בעזרת ה'
**2 המעשים המסיימים את אגדות החורבן - נק' לשיעור**
הגמרא בוחרת לסיים את קובץ אגדות החורבן בסיפור המזעזע של שוליא דנגרא. המעשה שקודם לו בגמרא הוא על אישה בשם צפנת בת פניאל. ננסה להתבונן במעשים אלו, כמעשים שנבחרו במיוחד לחתום את קובץ אגדות החורבן, ונגלה שעולים מהם מסרים שמשלימים אחד את השני, ועם המסרים הללו חז״ל רצו שנצא מלימוד קובץ אגדות החורבן.
המהר״ל בנצח ישראל (סוף פרק ז) מסיים את מה שביאר על אגדות חז״ל במילים אלו: ״באלו הדברים תראה עדות על דברי חכמים כי כל דבריהם דברי חכמה… ואם תתבונן מאוד מאוד תמצא שכל הדברים האלו אמת והם יוצאים מחכמה פנימית״.
**מעשה צפנת בת פניאל**
למה נקראת דווקא צפנת ולא על שם היופי? למה קורעת את הבגד השביעי?
צפנת מעיד על משהו צפון. לכאורה יופיה בולט, אלא חכמים מכוונים אותנו לנק' הפנימית שאליה הכל צופים. כל הגויים מסתכלים על ישראל גם כשהם מושפלים ומבוזים ומכוערים (איך נראית אישה יפה אחרי 3 שנות מצור, רעב ותלאות), ויודעים שטמונה שם סגולה. העיניים תמיד צופות ונשואות אל ישראל, והנק' היא נק' פנימית — פניאל, קודש הקודשים שהוא לפני ולפנים.
יש כאן מעבר מהנהגה של גאולה שה' מנהיג את ישראל, להנהגה של גלות שאנחנו נמסרים להנהגת אומות העולם ושריהם הרוחניים כביכול.
אחרי שקרעו ממנה שישה חלוקים, היא נהיית אקטיבית ומגלה שאחרי כל המראה החיצוני שקדם לחורבן — שבהתנהגותה הייתה רחוקה מה' — עדיין בנק' הפנימית היא דבוקה בו, כואבת את כאבה של השכינה יותר מאת הכאב של עצמה. וכמו שבקוה״ק בזמן החורבן התגלה שהכרובים מעורים זה בזה — וזה מצד הקב״ה — כאן מתגלה שגם מצד ישראל ׳חבוקה ודבוקה בך׳, ומשם באה הזעקה והכאב על כבוד שמו: ״יבוא השודד עלינו״.
המסר החזק אלינו הוא לזכור, אחרי כל אגדות החורבן וכל הצרות והיסורים שתוארו מצד ישראל — לכאוב את כאבו של הקב״ה, את חילול ה' הנורא ואת צער השכינה.
**מעשה שוליא דנגרא**
יש הרבה מה לשאול וללמוד במעשה זה, ועסקנו בכך בפעם אחרת. היום נתמקד בנמשל של המעשה.
האישה כמובן עם ישראל. במעבר לגלות עוברת לשלטונם של הגויים, מה שאומר שבעלה הראשון הוא הקב״ה.
אנחנו מבינים שמערכת היחסים בין הנגר — הקב״ה — לאישה כבר ברקע אינה משהו, ושהיא כבר שמה עין על השוליא והלכה אליו בשמחה (אפשר לצטט הרבה פס' מירמיהו על הליכת האישה ישראל אל הגויים). מי שמצטייר כחלש וכפסיבי בסיפור זה הקב״ה — מחריד? איך זה יכול להיות?
אלא שצריך להבין שישראל הם שנותנים כח בפמליה של מעלה, וכאשר ישראל מפנים עורף לקב״ה וחוטאים, בגללם הוא כביכול במצב של ׳תש כוחו׳. ולכן הוא נאלץ על פי הדין, לפי מה שהוא כתב בתורה — ״והיה אם שמוע תשמעו…״ ואם לא אז גלות. כביכול במעבר לגלות הקב״ה נאלץ להעביר את השלטון של ישראל לסטרא אחרא, ולהיות ׳משועבד׳ כביכול לשוליא דנגרא, והוא זה שצריך להאכיל ולהשקות איתם ויחד עם זה לבכות — ״מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם״ — מה שמכונה צער השכינה.
המסר העולה מכאן שבמעשינו גרמנו לגלות ולחורבן — זה הצד החיצוני של עם ישראל.
2 המעשים משלימים אחד את השני בכך שהם מראים לנו את הצד הפנימי של ישראל, ולמה גרם הצד החיצוני, ההתנהגות של ישראל. ושניהם מכוונים לצער השכינה שהיא הצער המרכזי מהחורבן והגלות.
שנזכה לכאוב את זה, ומתוך הנקודה הפנימית הזאת לתקן גם את המעשים, ונזכה לגאולה שלמה בקרוב.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה