לה״ו שוקרון חנן הרב | רב נ״אורות מדרשת לח״ים פ״ת
**אחדות — לא בכל מחיר**
א. שנאת חינם שהייתה בו — מפני מה? מפני שני מקדש. (יומא ט)
ב. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָּכֶם כִּי כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה׳ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה׳. (קרח)
ג. וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד ה׳ לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר ה׳ הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה׳ אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה׳ שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה׳ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. (מגדל בבל)
ד. ר׳ פנחס אומר: לא היו שם אבנים לבנות את העיר ואת המגדל, ומה היו עושין — היו עושין לבנים מלבנים ושורפים אותם כיוצר חרש, עד שבנו אותו כשבעה מילין. ואם נפל אדם ומת לא היו שמים לבם עליו, ואם נפלה לְבֵנָה היו יושבין ובוכין ואומרין מתי תעלה אחרת תחתיה. (פרקי דרבי אליעזר)
ה. איך אומר דברים לאחרים, אם לא אומר דבר לנפשי? איך אשא דע על העולם הרוחני והחומרי, אם לא אבקש להם מפתח האוצרות הכמוסים בקרבי? ״שאו שערים ראשיכם״ אומר אל חדרי נפשי, אל לבי ואל כיליותי. (הרב קוק, חדריו)
ו. אין קץ לרעות התפרדות הגשמיות והרוחניות של האומה לחלקים. אע״פ שפרוד גמור כהעולה על לב המנתחים באכזריות הוא אי אפשר והיה לא יהיה, זאת היא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית, שהננו בטוחים עליה בכל יסוד צדקת הצדיקים שלא תתקים. ודור דור הוא נתמך גם ע״י הרשעים, שעם כל רשעתם כ״ז שהם דבוקים בחפץ לבם לכללות האומה, נאמר עליהם ״ועמך כולם צדיקים״. (הרב קוק, אורות התחיה כ)
ז. אמר ריש לקיש: ״ויקם משה וילך אל דתן ואבירם״ — מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו. (סנהדרין קי)
ח. ״תרתי דסתרי״ הוא מסקנת ההגיון הצר אצלו. אבל בעולם הריאלי אין הדבר כן: שני יסודות המתנגדים זה לזה מתלכדים יחד ומביאים לידי הפריה, ומכל שכן בעולם הרוחני שכן ״מיכאל שר של אש וגבריאל שר של שלג ושניות ואחדות עושים שלום ביניהם״. (הרב קוק)
ט. הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי ה׳ וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה׳. וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה׳ וְלֹא יִמְצָאוּ.
רבי שמעון בן יוחי אומר: אם לומר שהתורה עתידה להשתכח מישראל — והלא כבר נאמר ״כי לא תשכח מפי זרעו״, אלא פלוני איש אוסר פלוני איש מתיר פלוני איש מטמא פלוני איש מטהר ולא ימצאו דבר ברור. (ספרי דברים מח)
י. כל התורה כולה נקראת ״שירה״, ותפארת השיר היא כשהקולות משונים זה מזה. וזהו עיקר הנעימות. ומי שמשוטט בים התלמוד יראה נעימות משונות בכל הקולות המשונות זה מזה. (הקדמת השולחן ערוך)
יא. כל הניגודים הנמצאים בדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו, והניגודים הללו מתגדלים ביותר כל מה שהדעות תופסות מקום גדול יותר ברוח האדם — למסתכל פנימי הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים המשמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל. והאחדות המתואמת באה רק מתוך הריחוק הזה, פירוד דא שרי בחיבורא וסיים. (אורות הקודש, ערך הניגודים יא)
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה