בס״ד – גזרתי גזרה – חקת – פרשת מרצבך הלל
המדרש (תנחומא חקת, סימן ג, יט, ב): זש״ה ״זאת חקת התורה״ — מי שמע, מי גזר, מי צוה כן? ! ישראל מאומות העולם, העה״ב מן העה״ז, כגון אברהם מתרח, כותב מאמון, מרדכי משמעי, חזקיה מאחז, יאשיה מאחז.
מי גזר כן? מי צוה כן? לא אחד לא יחידו של עולם! העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, והיא עצמה מטהרת בגדים? ! הקדוש ברוך הוא אמר: חקה חקקתי גזרה גזרתי, ואין אתה רשאי לעבור על גזרתי.
כל אנחנו לא מבינים את מצוות פרה אדומה. דבר זה לומדים אנו ממצווה זו שאנו לא מבינים כל. הכהן המכין את האפר נטמא, והכהן המזה נטמא, והטמאים נטהרים — הכל הפוך.
הכל הפוך אצלנו גם. ״חקה חקקתי גזרה גזרתי ואין אתה רשאי לעבור על גזרתי. ״ השבוע נרצחו צדיקים. איזה תובנות עמוקות היו להם. ישבתי השבוע עם הנוער המתוק שלנו, ושמעתי אותם. איזה מסרים חזקים לקחו הם איתם לדרך:
א. להשקיע במשפחה.
ב. לאהוב את ארץ ישראל.
ג. לעשות את מה שאני באמת מאמין.
ד. להגיד לאנשים שאני אוהב אותם.
ה. לא לבזבז את הזמן בשטויות.
ואז אחד הנערים שאל אותי: למה זה קרה? מה ה׳ רוצה מאתנו? מה צריכים אנחנו לעשות? שתקתי. אמרתי לו: ״אני לא יודע! אפשר להגיד שצריך להתחזק בתפילות, בלימוד תורה עכשיו? ״ ואז הנוער ענה לו מיני כל תשובות. ״אבל כל התשובות הן חלקיות״ — באהבה לזולת, בישוב הארץ.
״נסתרות דרכי ה׳״: לאהוב אחד את השני, לעזור אחד לשני. חקה חקקתי גזרה גזרתי. התפקיד שלנו, זה לשאול מה המשימה שלי. מה ה׳ דורש ממני. ללמוד מהראל מסעוד הי״ד, שהיה מתפלל בבית הכנסת הזה. איך אני מקדם משהו בעולם.
ברצוני לקרוא קטע מתוך מחברת שכתב הראל מסעוד הי״ד, ביומנו האישי:
״אחרי שלה הסתיימה תקופה ארוכה של שנים בצבא… הבנתי בבירור. למה אני פה. ואיפה המלחמה האמיתית. מה יקרב את הגאולה, ומה לא.
כשאני כותב את הדברים האלה, ומבין שזה בדיוק מה שחלמתי, מה יעשה טוב לעמ״י, ומה פחות. מה זה חברים לחיים — אני יושב במרעה: לרעות את הצאן בפשיטות. לפעמים לא חייב תמיד להיות עם הרבה רעש ומיני מהלכים, אלא בפשטות.
ממש כמו זרימת ואכילת העדר בנחת. לא עם יותר מדי רעש, אבל אנחנו פה בא״י מצד אחד, וקבוצה של חברים שכל חלומם זה ביהמ״ק. וארץ ישראל השלימה. ״
חבר צעיר בן 21, ודברים חזקים ונוקבים. כל מה שמעניין אותו זה ארץ ישראל ובית המקדש. בחור פשוט שהולך נגד מה שמקובל ועושה מה שהוא מאמין שזה הדבר החשוב. והכל מתוך חיוך.
(הייתה התלבטות האם לקיים את השבת — קידוש השבת לבוגרי שמינית. החלטנו לעשות זאת.
א. אין אבלות בשבת.
ב. זה לא אירוע של שמחה, אלא דרך ציון.
ג. ממשיכים הלאה, ולא ניתן להם לפגוע בתפקוד החיים כפי שלנו.
בטוח שהראל היה אומר לנו לעשות כן.)
בסוף הפרשה מתואר שבאמצע הדרך במדבר חטא העם בחטא המתאוננים, ואז הקב״ה שילח את הנחשים והשרפים. והתיקון והפתרון למצב היה על ידי הציווי לעשות נחש נחושת ולשים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי.
המשנה (ראש השנה פ״ג מ״ח) אומרת: ״וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל משעבדין לבם ומסתכלין מעלה כלפי לאביהן שבשמים, היו מתרפאים, ואם לאו — נימוקים. ״ וצריך להבין מה הקשר בין החטא לעונש שניתן עליו, ומה התיקון בשרף הזה שמסתכלים עליו ומתרפאים?
ונראה להסביר, שהרבה פעמים בתוך כדי שהולכים בדרך, יש קשיים, תלונות וקיטורים. כשמסתכלים למטה, בנמיכות — כשהאדם ״מסתכל כלפי מטה״, במבט נמוך, במבט מטה, הוא לא רואה את האור. ואז יש את הנחשים והשרפים שנמצאים למטה, והקשיים האלה נהיים נחשים ושרפים שנושכים. והרפואה לזה היא ״להסתכל כלפי מעלה״.
אם אדם מסתכל למעלה, הוא מתחבר אל ה׳, אל המטרה הכללית. הנחמה שלנו היא להגביה את המבט. להבין שיש דברים שהם גדולים מאתנו. ואנו צריכים לשאול מה המשימה שלנו.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה