הרב שרקי — איש דעת ה' שנלחמת בייאוש
כמעט בשנים האחרונות, התייאשנו מלמצוא מקור בנים כאלה שיש בהם חיים ראשוניים, מעוף מעבר למחשב, רעיון שנשמע מכבר זה.
התייאשנו כמעט מפגוש פרשנות מחודשת אקטואלית, ראיה חדשה למעשי התנ״ך, עמדה פוליטית או אמירה חדשה לאמרי חז״ל.
התייאשנו כמעט מלהכיר מעתיקי שמועה ומעבירי מסורת כאלה, שלא אמרו דבר שלא שמעו מרבותיהם מעולם.
התייאשנו כמעט מלפגוש תלמיד שרואה במשימת חייו את תורת רבו, גם כשהוא מוכר לא לרבים, ומסוגל להחליט על מורו ורבו.
התייאשנו כמעט מלראות אנשי דעת רחבי דעות, כאלה שיצטטו פסוק בתרי עשר, שיאמרו גם מעשיה אמריקאי, גם תיאור של המהפכה הצרפתית, גם מרבי נחמן.
התייאשנו כמעט מלפגוש בת צחוק ואופטימיות, כאלה שידעו לא רק לחזור על בדיחה שחוקה, אלא להצליח לפתוח שיעור.
התייאשנו כמעט מלפגוש דמותו של החכם הרלוונטי, שידע לשאול שאלה מדויקת ולא לחזור כתוכי על אמירה שחוקה, ולא כזה שרואה סתירה בין התורה ובין החיים הטבעיים.
התייאשנו כמעט מלפגוש מחנך חכם, שיביא את שאר הרוח של חכמי צפון אפריקה, שימצא אור בחכמה, ביצירה או בלמדנות כללית.
התייאשנו כמעט מלחשוב על העולם להרחבה טובה, לשמוע סבינו בנו — בארמידקם של הגויים ומותם — בקצוות העולם.
התייאשנו כמעט מתורה המדברת על המילה המחודשת הקרויה ״אוניברסליות״, לא רק כביטוי מעורפל, אלא כדבר מעשי.
ואנו פוגשים את הרב שרקי.
הוגה דעות, שקורא קטע בתלמוד באופן שלא קרא אותו מעולם. שבוחר להתנגד ליוזמות, או לתמוך בתנועות פוליטיות באופן שאינו מובן מאליו תמיד.
תלמיד נאמן לרבותיו, שביטא צדדים מיוחדים במשנת הרב קוק, ושמו של רבו — הרב מניטו — הוא דעת שלנו, הדומה לרב יהודה צבי קוק, שמש מפיו בתמימות שאין כמוה.
מי שצהלתו על פניו, שאינה מרה, אלא מעוררת תלמידים תמידיים בחייו.
רב קהילה שחוגג את יום העצאות ואת לילו, ללא נקיפות מצפון, הרהור או ספקנות.
מי שעלה לארץ מאלג׳יר, והביא עמו יותר מרמליות לשיחה — שלמות פנימית והרמוניה.
רב שאינו בוחר ללמד בישיבה קלאסית, אלא מלמד במכון ״מאיר״ כזה עם תלמידי חכמים, ו״ברית תשובה״ לבעלי תשובה ו״נח לבני עולם״ — ובכך מזכה הרב את הרבים. עשרות שיעורים בשבוע, אלפי עוקבים, אלפי צפיות, עשרות ספרים יחד עם מיליוני צפיות רבים.
הרב אף נתנסה — כמו הדוברים כאן היום — בעקידה. הרב שבין יום השואה, שבו נרצח בנו בפיגוע ביום השואה, ובין יום הזיכרון לחללי צה״ל — ״הרב התעטפה האומה באבלות רבים, אבל יחיד לחללי עשייה. ״
אנו, היום, מתהדרים להעניק לרבנו כבוד מלכים, על כך שהציל אותנו מ״שלא מדעת״, בבחינת ״כבוד חכמים ינחלו. ״
הרב מלמד אותנו כי ״הצער שלנו על החורבן״ הוא השבוע הזה דווקא, קטן מהצער של האידאליות החפצה להופיע במציאות. ואנחנו היום מעודדים ומברכים את מי שפועל כל חייו להשתתף בצער השכינה ולסייע לה להוציא מחדש מחדש את המציאות דווקא.
שמואל אבינדב אבוקרט, גבעת
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה