שיעור לפרשת בלק
במדבר רבה )וילנא( פרשה כ סימן כב
הלכה בזכות כמה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שנו רבותינו בזכות ד׳ דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמותן, שלא שינו את לשונם, ולא גילו מסטורין שלהם, שמשה אמר להם )שמות ג( ושאלה אשה משכנתה כלי כסף וכלי זהב והיה הדבר הזה מופקד אצלם י״ב חדש ולא גילה אחד מהם למצרים, ולא נפרצו בעריות שכן כתיב )שיר /השירים/ ד( גן נעול אחותי כלה אלו הזכרים גל נעול מעין חתום אלו הבתולות תדע לך שהרי אחת היתה ופרסמה הכתוב ויצא בן אשה ישראלית וכל אותן מ׳ שנה לא סרחו במדבר עד שבאו לשטים לכך כתיב וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות.
שטים שעשו שטות )משלי ו( נואף אשה חסר לב, ויחל העם לזנות יש מעינות שמגדלין גבורים ויש חלשים ויש נאין ויש מכוערין ויש צנועין ויש שטופין בזמה ומעין שטים של זנות היה והוא משקה לסדום, אתה מוצא שאמרו )בראשית יט( איה האנשים אשר באו אליך הוציאם אלינו וגו׳ ולפי שנתקלל אותו מעין עתיד הקדוש ברוך הוא לייבשו שנאמר )יואל ד( ומעין מבית ה׳ יצא והשקה את נחל השטים, מימות אברהם לא נפרץ אחד בזנות כיון שבאו לשטים ושתו מימיו נפרצו בזנות.
במדבר רבה )וילנא( פרשה כ סימן כד
כד ]כה, ו[ והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו, מה ראה לעשות כן ללמדך שלא חלק כבוד לא לשמים ולא לבריות עליו נאמר )משלי כא( זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון אמרה לו איני נשמעת אלא למשה שכך צוה אותי בלק אבא שלא לשמוע אלא למשה רבכם שאבי מלך אמר לה הרי אני גדול כמותו, לעיניהם אני אביאך, תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה אמר לו בן עמרם זו מותרת או אסורה אמר לו אסורה היא לך אמר לו זמרי ואותה שלקחת מדינית היא, מיד נתרשלו ידיו של משה ונתעלמה ממנו הלכה וגעו כולם בבכיה דכתיב )במדבר כה( והמה בוכים.
למה בוכים שנתרפו ידיהם אותה שעה משל למה הדבר דומה לבת מלך שנתקשטה ליכנס לחופה לישב באפריון ונמצאת מקלקלת עם אחר שנתרפו ידי אביה וקרוביה כך ישראל בסוף מ׳ שנה חנו על הירדן לעבור לארץ ישראל שנא׳ )שם /במדבר/ לג( ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים בערבות מואב ושם נפרצו בזנות ורפו ידי משה וידי צדיקים עמו והמה בוכים והוא עומד כנגד ששים רבוא )שמות לב( ויקח את העגל אשר עשו ורפו ידיו אלא בשביל פנחס שיבא ויטול את הראוי לו ולפי שנתעצל )דברים לד( לא ידע איש את קבורתו ללמדך שצריך אדם להיות עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון קונו מכאן את למד שמדקדק עם הצדיקים עד כחוט השערה.
מדרש אגדה )בובר( במדבר פרק כה פסוק א
]א[ וישב ישראל בשטים. זה שאמר הכתוב לפני שבר גאון )משלי ט״ז י״ח(, לפי שראו ישראל כל אותם הטובות שהי׳ להם נתגאו, ומה טובות היו, המן הי׳ יורד להם, והבאר עולה להם, וענני הכבוד מקיפים אותם, וכל שונאיהם נופלים לפניהם, ובלעם בא לקללם ונהפכה להם הקללה לברכה, כיון שראו עצמם נתגאו, מיד התחילו נחשדים על העריות, שנאמר וישב ישראל בשטים, ומה היה, ויהיו המתים במגפה ארבה ועשרים אלף, לקיים מה שנאמר וישב ישראל בשטים.
ד״א וישב ישראל בשטים. ואין ישיבה שאין בה צרה, בוא ולמד מתחלת העולם מה כתיב ויצא קין מלפני ה׳ וישב בארץ נוד קדמת עדן )בראשית ד׳ ט״ז(, מה כתיב שם נע ונד תהיה בארץ )שם שם יב(. וכן כתיב ביעקב וישב יעקב בארץ מגורי אביו וגו׳ )שם לז א(, באת עליו צרתו של יוסף שנאמר אלה תולדות יעקב יוסף וגו׳ )שם שם ב(. וכן אתה מוצא שלא נמכר יוסף אלא על ידי ישיבה, שנאמר וישבו לאכל לחם וגו׳ )שם שם כה(, וכן במעשה העגל מה כתיב וישב העם לאכול ושתה וגו׳ )שמות לב ו( ואף כאן ע״י ישיבה באת עליהם המגפה, שנאמר וישב ישראל בשטים.
בכור שור במדבר פרק כה פסוק א
ויחל העם. נעשו חולין לזנות, כי כל המזנה מתחלל. וכן ״ובת איש כהן כי תחל לזנות״
רש״ר הירש במדבר פרק כה פסוק ג
אלהי חוסר הבושה, שהיו פוערים בפניו בלא בושה את הצד הבהמי של האדם וכך היו עובדים אותו. משום כך אומר הושע )ט, י(: ״באו בעל - פעור וינזרו לבשת״ - הם הקדישו עצמם לבושה. )״צמד״ - ראה לעיל יט, טו(. פולחן הפעור הוא הדגמה של אותו דרוויניזם החוגג את נצחונו כאשר האדם יורד לדרגת הבהמה, מתנצל את עדיו האלוהי ורואה את עצמו רק כ״בהמה״ בדרגת התפתחות גבוהה.
ספורנו במדבר פרק כה פסוק ד
נגד השמש. שיראו העם את הריגת עובדי ע״ז ולא ימחו ובזה יכופר להם על שלא מיחו בפושעים.
עוללות אפרים חלק ג עמוד יא )מאמרים שעח-שפג(
והאמת שכן הוא כי מצינו שפנחס קנא לאלהיו בשטים על הזנות שזנו אחרי בנות מואב ולמה לא קנא לאלהיו על שעבדו ע״ג שהיא יותר חמורה שהרי שם נא׳ וישתחוו לאלהיהן. אלא לפי שמעשה אבות ירשו בנים ופנחס היה בנו של אלעזר אשר לקח לו מבנות פוטיאל מזרע יוסף שכבש יצרו ולא זנה באשת פוטיפר ע״כ קנא על הזנות. אך לפי שהיה גם מזרע יתרו שפיטם עגלים לע״ג ע״כ לא קינא בשביל הע״ג וק״ל א״כ מכאן ראייה שטבע האבות בבנים ע״כ הנושא אשה צריך לחקור אחריהם וק״ל.
בינה לעיתים דרוש מח
אשר על כן אני אומר, כי עוון ישראל במואב ומדין לא היה בענין אחד, ונשתנו אלו מאלו. כי המואבים לא היו הם השאור שבעיסה, המתעוררים מעצמם להסית ולהדיח את ישראל; אלא אדרבה, עם ישראל הם היו המתחילים לזנות את מואב, שהעם עצמם התחילו הקלקול ותבעו את בנות מואב להישמע להם - אלא שאחר כך, כיון שכבר באה התחלת הקלקול מצד ישראל, אז גם המואביות עשו את שלהן, וקראו את העם לזבחיהן, שיימצאו שם בעת זביחת הזבחים, והעם מעצמם אכלו והשתחוו לאלהיהן.
אמנם בבעל פעור, שהוא של מדין, כנודע, לא היה הדבר כן, אלא ״וייצמד ישראל לבעל פעור״ - נצמד ונטפל ישראל אליו, שהיו המדינים עיקר ושורש אל ההתעוררות וההסתה, וישראל נצמדים ונטפלים אליהם. ועל כולם חרה אף ה׳ בישראל, אבל לא כל אפין שוין: כי בדבר מואב, החרון - אף הוא ״מישראל״ - נמשך מהם והם סיבתו, לפי שהם היו העיקר והמתחילים בעבירה, ואין בזה אשמה עצמית למואבים, שלא הלכו להתגרות עם ישראל; אך בעוון מדין, החרון - אף יימשך מבעל פעור, הם המדינים, שנתעוררו להחטיא את ישראל.
באר מים חיים שמות פרשת תרומה
ולזה אמר ועשו ארון עצי שטים. כי שטים ירמוז לבחינת היצר הרע שהוא מספר שטן, וכמאמר חז״ל )במדבר רבה כ׳, כ״ב( שעל כן כאשר ישבו ישראל בשטים החלו לזנות אל בנות מואב. ואמנם עיקר שלימות ישראל הוא כאשר יהפכו עורף לעבוד את ה׳ אלהיהם בכל כוחות היצר הרע כמו באש התאוה והחשק והזירוז לעבודת שמו יתברך וכמו באכילה ושתיה ושאר דברי הגופניות שכל אלה הם כוחות היצר הרע כי הוא הבוער בלב האדם ומזרזו ומתאוה לדברים השייכים אליו, ואם האדם לוקח כל אלה לעבודת שמו יתברך באמת ובתמים הוא חשוב ומקובל מאוד. וכבר צִוותה התורה על זה ואמרה )דברים ו׳, ה׳( ואהבת את ה׳ וגו׳ בכל לבבך ואמרו חז״ל )ברכות נ״ד א( בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע.
בני יששכר מאמרי חודש כסלו - טבת מאמר ד - הלל והודאה
היו המתגברים בזה שמעון ולוי בשכם החוי נשיא הארץ, והנה המתחיל במצוה אומרים לו גמור ]ירושלמי פסחים פ״י ה״ה[, אבל שמעון אבד מעלתו בשטים, להיות בשכם קינא על הזנות ובשיטים וכו׳, ונשאר המעלה הזאת רק ללוי.
ר׳ צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק במדבר פרשת מסעי
וזה ענין שנדרש )חגיגה ט״ז א( אל תבטחו באלוף וגו׳ אם יאמר לך יצר הרע חטוא והקב״ה מוחל לך אל תאמין וכו׳ ואין אלוף אלא הקדוש ברוך הוא שנאמר אלוף נעורי אתה. ולמה במקום זה מכונה ה׳ יתברך בשם אלוף. רק היצר הרע מפתה את האדם שה׳ יתברך יברר אחר כך מעשה האדם שהיה קשור בשורש בה׳ יתברך וזדונות יהיו כזכויות ואף בשעה שהיה אלוף מלכותא בלא תאגא מכל מקום גם כן אלוף נעורי אתה.
וכמו שהגדיל בלעם מטעם זה את ישראל ועל זה נדרש )דברים רבה א׳, ב׳( ממחליק לשון זה בלעם שהחליק בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשטים והיינו שהחליק והקל להם בזה שה׳ יתברך יברר כל מעשי ישראל לטובה ועל ידי כן נפלו בשטים. ועל זה אמר אל תאמינו ברע שהוא היצר הרע ואל תבטחו באלוף שיברר ה׳ יתברך מעשה ישראל שהוא רק אחר מעשה כשעושה תשובה מאהבה שנעשות לו כזכויות. אבל מי שסומך על זה חלילה האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה )יומא פ״ה ב(.
שם משמואל ויקרא פרשת אמור שנה תרעא
בטעם שמתו בין פסח לעצרת מחמת שלא נהגו כבוד זה בזה, אף שאין זה מחייבי כריתות ומיתות ב״ד ולא מיתה בידי שמים, ואמרנו מפני שעליהם הי׳ לתקן החטא כ״ד אלף שנפלו בשטים, וביארנו שם שהחטא נצמח ממה שהיו נחשבים ליש בעיני עצמם, עי״ש בטעמא דמילתא, וע״כ הם שלא נהגו כבוד זה בזה הוא מפאת חוסר ביטול עצמי ושכל אחד נחשב ליש ומציאות בעיני עצמו, ע״כ נענשו אז על החטא הקדום, עי״ש.
שם משמואל במדבר פרשת פינחס שנה תרעו
והנה בשטים שהיתה בישראל התגברות כח התאוה הנטועה בלב פגמו באות ה׳. אך זמרי שבא בטענה שכלית א״ת אסורה בת יתרו מי התיר לך, והוא שכל מעוקם, שצפורה הרי נתגיירה, ובמדרש )שמ״ר פ״א סי׳ ל״ט( שטהרה את הבית כצפור, והוא חשב שגם כזבי נמתקה, והיא כענין רחב הזונה אף שהיתה לילית הרשעה כבהאריז״ל, כן חשב זמרי על כזבי, והוא שכל מעוקם שטעה ולא ידע להבחין בין טוב לרע. וכ״ק אבי אדומו״ר זצללה״ה דייק מלשון הש״ס )נזיר כ״ג ב( תמר זינתה וזמרי זינה, מכלל דהיתה קצת השתוות ביניהם ששניהם היתה כוונתם לשמים, אלא שלזמרי נתקלקל הענין ונלכד בפח, עכ״ד.
רוח חיים דרוש ה שבת הגדול
בתרגום המיוחס ליונתן סוף פרשת בלק ע״פ והמה בוכים ואינון בכיין וקריין שמע והכונה דכיון שראו כי גבר היצה״ר קרו ק״ש שיש בו רמ״ח תיבות לבטל יצה״ר שהוא עון במילוי וכן תיבות והמה בוכים בגי׳ בעון ודין הניין לפנחס רמ״ח זכות ק״ש שהיו קורין שיש בו רמ״ח תיבות לבטל עון במילוי שהוא היצה״ר וז״ש ויקח רמח בידו.
נשלח על ידי: אריאל
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה