסוף אי אפשר להצליח לפעול נכון, ומאבדים את הכל וצובעים את כל החיים.
איך יכול להיות שהגעת למצב — גם אם לא היה לך משהו טוב — שאתה כבר לא רוצה יותר להתפלל? בסדר, אז לא הלך לך טוב, לא מצאת מקום עבודה — אז מה? לא מצאת שידוך — אז מה? בסדר, נכון, זה לא נעים, זה ברור שזה מתסכל, ואנחנו משתתפים בצער ובכאב, צריך לחשוב מה אפשר לעשות — אבל אסור לצבוע את החיים. ועל זה נופלים — זה חטא התאווה וחטא המתאוננים.
אז בין אם נסביר שהמתאוננים זה עניין של בין אדם למקום והתאווה זה בין אדם לחברו, בין אם נסביר שזה תלונות כלליות וזה תלונות פרטיות — בסוף אומר הקדוש ברוך הוא: מי שכל היום מקטר ומתלונן לא יגיע לשום מקום, עד כדי כך שאין לו הצדקה אפילו לחיות.
אז קדימה חבר׳ה, תפסיקו להתלונן על המדינה שלנו, על הממשלה שלנו, על הקהילה שלנו, על הרב שלנו. תתחילו לפעול ולעשות, תתחילו לקדם, לראות את הטוב, להעמיק בטוב, לפעול ולעשות — ודרך זה כל התלונות ייעלמו מאליהן.
שבת שלום.
נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה