עמר חזון / בן ציון ושבת — דברים פרשת
**״נפזרו שאול לפי עצמינו״**
**עיון בפירוש יקר הכלי**
בדבריו של משה בתוכחתו לעם ישראל, הוא כורך את חטא המרגלים ואת חטא מי מריבה, ובאומרו: ״גם בי התאנף ה׳ בגללכם לאמר לא תבוא שם״ — שואל יקר הכלי מה כוונת הדברים, בכורכו את שני העונשים הללו זה בזה.
כך מבאר את הקשר: הוא רומז לדברי הרמב״ן, שעקב חטא המרגלים נגזר על עם ישראל לא להיכנס לארץ. ובעקבות חטא מי מריבה, נגזר גם על רבינו משה לא להיכנס לא״י. וכוונת רבינו משה היא: לכם גרמתם גם לי אותה גזירה, לאמר.
בהמשך לדברי הרמב״ן, עוסק יקר הכלי בשאלה שהרמב״ן לא ענה עליה — איזה חטא של משה במי מריבה קשור לחטא המרגלים של ישראל, עד כדי שגרם לרבינו משה לא להיכנס לארץ, ושתי התוצאות והחטאים שניהם כורך זה בזה.
לדבריו, נגרם עונש כ״כ כבד על רבינו משה — אילו עם ישראל היו מאמינים. בחטא מי מריבה נאמר: ״יען לא האמנתם״, ב״ה אומר למשה ״קטני האמנה״ — לא נאמר ״לא האמנתם בי״, כלומר לא בגלל חסרון אמונתך הפרטית שלך או של אהרון. אלא ״האמנתם״ חסר ה׳, כלומר ״האמנתם״ מלשון הפעיל, פירושו: ״יען לא הבאתם את העם למציאות״ — לא גזירה, אלא אתם גרמתם לעם ישראל לא להאמין אמונה של ממש בקב״ה.
מכאן שהעונש הגדול שנגזר על משה ואהרון נגרם לא רק בשל אי קיומם את ציווי ה׳ לדבר אל הסלע, ובמקום כך הכו את הסלע — אלא על התוצאה שנגרמה בהכרח לעם ישראל: גרמתם לעם ישראל לא להאמין, שאילו הייתם מדברים אל הסלע, האמונה של עם ישראל בה׳ הייתה מתחזקת.
הוא מוסיף ומסביר את חומרת החטא, כפי שעולה מן הפסוקים וכפי שמשה הבין זאת. אם עם ישראל היו חזקים באמונה, לא היו זקוקים לחיזוקים וניסים — לכן נצטווה משה לחזק את עם ישראל באמונה, והוא לא עשה זאת.
אמנם על עם ישראל לאחר קריעת ים סוף נאמר: ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״ [שמות יד], אך בחטא המרגלים חזרו עם ישראל ונפלו באמונתם, לחזור להיקרא ״בנים לא אמון בם״. כפי שמשה עצמו הודה בחטא המרגלים ואמר: ״ובדבר הזה אינכם מאמינים בה׳ אלקיכם״ [דברים א׳ ל״ב] — ביודעו שנפלו, לכן היה צריך משה להבין זאת ולחזקם בדיבור אל הסלע, ולחזקם באמונתם בה׳.
לכן נגזר על רבינו משה שלא להיכנס לארץ ישראל. זוהי ״הודאת בעל דין״ בחומרת מה שהעיד משה על עם ישראל: ״ובדבר הזה אינכם מאמינים״ — כלומר, חטא המרגלים גרם לכם ליפול באמונה בה׳, וכך ״גם בי״ התאנף, ומתוך כך ואמר לי ״גם אתה לא תבוא שמה״ — כלומר, כפי שהם לא יגיעו לארץ עקב אותו עוון שלכם, גם אתה לא תבוא לשם. לא מצד היותך לא מאמין, אלא מצד שלא האמנת אותם — עקב חסרון האמונה של ישראל, ביודעך על נפילתם באמונה שלהם. כי המחטיא את הרבים, חטא הרבים תלוי עליו. ואם זו תוצאת חטאם שלא יזכו ליכנס לארץ, ייתכן שענשך יהיה חמור יותר — ק״ו מי שלא חטא בו, פחות.
---
**שבת חזון** — היא שבת המזכירה לעם ישראל את חזונו המיוחד והמאוחד. אמנם נכון הוא שהחטא הראשון של עם ישראל כעם הוא חטא העגל, אך החטא הראשון שגרם לעם ישראל לא להאמין בארץ חמדה דווקא הוא חטא המרגלים. ובעקבות חטא המרגלים דווקא, נגזרו על עם ישראל שתי בכיות — בחורבן בית המקדש הראשון והשני. משום שאין לנו מקדש אחד, תורה אחת ועם אחד בארץ כגוי אחד — ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ העידה עלינו התורה, אלא דווקא בארץ ישראל. בגלות איננו עם אחד, ״נפזרו שאול לפי עצמינו״ — בגלות, אינינו גוי אחד אלא בארץ ישראל. אם אינינו בארץ ישראל, לוקה השפעתינו בחסר, ״כי שאול״ — אין לנו תקומה, נתרחקנו מאותה מגמה האלקית ומעילה בתפקיד ובשליחות. מאז שנחרב בית המקדש בארץ, הנביא מקונן על זאת: ״איכה היתה לזונה״ — כאישה שסטתה ממקומה המיוחד לה ומתפקידה, ״ואיש כי תשטה אשתו כאשת איש״ — מי שנקרא ״איש ה׳״, אינה מלחמה, ״ואישה כי תמעל מעל בו״ — ״ומעלה בו״. אך המעילה אינה תמידית ולא לנצח, ונתפזרנו בין האומות.
עתידים להתקיים בנו דברי הנביא: ״והיה ביום ההוא נאום ה׳ תקראי אישי ולא תקראי עוד בעלי״ [הושע] — ונשוב למקומינו הטבעי לחיות חיי נצח עם אישנו האהוב, וכבוד ה׳ יאספנו, כאישה אהובה בחיקו.
שבת שלום
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה