בלק
. 1 למי יש את היכולת לקלל או לברך?
במבט ראשון אנחנו לא כל כך מבינים מה התלונה על בלעם? מדוע הוא נקרא רשע שהרי הוא ביקש רשות מה' ללכת לקלל ועשה בדיוק מה שה' אמר לו? ויותר מזה מדוע ה' שינה את דעתו? מדוע בהתחלה ה' סרב לתת לבלעם ללכת עם שרי בלק ובסוף נתן לו אישור וגם לאחר מכן שלח לו את המלאך עם חרב ביד? ואולי השאלה היותר קשה האם בלעם באמת יכול לקלל את עם ישראל והרי הוא ברוך! האם יכולה להיות השפעה למילים שלו בניגוד לרצון ה'? בלעם יאמר מה שירצה באיזה מקום שירצה ולדבריו לא תהיה משמעות כלל שהרי ה' יברך את עם ישראל…
הרמב״ן אומר שבאמת בלעם היה בסדר והודיע לשרי בלק שהוא לא יכול ללכת עמהם בדיוק כמו שה' אמר לו, אמנם בלק חשב שכל הסירוב הוא עניין של כבוד ולכן שלח שרים חושבים יותר, אבל ודאי לא היה שינוי בדעת ה' ובפעם השניה ה' התיר לבלעם רק להצטרף אליהם, ״וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם, וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה״ - אתה יכול ללכת איתם אבל במטרה שונה. בצורה דומה מסביר הכתב והקבלה יש הבדל בין דבר ה' בבקשה הראשונה לבקשה השניה, בדיבור הראשון ה' אוסר על בלעם ללכת עמהם- לאותה מטרה, ובפעם השניה ה' מרשה לבלעם ללכת איתם- רק בדרך ביחד אבל למטרה אחרת.
למרות כל זאת ״וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ, וַיֵּלֶךְ עִם-שָׂרֵי מוֹאָב״ בלעם לא רק מתלווה אליהם אלא הולך לאותה מטרה, ולכן מובן מדוע ״וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא״ וכתוצאה מכך ״וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ״… הרמב״ן מוסיף שה' רצה שדווקא נביא הגויים )שנשכר לקלל( הוא זה שיברך את עם ישראל, ודאי שכתוצאה מכך הפחד של כל עמי האזור מעם ישראל ומהסייעתא דשמיא שלהם יגדל עד שהם יפחדו להלחם איתם.
אור החיים הקדוש מוסיף שלאחר ששליחי בלק הגיעו בלעם היה יכול לנצל כל תשובה של ה' לצורך גאוותו, אם ה' לא היה נותן לו ללכת- הוא היה טוען שה' מפחד ממנו, ואם היה נותן לו רשות ללכת בפעם הראשונה- היו הגויים חושבים שהוא ברשות עצמו ויכול לקלל את מי שהוא רוצה. לכן ה' סרב בהתחלה לתת לו ללכת ובסוף הרשה לו כדי שגם בלעם וגם בלק ידעו שאין לבלעם שום כוח עצמי אלא ״שלשלת הכלב ביד בעליו״ ואין בכוח בלעם להרע או להיטיב לישראל בלי רצון ה' ובלעם הוא בסה״כ ״עביט של מי רגלים״.
א״כ ודאי שאין השפעה לקללת בלעם בניגוד לרצון ה' וגם לא לברכתו )שאם היה לו כוח מצד עצמו בוודאי היה מברך את עצמו ב״מלא ביתו כסף וזהב״ או בימינו היה יודע את המספרים בלוטו עוד לפני ההגרלה…(, א״כ מדוע שלא ילך ויקלל ויחזור לביתו בלי שדיברו ישפיע? מכאן מסביר רבינו בחיי שוודאי דיבורו של בלעם לא מעלה ולא מוריד והוא יכול לקלל כרצונו ודיבורו לא יפעל כלל במציאות, אלא שגלוי וידוע לפני הקב״ה שעם ישראל יחטא בבעל פעור ובעקבות כך יענש ו-24, 000 ימותו. מואב )ושאר העמים( עלולים לחשוב שכל זה הגיע מכוח דיבורו של בלעם, לשם כך יש צורך שבלעם ידגיש פעמים רבות לבלק ולשריו שאין לו כל יכולת לקלל בניגוד לרצון ה' וגם בפועל הוא יברך את עם ישראל.
התורה מחנכת אותנו להתנגדות מהותית לתרבות קללות בשם האל על עמים או אנשים. התורה נלחמת בתפיסת העבודה זרה שבה האלים מענישים את האנושות בלי קשר למעשיהם, קללות שפועלות על האדם בלי קשר למצבו הרוחני והמוסרי. כדוגמת סיפור עלילות גלגמש על המבול. תפיסת התורה היא שככל שהאדם יותר קרוב לה', יותר מידמה למידותיו של ה' הוא מקבל שכר והוא מבורך, וח״ו להיפך מעשה האדם וחטאיו הם אלו שגורמים לעונשים, והסיבה שסדום נהפכה היא חטאיה וכך גם העונש שהוטל על ננווה כל עוד לא יחזרו בתשובה. הדבר כמובן בולט בפרשת ״והיה אם שמוע״ שאנחנו אומרים בכל יום. פרשת ברכות בלעם מלמדת אותנו שעם ישראל בטבעו קרוב לה'- ולכן אי אפשר לקללו אם הוא לא חוטא, ואולי משום כך חשבו חכמים לקבוע את פרשת ברכות בלעם בתפילה.
מרכז הדרכת התורה היא שהאדם הרוצה להתברך בחייו צריך לעמול ולתקן את מעשיו ומידותיו.
. 2 פי האתון ובריאת העולם
הנס המיוחד שבה ה' פתח את פי האתון של בלעם והיא דיברה נכנס לרשימה מיוחדת שלחז״ל במסכת אבות פרק ה' של הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות ״עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: פִּי הָאָרֶץ, פִּי הַבְּאֵר, פִּי הָאָתוֹן, הַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, הַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף קִבְרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּזִּיקִין, וְאַף צְבַת בִּצְבַת עֲשׂוּיָה. ״
הרשימה במשנה מעוררת כמה תמיהות. א. מדוע היה צורך לחכות עד ערב שבת בין השמשות, האם לא הספיקו לה' ששת ימי הבריאה והיה צורך ברגע האחרון לפני כניסת השבת לברוא עוד כמה דברים אחרונים- וודאי שלא זו כוונת חז״ל? ב. ברשימה ישנם דברים עקרוניים שקשורים לטבעו של העולם )הקשת, הכתב והמכתב וכדו'( שמובן הצורך לברוא אותם בימי הבריאה, אבל מה הצורך לברוא את הניסים המיוחדים והחד פעמיים בבריאת העולם? מדוע לא לחכות לאירוע ואם יהיה צורך, ה' יחרוג מכללי הטבע שאותם הוא קבע בימי הבריאה, ויעשה נס? ג. מדוע דווקא ניסים אלו נבראו בערב שבת? מה עם ניסים אחרים שהם נראים לא פחות גדולים או חשובים?
המהר״ל מפראג בספרו ״דרך חיים״ על מסכת אבות מביא את גישתו היסודית של הרמב״ם על היחס בין בריאת הטבע עם כל חוקיו הקבועים להשגחת ה' על המציאות ועשיית הניסים, וחולק בחריפות על כל גישתו. הרמב״ם בהקדמה למסכת אבות )שמונה פרקים( ובמורה נבוכים חולק על תפיסת כת ״המדברים״ )כת פילוסופית- איסלמית( שסברה שהאלוקים משגיח בכל רגע ורגע וכל מעשה ומעשה הוא זה שמחליט ופועל אותו )כל נפילת תפוח מהעץ נקבעת באותו רגע ע״י האלוקים(, הרמב״ם קובע ש״אין חדש תחת השמש״ ה' קבע את חוקי הטבע בששת ימי בראשית ועל פיהם העולם מתנהל ללא התערבות אלוקית וגם כל הניסים כבר נבראו בימי הבריאה, הקב״ה מחדש בכל יום מעשה בראשית במובן שהוא מקיים את העולם ובלי הקיום התמידי הזה- העולם מיד בטל, אבל וודאי שאין שינוי בחוקי הטבע.
הרמב״ם מבסס גישה זו מתוך משנה שלנו ומתוך המדרש בראשית רבה ״אמר רבי יונתן תנאים התנה הקב״ה עם הים שיהא נקרע הה״ד ׳וישב הים לפנות בקר לאיתנו׳, א״ר ירמיה בן אלעזר לא עם הים התנה הקב״ה, אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית הה״ד ׳אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי׳ את הים שיקרע. את האור שלא תזיק. את האריות שלא יזיקו. את הדג שיקיא, ואם כן כשנקרע למשה כבר נגזר עליו ביום שלישי שנא' ׳יקוו המים׳ שבאותה שעה יבקע וזהו שאמר ׳וישב הים לפנות בוקר לאי תנו׳ לתנאו הראשון, וכן נגזר על הירדן באותו יום שיבקע מפני יהושע ואליהו ואלישע, וכן ביום רביעי נגזר על השמש שיעמוד ליהושע וישוב אחורנית לחזקיה על ידי ישעיה וכן בשאר הנסים נגזר עליהם ביום בריאתם שיצאו מטבעם על ידי הנביאים דרך נס״.
לפי הרמב״ם מרכז הקשר שלנו עם ה' הוא התפעלות והתרגשות מחכמתו שבראה את כל העולם עם כל חוקיו ונופיו המדהימים וההרמוניה המיוחדת בניהם. ככל שהאדם יכיר יותר את נפלאות הבריאה והשגחת ה' וכתוצאה מכך יאהב יותר את ה' הוא יהיה קרוב יותר אל ה' ומושגח יותר על ידו.
כאמור המהר״ל שולל את גישת הרמב״ם משום שלפי דבריו אין טעם לתפילות עם ישראל לישועה ולעזרה מה' שהרי הכל כבר נקבע בששת ימי הבריאה. וכן קשה ממשנתנו במה שונים עשרה עניינים אלו משאר הניסים? מדוע היה צורך לברוא אותם בערב שבת בין השמשות ולא ביום שבו נבראה הארץ או האתון. כמו שלשיטת הרמב״ם ביום השלישי נעשה התנאי על קריאת ים סוף והירדן וביום הרביעי על עצירת השמש, כך היה צריך ביום בריאת הארץ לברוא את פי הארץ לבליעת קורח וביום בריאת בעלי החיים לברוא את פי האתון של בלעם ואת אילו של אברהם?
המהר״ל פורס באריכות את שיטתו )שמהווה בסיס לשיטת החסידות בעניין זה( בריאת הניסים בששת ימי בראשית אין משמעותם שה' לא פועל ומשנה את המציאות במהלך ההיסטוריה, כמו שה' היה יכול להחליט בימי הבריאה שהאש לא תשרוף כך הוא יכול להחליט ולעשות בשעת הנס. ודאי שכל נס הוא פעולה שבאותו זמן ה' החליט שיש צורך בנס ההוא, אלא הקב״ה קבע בבריאת העולם שתמיד יהיה קשר בין העולם התחתון לעולם העליון- זה התנאי עם מעשה בראשית, פעולה ניסית היתה עלולה להיתפס כחורבן הטבע שהרי יש בה שינוי וחוסר יציבות בחוקים שנקבעו בימי הבריאה. הכלל שאותו ה' קבע שמצד אחד ״אין חדש תחת השמש״ חוק המשיכה תמיד יהיה קבוע, אבל שיהיה צורך בגילוי האלוקי בתוך המציאות המים יעמדו בפני בני ישראל. וכלשון המהר״ל ״כלומר שלא מסר העולם אל הטבע לגמרי רק היה מקשר העולם הטבעי בעולם הנבדל שיהיה כח עליו לשנותו ואין כאן שנוי בריאה, כאלו היה הנס גם כן מעניין העולם הזה שברא הש״י בששת ימי בראשית״.
בין השמשות הוא ספק יום וספק לילה. בכל ששת ימי הבריאה אין לכך משמעות שהרי גם המעברים בין הימים הם בתוך ימי הבריאה, אבל בערב שבת יש משמעות האם הזמן הקצר הזה הוא חלק מימי הבריאה או משבת הקדושה שבה ה' שבת מכל מלאכה, לא מדובר על השלמה של מה שה' לא הספיק לברוא בששת ימי הבריאה, אלא בזמן הזה בכוונה נבראו עשרה דברים שהם קרובים אל הטבע אבל הם מעל הטבע הרגיל, מבטאים את הופעת הקדושה בעולם הזה.
הקדושה העליונה מתבטאת במספר 10. המהר״ל מסביר בהרבה מקומות ש-10 מבטא את החיבור של כל הפרטים למהות אחת. אפשר להתבונן על העולם כאוסף של פרטים שחוברו במקרה, הקדושה מרוממת אותנו לראות שיש תוכן עמוק המחבר בין כל הפרטים. הבריאה של עשרה דברים בבין השמשות לפני כניסת שבת מלמדת את האנושות להכיר בכך, שאין ניתוק אמיתי בין החול לבין הקודש, ה' חיבר את העולם הגשמי עם העולם הרוחני העליון וממשיך לפעול בתוכו כדי לגלות את הקדושה.
כאשר יש צורך שגם בלעם הרשע, שכולו שרוי בתאוות ובכבוד, יברך את ישראל ויעיד על הקשר המיוחד בין ה' לעם ישראל ״לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל. ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ״ לשם כך דווקא דרך האתון, הבהמה המבטאת רק את החומריות, מתגלה הקשר עם העולמות העליונים המשרים קדושה בעולם, מתגלה לבלעם שאפילו האתון מחוברת לקדושה וממילא מתברר שבעם ישראל החי בעולם הזה מופיעה מלכות ה'. היכולת להופיעה את הקדושה העליונה בתוך חיי החומר נוצרה בנקודת החיבור בין ששת ימי המעשה לשבת קודש.
. 3 מתי מותר לכעוס?
אנחנו רגילים לשיר ולהחנך לאור דברי רבי אלימלך מליז׳נסק ״אַדְרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלֹא חֶסְרוֹנָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שִׂנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרוֹ חָלִילָה. ״ דברי רבי אלימלך מבוססים וקשורים לדברי הרמב״ן באגרתו, שגם הם הפכו לשיר, על הצורך להתרחק מהכעס שהיא השורש של כל המידות הרעות ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״ )משלי א ח( תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת – לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבָזֶה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחֲטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז״ל )נדרים כב ע״א( ״כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר )קהלת יא י( ״וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ״; וְאֵין ״רָעָה״ אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר )משלי טז ד( ״וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה. ״ וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר )משלי כב ד( ״עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה׳. ״
גם הרמב״ם בהקדמה למסכת אבות )שמנה פרקים( כאשר הוא מלמד על תיקון המידות ועל כך שהדרך הרצויה היא המידה המאוזנת בין שתי המידות ההופכיות, הוא מחריג כמה מידות שמהם יש להתרחק לגמרי, אחת מהן היא הכעס ״וכן הכעס, דעה רעה היא עד למאוד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס, ורצה לכעוס עליהם, כדי שיחזרו למוטב- יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מידמה איש בשעת כעסו, והוא אינו כועס״…
לעומת ההדרכות המוסריות האלו מפתיעה האמירה של הגמרא במסכת ברכות דף ז' שה' כועס בכל יום ״וא״ר יוחנן משום ר' יוסי מניין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו? דכתיב )שמות לג( ״פני ילכו והנחותי לך״ אמר לו הקב״ה למשה המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך. ומי איכא רתחא קמיה דקודשא בריך הוא? ! כן, דתניא )תהלים ז, יב( ״ואל זועם בכל יום״ וכמה זעמו? רגע, וכמה רגע? אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע, ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה )במדב
נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה