יורה דעה ניתוחי מתים - בין צורך לקדושה

- לְמַעֲשִּׂיּות מַהּות בֵּין הר הרה״ר- בפסקי השוואתי עיון עוזיאל והבצמ״ח קוק אי״ה שמואל גבעת החושן' 'אבני קהילת רב אבוקרט, אבינדב הרב

לקדושה צורך בין - מתים: ניתוחי דעה יורה ו להיאמר ניתן ["לא יבינו ביניהם הישרים "כי או להיכתב" שכן מ]"כל

א- עוזיאל משפטי שו״ת כח דעה יורה להתלמד כדי מותו אחרי המת גוף את לנתח רבנן מתקנת או התורה מן אסור אם מידידי מאחד נשאלתי מספר ימים זה

ודיקנות בזהירות הנתוח היתר נמצא לא שאם ואמר דבריו את נמק השואל רפואתה. ואופן המחלה עצם את להכיר וכדי

נפש פקוח משום בזה ויש, הרפואה לחכמת המדרש בבתי יהודים לקבל ירצו שלא בפנינו רפואה חכמת דלתי את ננעול בדבר

שאבאר מטעמים להתיר לי נראה היה ולכאורה כמובן. לכל הנוגעת כללית שאלה לאמור: לשואלי השיבותי שבכ״ז אלא

ישראל תפוצות דעות מחלוקי תמלט לא הראשית הרבנות לפני תוגש כזו ששאלה מוטב ולכן מתירים, והללו אוסרים שהללו

שבדורנו. . ההוראה גדולי בכנוס הוראה תצא וממנה בירושלים

א. - ממון הפסד משום המת נתוח א. סעיף במקום או ממון הפסד דבמקום נלמד ין ודערכ דבתרא הסוגיות משני. . ולהלכה כשהוא אלא ניוול נקרא שלא מסתברא והכי לעכב רשאים היורשים ואין המת בנוול אסור שום אין נפשות פקוח ספק

זה אין נפש פקוח או ממון הנאת של הכרחי צורך לשם נעשה שזה כל אבל, אחרת לתועלת שלא או בזיון לשם נעשה

. . נוול נקרא שמנתחים ובנ״ד שהוא ודאי מסתברא אחרים אדם בני לרפאות כדי הרפואה מלאכת למוד לצורך המת את ללמוד כדי המתים גופות את לבדוק הוצרכו מומחים רופאים גם שהיו הראשונים רבותינו שכל ספק ואין גמור מותר

נוול לאסור חשו ולא. ולהתלמד

ב. - רפואי למוד לצרך המת נתוח כדי לנתחו רצו והרופאים בכיס מחלה מחמת שמת בחולה אל נש רי) יו״ד (מהד״ת הגנוב״י אחרי והגנוב״י סכנה. בו יהיה שלא הראוי הנתוח באופן אחרים בחולים מזה להתלמד כדי המכה שורש במופת לראות

. . דרבנן אסור אפילו או תורה אסור כזו קלה חששא משום דחינן שלא ודאי וכתב. . מסיק זה דין בעיקר בחכמה שפלפל

לאסור מסיק אלה. עמים ומט יזדמן שמא אלא חולה כאן שאין במ״ש דהנה לאסור מספיק טעם שום הנ״ל הטעמים בכל מצאתי שלא אומר אני, ולע״ד

אומר: אני ובודאי? מעלמא שקלת מציאות אטו לא ואם. המחלה באותה שחולים אדם בני וכמה כמה נמצאים שתמיד להכינם או רגע בכל לעשותם שאפשר וכו' סמנים לשחיקת כלל דמי ולא לנו. יודע היום או למחר זה, ברגע לנו ידוע

נעלמה זו ידיעה תהיה ותמיד לעולם יעשו לא שבו אסור משום זה בגוף הנתוח יעשו לא אם כזה במקרה אבל, מתמול,

נפשות כמה של מיתה לודאי וגורמת. , מעינינו

בסו״ד במ״ש ולם וא הפקר ישראל מתי ולעשות בהחלט להתיר שלא מספיק טעם שזה ודאי המתים כל ינתחו שא״כ

מהזדמנות ללמוד ורוצים סודם הרופאים ידעו שלא ידועה מחלה במקום אבל הרפואה, חכמת ללמוד שרוצה מי לכל

הרפואה חכמת ללמוד ישראל לרופאי אפשר שאי במקום ומכ״ש נתוח ידי על זאת סכנת ודאי יש שבזה נתוח ע״י לא אם

היתירה הזהירות עם המת את לנתח הוא גמור שמותר ודאי לרפואה, צריכים וכלם מהארץ, חולה יחדל שלא נפשות

. ראש וקלות בזיון בו לנהוג שלא

ג. של״ו סי' יו״ד והחת״ס)(בח' ושהנתוח המת ה ז של למחלתו דומה חולה לפנינו שיש במקום שאפילו וכתב הנוב״י ע״ד הוסיף

משום אסור אפי״ה נפשות, הצלת ספק בו יש א״כ עצמו. . במכר ואפילו בהנאה אסור ומת הנאה מקרי זה דלימוד ויפה

. הנאה אסור משום בלמוד דאין והוכיח יצ״ו יל״ג הרה״ג ע״ז השיג. מאד

ד. … ובאמת, ש אין רוצה שאינו ואומר צווח אם אפילו ממון הפסד או פקו״נ ספק יש אם העומד דבר לך שאין, לו ומעין

. נפשות. פקוח בפני

ה. חושש ואינו העולם בתקון ראשו מיקל הזה העם העמים יאמרו שלא ישראל כבוד דמשום יצ״ו הרה״ג מ״ש אולם דאין לי סבירא לא כלומר לי שמיע דלא אומר אני. המתים נוול דוחה האומה כבוד אולי החיים, צורכי הבריות, לתועלת

הבדילנו שבהם ומצותיו בתורתו הוא ישראל כבוד וכל זילי אאוגריהו שקרי סהדי אמרו דהכי ודומיא קלון א אל כבוד זה מסורתי ומנהג קלה מצוה אפילו נתיר העמים בעיני להתכבד שכדי הדעת על להעלות ואסור במצותיו וקדשנו העמים מכל

היהדות. . של והמצוה התורה כבוד חלול זהו הכבוד מפני לבטלם צריכים ושאנו תורה באסור מתבזים שאנו לומר אבל. זה דבר וישתקע וכדומה בנושנות מחזיק ונפרד נבדל עם שאנו העמים יאמרו שלא משום תורה, אסורי לעקור יד ונותן

יאמר. . ולא

ו. ביה דאית דתלוי דומיא שהוא דבר דכל העץ על נבלתו תלין דלא מלאו התורה מן אסור הוא המת שנוול שבררנו ואחרי בכבוד לזלזל רשאים הקרובים שאין מסתברא קרוביו או החיים כל בזיון משום הוא זה אסור שטעם ובררנו אסור. בזיון עצמו להציל אסור של נוסף אסור בזה שיש נאמר אם ומכ״ש זה רוחני בעלבון שנפגמים עדן נוחי גם בהם שיש משפחתם

ולומר דעתו לאמד רשות לנו שאין בודאי חברו בממון ליה ניחא לא זה ובכגון למת ליה ניחא זה. בכגון

ז. אומר אני הדבר בעיקר אולם חברו. . בממון עצמו מציל לדין שייכות שום כאן שאין

ח. . . - לכבודו המת הלנת ד. שמוטל אלא שבתורה הלאוין ככל ישראל לכל כולל זה שלאו לע״ד שכתבנו כמו הוא האמת

לו והקרובים היורשים על יותר בקבורתו. להתעסק להם ואפשר בכבודו וחיבים החלל אל קרובים. שהם עיקר ולעולם ממון לתועלת אלא בזיון של שאינה הלנה אבל למת, בזיון שהיא התרשלות מחמת הבאה הלנה או הנוול הוא האסור

. כלל נאסרה לא נפשות לפקוח. ומכ״ש

לדיננא תבנא כתבתי והנלע״ד שום מצינו לא נפש פקוח משום בו שיש אדם לכל גדולה לת תוע שבמקום מתברר האמור מכל

והתרחבות ובהתפתחות ברפואה פרק היודע וכל ודאי נפשות פקוח יש דידן ובנדון, להיתר ראיות יש ואדרבה לאסור טעם כדי החולים נתוח מרובה במדה שהתפתחו אלה בימינו וביותר בתועליותיה, רגע אף יסתפק לא ותועלתה הזאת החכמה

המחלה להכיר הרבה עוזר המת גוף שנתוח ובודאי מות לשערי הקרובים חולים וכמה כמה מתרפאים ושבזה רפואתם ל המת לגוף נוול ולא בזיון כאן אין החיים ותועלת נפש פקוח ובמקום והרפואה הנתוח ודרך האברים ביתר ורשמיה עצמה

ובהשבתו הראוי בכבוד הנעשה הכרחי צרך אלא נוול זה שאין ים יודע הלא והחיים ונוולו בבזיונו מרגיש עצמו המת שאין היות אחר באופן אפשר שאי א. דאמרן: מטעמי חברו בגוף עצמו מציל שהוא בזה לומר ואין הראוי בכבודו הנתוח אחרי לקבורה

בראיה. . ורק אך שנקנית הזאת החכמה ללמוד נוכל לא לעולם המתים נתוח כל נאסור, שאם, לעשות שאפשר תאמר ושמא

להכתב שכן ומכל ליאמר נתן לא ודאי זה הגויים, גופות נתוח ידי על זה נתוח חיי דכולהו בזיון משום הוא הנוול אסור שהרי ע״פ מוטל שיהא כלה הבריאה בכל ולמשול לרדות ובינה בשכל ומחונן אלקים בצלם הנברא אדם להשאיר הוא שבזיון כלומר

, . . סרחון ומלא מנוול, חוצות ובודאי המת ברצון לא תלוי זה ואין לא. או מיתה חייבי ובין לישראל גוי בין הבדל אין שבזה התורה מן אסור המת שנוול נאמר שאם הרי וצלמו. . גופו ונוול בזיון להתיר יכול אדם שום שאין יורשיו בהסכמת ולא עצמו

ודאי נפשות סכנת בו שיש ובמקום, לגמרי מאתנו נעדרת הרפואה חכמת תהיה ממילא מתים נתוח של אפשרות שום אין אין דדינא אעיקרא ב. אחר. . בענין להתרפא אפשר דאי כיון חברו, בממון עצמו מציל שזהו נאמר אם אפילו לעשותו דמותר

חברו בגוף עצמו מציל כאן בהכבוד המרגשת היא שבאדם החיונית נפש שה האמת הוא וכן שהוא. . , למי שייך אינו הגוף שהרי בגוף. הקשור החצוני בהכבוד ולא לנפשיות נוגע שזה לקלון שמו והזכרת בגנותו לדבר או מת של בשבחו הספד כגון. הרוחני

ט. הגוף. . כבוד או בנוול הרגשה שום עצמו למת שאין שבררנו אחרי הנמצאים לקרוביו שבזיון כלומר לקרוביו הוא דבזיון

במחיצ אדם. . לכל וה״ה בנולו לראות וקורבתו תו אותו והרואים קרוביו בזיון אלא עצמי בזיון זה שאין נלמוד. ומזה ולתועלת רבים לתועלת כשנעשה ומכ״ש מעיקרא בזיון הוי לא בזיון לשם שלא בנעשה אותו להרואים הוא שהבזיון וכיון

. החיים

י. - בהנאה שאסור בדבר למוד הנאת ה. אינו דלימוד ונלע״ד הנאה אסור משום אסור בזה יש אם לברר עוד לנו ונשאר

, . הנאה. חשוב אבל שאסור הוא למוד שכר בהרוחת שנהנה במקום שדוקא מזה ומוכח. הנאה. נקרא אינו עצמו הלימוד

וע יד הדבר דידן ובנדון אסור כזה ללימוד שכר שבנותן מכאן למדנו שעכ״פ א. טעמים: משני זו ראיה לדחות היה ואפשר פעולת (אנאטומיה) ואבריו הגוף הרכבת ללמוד הוא שצריך רפואה מתלמד סתם כל או זו מחלה ללמוד הרוצה שהרופא רפואתם ודרכי (פאטולוגיה) המחלה בסבת בהם הנעשים הלקויים (פזיולוגיה) בכלל הגוף כל על והשפעתה בפרט האברים

למ שהיתר לומר מקום שיש ב. הגון. . שכר לשלם הוא נכון ללמדו. . המלמד על דמצוה משום היינו המדרש וד ליהנות לאו

. . נתנו אני אומר אעפ״כ אולם הנאה. אסור משום הנתוח נאסור וא״כ הנאה נקרא הלמוד ואומנותי מדעי בלימוד משא״כ

. . הנאה נקרא זה אין הסתכלות ע״י בא שהוא כזה לימוד דכל לע״ד

נלע״ד ומדובר האמור כל יסוד על מסקנא: להתי עצמו מציל ולא נוול משום בזה ואין, רפואה למוד לשם המת גוף נתוח ר

לקרובים שכר תשלום שום ובלי לימוד לשם דוקא זה נתוח כשעושים אלא נוהג זה היתר ואין הנאה. אסור ולא חברו בממון

לעצמו אפילו או סחורה של מזה גדול ל נוו לך ואין זה הלמוד מבלעדי חמרית הנאה שום לקבל לקרוביו בהחלט אסור אבל. ובזיון נוול הוא מכירה ע״י הבא זה שנתוח לפי מותו אחר לנתוח גופו את למכור רשאי אינו בעצמו האדם ואפילו המת, בגוף

לקרוביו לומר צריך ואין לו, שומעים ואין חיי, דכולהו בזיון שהוא המת. לגוף

שנתוח צריך פקו״נ משום למוד לצורך המת לנתח שמותר במקום גם וצריך ראש, וקלות בזלזול ולא דהראוי בכבוד יעשה זה קבורה בלי קטן היותר אפילו חלק שום ממנו ישאר ושלא הראוי בכבוד קבורתו למקום המת יושב הנתוח שאחרי, להזהר

לפנות. שמותר במקום גם. שהרי למעשה ולא להלכה כתבתי זה את. .

א- כרך עוזיאל משפטי שו״ת כט דעה יורה

א. בעצמו שהמעשה בדבר משא״כ אסור כוון שלא אפילו ובזה בהמות מרעה כגון נוול בעצמו שהוא בזיון מעשה שאני. . ד המעשה שאין כיון בריאותם לצרך עצמם מנתחים מכובדים היות ואפילו החיים גם שהרי המתים, נתוח כגון נוול אינו

לצרך כשעושים לנתוח גם מת של בגופו נלמוד ומזה וול. . נ חשוב זה דאין משום מותר לנוול כוון לא וגם נוול מעשה עצמו

המת ונוול זלזול משום בו. אין

ב. אחרת. . ועוד זאת זה למוד להשיג אפשר שאי כיון ורפואתה, המחלה סבת הגוף, הרכבת למוד לשם המת בנתוח משא״כ,

שכן ומכל ומותר, זלזול, כאן אין המת נתוח ידי על אלא נפשות והצלת פקוח משום בזה שיש רואות שעינינו כמו ודאי

זה למוד מתוך המושגות שונות ורפואות נתוחים של. המצאות

ג. . . - ליורשיו המת קניני זה משום האם ליורשיו, בנחלה עוברים מותו אחרי לו שהגיעו המת שקניני בדעתו נניח אם שגם

יורשיו לקנין מת של גופו את לחשוב גדול היותר הנוול הוא זה ליורשיו, ודבר קנוי כן גם מת של שגופו? נאמר ובעלותם

. בע״ח של. כקנינים

ד. . . שהרי סכנה בו שיש לחולה שחזו משום בשבת סממנים שחיקת להתיר שהוא מי דעת על עלה לא שהרי דעתי לפי דק לא ודאי לרפואתו סממנים לו להכין בידינו ספוק יהא שלא כזה חולה יזדמן שמא ולחוש החולה כשיזדמן לעשותו אפשר

יועיל ושנתוחו ידועה מחלה בו שיש מת בנתוח אבל חיישינן, שלא ללמוד או כמותו שיחלו אלה לכל הרפואה דרך ללמדנו

הרפואה חכמת תרופה נמצא ולא זה למוד של אפשרות לעולם תהיה לא הנתוח נתיר לא אם היום גם החולים אלה לכל

בהם שימות ולא רחמנא אמר בהם וחי נאמר זה שכגון בודאי כזו, במחלה שיחלו אלה. ולכל

ה. תזדמן אולי לחפש צריך אינו ממון ובאבדת ממון דאבדת שכן מכל ילפינן גופו ת דאבד במ״ש דבריו תמוהים וביותר שכן כל מאי יודע ואיני אחריו. לחפש מחויבים אין החולה ממציאות יודעים כשאין הגוף באבדת נמי הכי לידו האבדה

אבל לחפש התורה חיבה לא ממון באבדת אדרבה ליא וכלפי זה הוא התורה חייבה כן הגוף באבדת ולהמציא לחפש

לאבדתם. תרופה

ו. מהנוטים לדרוש קורא בקול יצאו לא מדוע הזו החרדה כל מה וכותב נקלה על זה שבר לרפאות חושב הנז' הרה״ג

גופותיהם ימסרו מותם שאחרי שיצוו אחריהם פותרת זו עצה אין ולדידי ידם, על הרפואה חכמת ללמוד לאוניברסיטאות

איסור שיש נאמר שאם השאלה את. . מועלת צוואתו אין בזיון משום בדבר תעשה ואל בשב שהוא בדבר נאמר זה ואם

למת. בזיון בו יש אם לנתחו ועשה בקום לצואתו נשמע שלא שכן מכל בקבורתו להתעסק שלא לפנינו עומדת השאלה ובכן

אסור צד שום בזה שאין מתברר האמור ומכל מותר. או לנתח אסור אם תקפה. בכל

ז. . . ולדעתי ח״ו. תורה ותפוג הנפש בהשארת האמתית האמונה שתוחלש וכתב חכמים שערוה שלא חדש דבר וד ע לנו חדש

אדרבה הנפש השארת לו תהיה לא אבריו ונתרסקו מהגג שנפל שמי נאמר ואטו האמונה, תוחלש אלה בדבריו נצחיות או

מלפני שיצאה כשגגה לדעתי היא וזו, בדפוס לקבעו שכן ומכל במחשבה להעלות אסור זה ודבר טוב שכלו לעולם הנפש

. השליט

…

ח. . . - בהנאה שאסור בדבר הסתכלות נאמר אם ואפילו ומותר המת מגוף נהנה נקרא זה אין זה על שכר נוטלים אם אפילו, דבתרא ומסו' הנאה. חשובה מת של בגופו שמסתכל לומר סברא שום אין ודאי במסתכל הנאה חשיבא ודבור דאמירה

הנאה אסור משום ליה תיפוק נוול איסור כל דאל״כ הנאה חשובה אינה שההסתכלות מוכח למעלה כתבנו ש ודחולין שההסתכלות מכח ומזה טרפה. שהיה או היה שגדול להכירו כדי המת גוף בדיקת על שכר יתן אדם כל שודאי מת של בגופו

הנאה. בגדר חשובה אינה והילכך. צריך שהיה משום לאסור מקום אין ה הנא חשובה אינה ההסתכלות שמעשה כיון

שיוכל הוא ומי ליורשיו. ולא עצמו למת לא קנוי אינו מת של שגופו לעיל הוכחנו הלא זה ולבד. זו הסתכלות על שכר לתת ודאי וזה אחריה הנגררת ההסתכלות או הנתוח אפשרות של המניעה אי על הוא לשכר מקום יש ואם זה. על שכר לתבוע

הנאה חשיב שאינו מת של. בגופו יזהרו רק אם למוד לשם נעשה כשהוא המת נתוח לאסור הראשונים ופוסקים מתלמוד ראיה שום שאין מתברר ומהאמור

בכבודו ולקבורתו. למנוחתו גופו כל את ולהשיב ראש קלות בו לנהוג שלא

מכמני ג כ ר ה עוזיאל

תלח ה עוזיאל מכמני

קצט דעה) יורה (ענייני כהן דעת שו״ת אחד הוא המת שניוול מאחר לדעתי הרפואה. למוד של הנתוח בשביל הדרושים המתים בענין שאלתו אלי באה מכבר זה

הטבע מצד לא אסורות ממאכלות מוזהרים שאנו כמו הגוף, קדושת על אותנו צוה שהקב״ה, לישראל המיוחדים מהאיסורים קדוש גוי הש״ית שקראם לישראל, המיוחדת הקדושה מצד אלא הגוף, , של רק לות המאכ על מקפידים שאינם כשם והגויים

אנחנו ע״כ הרפואה, כמו טבעית מטרה איזה בשביל, יתנוול שלא הגוף על כ״כ להקפיד טעם שום להם אין ככה טבעי, באופן

מ מתים גויות מלא בכסף לקנות צריכים העולם אומות המדעית המטרה. בשביל כי, הגויים שנאת משום בזה לחוש ואין

מרובות צרות ע״ז וסובלת בעולם, אמת ד' ידיעת של הקודש אור את להביא שנבחרה זו, אומה שסו״ס יבינו, שבהם הישרים

היא שיעור, לאין מתים נקח אם גם עלילות להעליל יחדלו לא שבהם והמקולקלים, קדושה של פריבילגיה לאיזה ג״כ ראויה אלקים צלם מצד בא הוא ת המ ניוול איסור כי להועיל, יוכל לא בחייהם הגופים של והמסירה המכירה וענין לנתחם. מישראל

יתיר מי גבוה וחלק התורה, קדושת מצד בהירות ביותר לישראל מיוחד שהוא. שבאדם, מלפניו טובה בעצה יתקננו, והשי״ת

. . צדקנו גויים ויראו צוארנו, מעל הגויים עול ויסיר

***

ו כב א העזר אבן יצחק היכל שו״ת הנה כ״ג, לזה שרמז שלום ודרכי לאיבה בנוגע ואמנם ל להסביר אפשר העולם אומות אב יחסי בשום מכירה קדשנו דת שאין

במזונות תקיפה, ידינו היתה אם הנכרי, את מחייבים היינו שלא ישראלית שנשא בנכרי דנים היינו וכן, תערובות בנישואי

, הבנים, . . לדין שומע אינו שעכו״ם הכוונה ואין לתקנת לשמוע מחויב שאינו אלא לכופו תקיפה ידינו שאין משום תורה

חכמים, . . , של כחם כל כי מהתורה, נתחייבנו שלא מה עליהם להטיל בידינו כח שאין ברור נראה למקום אדם לבין בנוגע

נח לבני ולא נאמרו לישראל ואלו וגו' אביך ומשאל תסור דלא מלאוו הוא. חכמים

כשהוא כזה מקרה בכל אבל כאלה, ממקרים עמו את יציל הרחמן הנה הרחמים. ומרגש המוסרי מצד ייבו לח כ״ג שעורר ומה נעימות. . אי למנוע להשתדל יש ודאי ממנה, פורש אפילו בידינו רשות אין האב את לחייב התורה מן כללי דין לפסוק אבל,

פומבי מוסרי לחץ לעשות להתעות כזה לחץ שעלול ועוד לכשרים? הנחת מה כן שאם שש מבני יותר לקטנים בנוגע הלחץ, כענין

העם המון במדינות ביחוד גדולה, סכנה מזה ותצא הקדושה תורתנו עפ״י זיקה להם יש תערובות שנישואי חו״ש לחשוב

ישתקע דבר סוף בראשו עיניו והחכם הרבה, מהם ומושפעים הנכרים שכיניהם עם קרוב במגע שם עומדים שישראל. הנאורות

. יאמר ולא! הדבר

ב- עוזיאל משפטי שו״ת סא דעה יורה

א. גם נאמר זה שדין הר״ן וכתב שלום דרכי משום ישראל עניי עם גוים עניי מפרנסין מדין מחייב טעם עוד כתבתי שוב

וע״ז לחודיהו, גוים לפרנס ל להסביר שאפשר כת״ר כתב העולם אומות בנשואי אב יחסי בשום מכירה קדשנו דת שאין

הנכרי את מחייבים היינו שלא ישראלית שנשא בנכרי להיפך דנים היינו וכן. ערובות. ת תימה דברי אלא אלו ואין לו נותנים לא גם ולכן מנכרי צדקה מקבלים אנו שאין להסביר אנו יכולין פרנסה לענין, שגם

אבל מחלוקת דרכי אלא אלו אין גם ממך מונעים גוי ואתה שהואיל להם לומר הטבעית החובה ואומרים האב רחמי של

בה שהתעללת אחרי בה, חפץ אין ככלי ילדיה ואת אותה שעזבת זאת אשתך על בניך את הטיל. לאב

ב. ע״ז וגם לבן, אב של הטבעיים האב ורחמי ואנושי, מוסרי מדין לחייבו שכתבתי האחרון בטעם דמילתא אסיפא אתאן

ה רשות לנו אין אבל ה, כאל ממקרים עמו את יציל הרחמן מעכ״ת כתב הקדושה תורתנו פומבי מוסרי לחץ אף לעשות

לכשרים הנחת מה כן שאם שש, בני יותר לקטנים בנוגע הפומבי המוסרי הלחץ כענין כאלה, רעים. במקרים זו לה תפ התפללו ורבותינו נביאינו וגם זו, מדה לידי ישראל בני יבואו שלא רצון יהי ואומר: בתפלה אחריו עונה אני גם אבל פב). וסנהדרין ב' (מלאכי צבאות לה' מנחה ומגיש יעקב מאהלי ועונה ער יעשנה אשר לאיש ה' יכרת נמרצה בקללה

כעורב אכזר עצמך עשה לאב: לו נאמר זה מפני לא הולדת אשר ילדיך, על

ג. לכשרים הנחת מה א״כ תאמר, ואם בריות כדין אותו שנגיר אחרי אותו מפרנסים אנו אלא בר, ד לכל בן מדין ירושה מדין אותו שהוצאנו והנחנו, הנחנו האב ורחמי הגר, את ואהבתם ומדין כידוע, למזונותינו. להקדימם עליהם מצווים שאנו וברשותנו בביתנו המצויות

לא ברשותנו שמצויים בבע״ח גם רחמים לנהוג מעשיו כל על רחמיו ברוב אותנו שצוה ומי יריכו, יוצאי על הטבעיים

יר מתולדותיו אב רחמי למנוע ישראל איש את שה לנו ויאה יפה כך אדרבה אלא נדח, ממנו שידח ירצה ולא גרותו אחרי

השכינה כנפי ותחת ישראל בית זרע אל הנדחים הבנים את ולהכניס רחמנים. להיות

ד. לחשוב העם המון ו יתע שמא מישראל ולהבדילו זה אומלל בן מזונות למנוע חדש דבר מעכ״ת המציא דבריו כל בסוף

הקדושה תורתנו עפ״י זיקה להם יש תערובות שנשואי. חו״ש

אומר אני: לזה לחשש מקום שאין אומר אני זאת בכל שכן, נניח אבל, כאלה גזירות לגזור רשאים אנו אם מאד מסופקני

, זה כגר נדון שהוא רי ואח מירושה התורה אותו שהרחיקה שרואים אחרי כזאת לטעות שיבוא בור איננו ישראל שעם דבר לכל אבותיו למשפחת מתיחס. שאינו

הנה הקדושה תורתנו תופסין ירושין שאין כריתות מחייב שבא ממזר לבן גם ויחוס ירושה זכות נתנה שבה ושלום נועם בדרכי

גזרה ונגזור ום נק אנו בהם תופסין שקידושין לומר יטעו שמא חששו ולא אבותיו, מנח להרחיקו גזרו לא רבותינו וגם בהם, מקום כאן שאין אומר אני דמילתא אסיפא אתמהה. דבר. לכל בנו מכלל להוציאו תורה שעשתה הבדל אותו די ולא כזאת.

אלא יאמר, ולא הדבר ישתקע לומר. משמאי לתאמר מילתא האי כי כל הסוס: כל בלי אומר אני להיפך

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות