איסור דורש אל המתים
מקור האיסור בתורה ומשמעותו העיקרית
שולחן ערוך יו״ד (קע״ט, י״ג) – דורש אל המתים (דברים יח, יא), זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה.
[ע״פ סנהדרין (ס״ה:). ]
רמב״ם הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה יג
איזהו דורש אל המתים זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שיבא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו, ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטירין קטרת ידועה וישנים לבדן כדי שיבא מת פלוני ויספר עמו בחלום, כללו של דבר כל העושה כדי שיבא המת ויודיעו לוקה שנאמר לא ימצא בך מעביר וגו' ודורש אל המתים.
להשביע את החולה שיבוא אליו בחלום אחר מיתתו [האם דורש אל "גופו" של מת או "לרוחו"]
הגהות מיימוניות הלכות עבודה זרה פרק יא הלכה יג
כתב רא״ם המשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו אשר ישאל אין זה דורש אל המתים כיון שאינו דורש לגופו של מת אלא לרוח והרוח אינו נקרא מת וכן אשכחן בברכות פ״ג בחסיד אחד שלן בבית הקברות לשמוע רוחות מספרות זו עם זו ואמרו נמי בההוא פירקא דשמואל אזל לחצר מות לשאול מאביו על מעות של יתומים וכן פרק בתרא דמועד קטן ליתחזי לי מר כו', ע״כ:
בית יוסף יורה דעה סימן קעט
ולי נראה דההיא עובדא דאותו חסיד איכא למידחי שהוא לא הלך לבית הקברות לדרוש מהמתים לא מגופם ולא מרוחם וכדקתני שהקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זו עם זו דמשמע בהדיא שלא הלך ללון שם אלא לברוח מקטטת אשתו ובמקרה נמשך ששמע אותן שתי רוחות שהיו מספרות זו עם זו דאם לא כן הוה ליה למימר הלך ולן בבית הקברות כדי לשמוע מה יהיה בעולם ואף על גב דבתר הכי קאמר לשנה אחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו ולא הזכיר שהקניטתו אשתו דמשמע שבלי שום הכרח הלך ללון שם כדי לשמוע מהרוחות מה יהיה בעולם איכא למימר שגם בפעם שניה לא הלך ללון שם אלא מפני שהקניטתו אשתו ואף על פי שאינו מפורש בברייתא אהקניטתו אשתו דקתני ברישא סמיך והטעם שבברחו מפני אשתו היה הולך ללון בבית הקברות נראה שהיה מפני שהיה מתבייש לילך לרשות שום אדם כדי שלא ירגישו בו שאשתו מקניטתו ועוד דאפילו אם תמצי לומר שבשנה אחרת שהלך ולן שם לא הקניטתו אשתו אלא לשמוע מה שמספרות הרוחות זו עם זו הלך איכא למימר דשאני התם שלא היה הולך ללון שם כדי שיבואו הרוחות וידברו עמו ויודיעוהו דבר אלא לשמוע מה הן מספרות זו עם זו ועוד שהוא לא הרעיב עצמו ולא עשה שום מעשה כדי לדרוש אל המתים ומשום הכי הוה שרי ליה ללכת ללון שם אפילו על דעת שישמע דברי הרוחות זו עם זו וההיא דשמואל נמי איכא למידחי שהיה בהקיץ ועל ידי שמות וכדאמרינן בפרק המקבל (ב״מ קז:) רב סליק לבי קברי עבד מאי דעבד ודורש אל המתים לא מיתסר אלא בהולך שם ובעושה מעשה כגון שמרעיב עצמו או לובש מלבוש ידוע או מקטיר קטורת ידוע וישן לבדו אבל כשאינו עושה מעשה אלא על ידי הזכרת שמות בא המת ומדבר עמו בהקיץ אפשר דלא מיתסר משום דורש אל המתים ואין חילוק בין דורש לגוף המת לדורש לרוחו כדמחלק רא״ם וגם שחילוק זה הוא מגומגם דאי דורש לגוף המת ממש בלא רוח אטו גוף לחודיה מידי מששא אית ביה.
כתב רבינו ירוחם (ני״ז ח״ה קנט ע״ג) שואל במת אפילו על ידי השבעה הוי בכלל דורש אל המתים עכ״ל ונראה דכתב כן לומר שאע״פ שאינו מרעיב עצמו ואינו לן בבית הקברות הוי בכלל דורש אל המתים ולאפוקי מהנך דימויי שרציתי לדמות על דברי רא״מ ומכל מקום במשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל נראה שמודה רבינו ירוחם דשרי וכדמוכחי הנך עובדי דסוף מועד קטן וטעמא משום דכיון דכשמשביעו הוא חי לא הוי דורש אל המתים:
שו״ע יו״ד (קע״ט, י״ד) – להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו, מותר.
הגה: ויש מתירין אפי' לאחר מותו, אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו (כן משמע בהגהות מיימוני בשם רא״ם דלא כבית יוסף).
ש״ך יורה דעה סימן קעט ס״ק טז
טז ויש מתירין כו' - עי' בד״מ שהשיג על מ״ש הב״י דהראיה שמביא רא״מ משמואל דאזל לחצר מות כו' לאו ראיה היא שהיה ע״י השבעה וז״ל זה הדיחוי אינו כלום לפי המסקנא שהביא ר' ירוחם שכתב שעל ידי השבעה נמי אסור וא״כ ע״כ צ״ל דמה דעבד שמואל היינו לרוח ולא לגוף כדברי רא״ם עכ״ל ובעט״ז כתב דמה שכתב ב״י שהחילוק בין רוח לגוף הוא מגומגם דאי דורש לגוף ממש בלא רוח אטו גוף לחודיה מידי ממשא אית ביה עכ״ל נ״ל שאינו מגומגם ע״פ חכמי קבלה ובזוהר בכמה מקומות כו' ע״ש: (וגם הגר״א הסכים עם הש״ך)
להתפלל בקברי המתים
ב״ח יורה דעה סימן ריז
עוד ראיתי תשובה על שם מוהר״ר חיים פלטיאל (עי' שו״ת מהר״ם ב״ר ברוך ד״ל סי' קסד) על הנודרים לילך לבית הקברות קצת היה נראה כדורש אל המתים דכלב שנשתטח על קברי אבות (סוטה לד ב) התפלל לשם במקום קדושה כדי שתהא תפילתו נשמעת וכדכתיב באברהם (בראשית יט כז) אל המקום אשר עמד שם אלמא שהמקום גורם א״נ מי שביזה את המת ולכבודו משתטח על קברו זה מצינו (חגיגה טז ב, כב ב, יומא פז א, מכות ה ב) אך נשים ובני אדם שאינן יודעין זה לא ידעתי הליכתן למה ואני רגיל לפתוח להן בחרטה ויתירו להם הנדר ויתן לצדקה מה שהיה מוציא על הדרך ואח״כ יתן מה שנשער כפי שהיה טרחו והילוכו וזה יתן לצדקה וינצל מצעקה ע״כ. מיהו כבר החזיקו במנהג זה ואין מוחה ויש לזה סמך בספר הזוהר (פר' אחרי ע ב - עא ב) ודוקא להשתטח על קברי אבות ולהתפלל לפניו יתברך על כל צרה שלא תבוא בזכות אבותיו הנקברים פה וכיוצא בזה וכבר נתקנו סדרי התפילה למשתטחים על קברי אבות ואין לשום מורה למנוע ולבטל מנהג זה:
שו״ת רב פעלים חלק ב - יורה דעה סימן לא
עוד איכא טעמא אחרינא לאסור בנידון השאלה, והוא דמצינו מקשים על התפלות שמתפללים על קברי הצדיקים, איך הותר לעשות כן, וכמ״ש בזוה״ק פ' אחרי דף ע״א, א״ר ייסא בשעתא דאצטריך עלמא למטרא אמאי אזלינן לגביהון דמיתייא, והא כתיב ודורש אל המתים ואסיר. והשיב לו רבי חזקיה דישראל כד אתאן למיתיהון אתיין בתשובה ובתבירו דלבא למבעי רחמי מקמי קב״ה, ובעון דנשמתהון דצדיקייא יבעון רחמי קמי קב״ה עלייהו, וקב״ה חייס על עלמא בגיניהון, דצדיקא אף על גב דאתפטר בהאי עלמא לא אסתלק ולא אתאביד מכלהו עלמין, דהא בכלהו עלמין אשתכח יתיר מחייו ע״כ. נמצא לא הותר לאדם להתפלל על קברי הצדיקים, לשאול בקשתו מן הצדיקים עצמן, כי זה חשיב דורש אל המתים, אלא הוא מתפלל ושואל בקשתו מהקב״ה, ורק מבקש מנפש הצדיק שתתפלל עליו לפני הקדוש ברוך הוא, שישמע תפלתו ויעשה בקשתו ועיין ב״ח יו״ד סוף סי' רי״ז מ״ש בזה.
רמ״א (או״ח תקפ״א, ב) – ויש מקומות נוהגין לילך על (כז) הקברות ולהרבות שם בתחנות, ונותנים צדקה לעניים.
משנה ברורה סימן תקפא ס״ק כז
(כז) הקברות - דביה״ק הוא מקום מנוחת הצדיקים והתפלה נתקבלה שם יותר אך אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהש״י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר. ויקיף הקברות ויתן צדקה קודם שיאמר התחנות. ואין לילך על קבר אחד ב״פ ביום אחד:
חכמת אדם שער איסור והיתר כלל פט
ז איסור דורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה (סימן קע״ט סעיף י״ג) ואותן נשים וכן עמי הארצות שהולכין על קברי מתים וכאילו מדברים עם המתים ואומרים להם צרותיהם קרוב הדבר שהם בכלל זה ונמצא שיש מן הגאונים היו רוצים לאסור להשתטח על קברי מתים אלא ההולכים שם יתפללו לה' שימלא משאלותם בזכות אבותיו ובזכות הצדיקים (ועיין ב״ח ביורה דעה סוף סימן רי״ז והש״ך ס״ק ט״ו קיצר ולא העתיק כל דבריו):
פרי מגדים (א״א ס״ק טז) ועיין אליה רבה [ס״ק] ל״ט בשם מהרי״ל הלכות תענית [עמוד ער] דבית הקברות מקום קדוש וטהור, יתכוין שה' יתן לו רחמים בזכות הצדיקים, ואל ישים מגמתו נגד המתים. ובסידור מענה לשון יש תפלות מה שאומרים על הקברים, משמע קצת שמבקשים מאת הנפש שיליץ טוב בעדנו:
שו״ת מנחת יצחק (ח״ח סי' נג) – וע״ד אשר נתעורר ויכוח ביניכם בעת אשר זכה להשתטח על ציון של מרן החת״ס ז״ל בריגלא דאמוראי ביומא דהילולא דילי', וראה דכמה מהמתפללים הניחו על הציון פתקאות (קויטליך) עם שמותם שלהם, ובזה נתעורר ויכוח אם ראוי ונכון לעשות כן, באשר שכפי דאיתא בבאה״ט (או״ח סי' תקפ״א ס״ק י״ז) בשם המהרי״ל, שהמתפלל על קברי צדיקים אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מהשי״ת שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר, וכ״כ בחיי״א (סי' קל״ח), ועפי״ז ל״ש לשום פתקאות על קברי צדיקים, דדומה למה שנותנים פתקאות לצדיקים חיים, ולהנ״ל אין זה שייך לצדיקים שוכני עפר, ומאחר שראה לאנשים יראים ושלימים ות״ח עושים כן, לכן נפשו בשאלתו אם יש היתר בזה עכת״ד.
הנה צדקו דבריו עפי״ד המהרי״ל הנ״ל, אבל תכ״ד ציין במכתבו לפמ״ג (או״ח) ותשו' מהר״ם שיק (או״ח סי' רצ״ג), ושם בפמ״ג כתב דמנוסח התפילה במענה לשון משמע דמתפללין שימליצו טוב בעדינו, וכן בתשו' מהר״ם שיק, אף שהביא מקודם את דברי הב״ח (יו״ד סוס״י רי״ז) בשם תשו' מהר״ח פלטיאל שכתב כדברי מהרי״ל הנ״ל, וגם כתב דכמה הראיות מדברי הש״ס שהביאו דיכולים להתפלל על קברי הצדיקים שיתפללו בעדינו, אפשר לפרש באופן שאין ראי' משם, אבל שוב כתב להצדיק הסוברים דיכולים להתפלל כנ״ל, דגם בלא״ה גוף התפילה שאחרים מתפללים בעד אדם אחד קשה להבין, איך תעשה רושם, וי״ל שע״י שהצדיק מצטער בצרת אחרים, מרחם ד' עליהם, שאם העונש והרע מגיע גם לאחרים, שאינם ראוים לעונש, אז ראוי שיעשה לפנים משורת הדין, וכמו שביאר העקידה (בפ' ויגש), וכמו כן אמרו חכז״ל דהמתים מצטערים בצער החיים, וא״כ מהאי טעמא אם מתפללים על קברות הצדיקים, שיתפללו בעדינו, אין נותן להם שררות בזה, אלא מודיע צערו להם שיצטערו עמו, ועי״ז בצערם יהי' תשועה לו בזכותם, וע״כ אין מקום לאסור תפילה זו עכת״ד, ושוב הביא מספר חסידים (בסי' ת״נ) ובשאר מקומות, וגם ממאמרי הש״ס דאין איסור בתפילה זו, וכי נוסחת התפילה במענה לשון מקורה בזוה״ק, דהתפילה שימליצו לטובה עלינו ובעבורינו, ואף שכתב בתו״ד דיעות הפוסקים שפליגו בזה, דדעת מהר״ח ומהרי״ל ולבוש וסייעתם ס״ל דעיקר התפילה צריך להיות נגד ד', ובשכר אמונה זו בהשארה הנצחיית, ובשכר ועונש, יקבל ד' את תפילתו, אבל דעת ספר חסידים וזוהר כנ״ל, ונראה שאינו רוצה להכריע, מ״מ מוכח להדיא דעכ״פ שניהם המה דא״ח עיין שם.
והנה כסברת המהר״ם שיק שם, דמחלק בין הא דיש מה שצווחו על הנוסחאות של התפילות, שהם נגד מלאכים, ובין מה שמתפללים בשביל אחרים, שע״י שהצדיק מצטער בצרת אחרים מרחם ד' עליהם, מבואר כעין זה בתשובות חת״ס (או״ח סי' קס״ו), בשם המהר״ל מפראג, כי דרך להעמיד מליץ בין מלך להדיוט כשאין ההדיוט חשוב וספון לפני המלך, או אינו יכול להטעים דבריו כראוי, ויען ישראל לפנים ממלאכי השרת, ואינם צריכים מליץ לפני אוהבם ית״ש, והוא מקבל בסבר פנים יפות אפילו בלשון עלגים וגמגום, א״כ המליץ הלז אינו אלא קטנות אמונה חלילה, אך כל ישראל שותפים וגוף א' ונפש א', וכשא' מצטער גם חבירו מרגיש ועמו מצער, ועד״ז המתפלל על חבירו צריך שיחלה עצמו עליו, פי' שיראה גם הוא חולה, וכיון ששניהם בצער, טוב שיכנס הראש משיכנס הרגל וכו', כיון ששניהם בעלי דברים ולא כמליץ בעד אחר וכו' עכ״ד, וכ״כ בדרשות חת״ס (דרוש לח' תמוז תקס״ט בדש״ה מדה״ס), ופירש בזה משאח״ז (שבת קי״ט ע״ב) כל המבזה ת״ח אין רפואה למכתו, דאחז״ל (ברכות י״ב ע״ב ל״ב ע״א) המתפלל על חבירו צריך שיחלה עצמו עליו שנאמר ויחל משה, ונראה הענין דעפ״י שכל לא יובן איך יועיל תפילת זה על חבירו וכו', אבל הענין הואיל וכל ישראל נפש אחד, נמצא גם חליו של זה כואב לזה, והוה כאלו פיו של אדם מתפלל שירפא לו מכאב אצבעו, והיינו צריך שיחלה עצמו שיראה כאלו הוא עצמו חולה עליו, ועי״ז יקובל תפילתו כאלו מתפלל על עצמו, אמנם המבזה ת״ח עכ״ח אינו סובר שהוא נפש אחד וכו' א״כ אין רפואה למכתו שלא תועיל עליו תפילת ת״ח עיין שם.
וכאמור שבזה מצדיק המהר״ם שיק שגם אפשר להתפלל שהצדיקים במיתתן שמצטערים בצער החיים, שימליצו טוב בעדם כנ״ל.
'והנה למעשה אין בידי להכריע בענינים העומדים ברומו של עולם, אבל שפיר י״ל נהרא ונהרא ופשטי''.
שו״ת יביע אומר חלק ד - יורה דעה סימן לה סק״ו
ובזוה״ק פר' שמות, א״ל ר' יהודה לההוא מיתא ואתון ידעין בצערא דחיי? א״ל שרי קברי אי לאו בעותא דילן על חיי לא יתקיימון פלגות יומא וכו'. ופי' בהגהות מהרח״ו, שנשבע בשר הממונה על הקברות. ע״כ. ובדרך אמת שם כ', ששר הקבר השיבו כן. וכ״כ במעבר יבוק (שפתי רננות פכ״ד). ע״ש. והרה״ג ר' ראובן מרגליות בניצוצי זוהר פי' שרי קברי, בקש מחילה מכל הנפטרים שבקברים, כמו שרי ליה מאריה וכו'. ע״ש. וכ״כ בשו״ת שם משמעון פולאק (חאו״ח ס״ס ד). ע״ש. ואיך שיהיה למדנו שאין איסור בזה משום דורש אל המתים, כשמכוין שנשמת הנפטר תבקש רחמים עליו לפני הקדוש ברוך הוא. ובא״ר א״ח (ס״ס תקפא) כ', שכ' מהרי״ל הל' תענית שנוהגים להשתטח בבה״ק מקום מנוחת הצדיקים והוא מקום קדוש וטהור. והמשתטח אל ישים מגמתו נגד המתים אך יבקש מהשי״ת שיתן אליו רחמים בזכותם. ע״כ. ולפי המבואר יוכל גם לבקש מנפש הנפטר להיות לו למליץ יושר. וכ״מ בס' חסידים (סי' תנ) וז״ל, ברזילי אמר אמות בעירי, כי הנאה יש למתים כשאוהביהם הולכים על קבריהם ומבקשים על נשמתם טובה, ומטיבין להם באותו עולם. וגם כשמבקשים מהם הם מתפללין על החיים. וכלב נשתטח על קברי אבות. ע״כ. וע' בשו״ת שדה הארץ ח״ג (חאה״ע סי' יא) שכ', שאע״פ שלא נמצא לשום אחד מהמחברים אם יש מצוה להשתטח על קברי הצדיקים, אפשר שיש בזה מצוה, וזכותם יגינו עלינו שימלאו משאלותינו לטובה, כמו שמצינו בכלב. וכבר העיד האור המופלא האר״י ז״ל, כי בהשתטח האדם על קבר הצדיק, ובפרט אם יודע לעשות ייחוד השייך לאותו צדיק, תהיה נשמת אותו צדיק לעזר ולסיוע גדול לאותו אדם. ע״ש. וע״ע בפמ״ג (ס״ס תקפא) ובשו״ת מהר״ם שיק (חאו״ח סי' רצג) שג״כ כ' שאפשר לבקש מנשמת הצדיק להליץ טוב בעדינו. וכן העלה בשו״ת מנחת אליער /אלעזר/ ח״א (סי' סח). ע״ש.
ילקוט יוסף ביקור חולים ואבלות סימן לב - דיני אזכרה ומנהגי אמירת ההשכבה
מה שנהגו להניח בבית הכנסת, שיש עם הנצחה לעילוי נשמת נפטר מסויים, וכותבים "שיעמוד בתפלה על בני משפחתו", אין לחשוש בזה משום איסור "דורש אל המתים".
ובהערות: הנה איסור "דורש אל המתים" שייך כששם כל מגמתו וכוונתו אל המתים עצמם, שהם יושיעוהו מצרותיו, ושישפיעו עליו טובה וברכה. והרי באמת אין הדבר תלוי בידם כלל. אבל אם מבקש מהם שיהיו מליצי יושר ולעמוד בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא על כך, אין בזה שום איסור כלל. וכמו שמצינו בגמ' (סוטה לד ב) שכלב בן יפונה השתטח על קברי אבות, ואמר: "אבותי בקשו עלי רחמים", כדי שינצל מעצת המרגלים, וכן מבואר בזוהר הקדוש פרשת אחרי מות (דף עא א). וכן כתב רבינו יהודה החסיד (סימן תנ). וכן כתב בספר אליה רבה (סוף סימן תקפא). בשם מהרי״ל. וראה עוד בבית חדש יו״ד (סוף סימן ריז). ולכן אם כותבים בביהכ״נ משמאל לארון הקודש "שחכמי הישיבה מתפללים לעילוי נשמת הנפטר, שנשמתו תשכון כבוד בגן עדן, ותעמוד בתפלה על כל בני המשפחה לחיים טובים וארוכים", אין לפקפק בנוסח זה, שהוא נוסח נכון וישר, על פי ההלכה. [ועיין עוד במשנה ברורה סוף סימן תקפא, שכתב, שיבקש מהשי״ת שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר]. (תשובה בכתב יד לאאמו״ר שליט״א. ע״ש)
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה