הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור תשפ״ג│ בלק 'פ טבדי בנימין הרב
הכעס ומידת בלעם נבואת
רוחנית איכות מלאים הגדולים– הרשעים
1 שעה / ב כרך / הראיה אגרות )
אותו ע״ד "הניר" בחוברת שכתבתי בנדון שאלתו וע״ד שנמצאו נפשית, והזרמה נפלא אישי כח לו שהי' האיש, ח״ו לספר באתי כאילו אותי וחשדו ע״ז שתמהו אנשים איזה
ע״ז נ. כרים שעשאוהו פושע-ישראל, אותו של בשבחו,
העמוק מאמרי את שיקרא מי וכל הדבר, כן שלא ידידי, ידע יוכל לא כאלה, רמים לענינים הראוי העיון באותו הנ״ל
שבח של ענין כאן שיש דעתו, על כל. ל להעלות
הוא הנפשית וההזרמה האישי הכח שעצם דברי, כה הלא כי
בהכשר: תלוי והוא טבעי, כח קודש ע״י אותו מכשירים אם
אליו ונמסרים בעינו, אותו עוזבים ואם מתעלה, הוא יון על שהוא, כמו ע״ז זוהמת לעמקי ידו על. נופלים
פנימיות סוד שזהו ויכיר, ידע החיים עץ טעם שטעם ומי נהפך החיצוניות את מחיה שכשהפנימיות וחצוניות,
מהפנימיות מלקבל עצמה את פונה וכשהחיצוניות לקדושה,
חוז וטומ. אה. . לתוהו הכל ר
ערכם את להקטין לא מעולם, ישראל חכמי של דרכם וזה כחם גודל את להראות כ״א הגדולים הרשעים של האישי וכן בטומאתם. בהשתקעם השחיתו, גדלם שבכל ולבאר,
ומנו- קם באוה״ע אבל קם, לא "בישראל בלעם: על נאמר
וההפוך. הרע מצד אלא ערך, גודל והיינו בלעם",
אבל הדעת, קטני את אלא תרעומת לידי דברי הביאו ולא מבחינים הם ד', בסוד העומדים תורה, גדולי אמתיים ת״ח שהם הנ״ל, בדברים שיש והתועלת האמת ערך את ב״ה
כמתי הס לד' לעשות עת שמשום עולם, רזי מכלל באמת
לכך. . צריכה השעה כי. לגלותם,
בלעם של לזעם האלוקי הזעם בין
2 א עמוד ז דף ברכות מסכת בבלי תלמוד )
? ו- זעמ וכמה יום. בכל זועם ואל דתניא: רגע- וכמה? רגע. ושמנה ושמנים מאות ושמנה אלפים ושמונת רבוא מחמשת אחד דעת השתא עליון. דעת ויודע ביה: דכתיב הרשע, מבלעם חוץ שעה, אותה לכוין יכולה בריה כל ואין רגע, היא וזו בשעה,
והיינו בה, כועס הוא ברוך הקדוש ש שעה אותה לכוין יודע שהיה מלמד, אלא: ידע? הוה עליון דעת ידע- הוה לא בהמתו להם אמר אלעזר: רבי אמר ה'? צדקות דעת למען מאי וגו'. מואב מלך בלק יעץ מה נא זכר עמי לישראל: נביא להו דאמר
כעסתי- שאלמלי הרשע, בלעם בימי כעסתי שלא עמכם עשיתי צדקות כמה דעו לישראל הוא ברוך: הקדוש נשתייר לא
שרי ישראל של משונאיהם שכל מלמד, ה', זעם לא אזעם ומה אל קבה לא אקב מה לבלק: בלעם ליה דקאמר והיינו; ופליט ד
זעמו- וכמה זעם. לא הימים? אותן רגע- וכמה? רגע. רתח דרגע לן ומנא כמימריה. רגע אבינא: רבי ואיתימא אבין רבי? אמר
זעם יעבר עד רגע כ. מעט חבי מהכא: אימא, בעית ואי ברצונו. חיים באפו רגע כי שנאמר: -
3 תר בלק ראיה שמועות ) פ״ט
הדין, על המבוססת העולם תכנית גילוי את שמחייבת היא
הזעם. נותר הרחמים מידת ע״י שהומתקה אחרי עתה וגם
רגע. זעמו באפו" כי״רגע ממנה
הגלויי העולם בהנהגת הזעם. עקבות את מגלים אנו ה לרגע
ישראל, על לקטרג לכוון בלעם ניסה זה העולם הנהגת מתוך
השוטף. וקיומו
הדין, למחשבת גם לכל, קדמה ישראל של שמחשבתן אלא
" – במשפט יסודם הרי והם לאלוהי משפט הוא לישראל חוק
יעקב." בחינת מצד הוא ישראל מצד העולם שקיום נמצא
מהדין. שלמעלה המשפט
שורש התורה" היא ישראל של קיומם ליעקב דבריו מגיד
" לישראל ומשפטיו חוקיו – לישראל, הסתומה לבחינה
המשפט. יסוד מתייחס העליונה
זו היתה לא התורה את מקבלים העולם אומות היו אם גם היו הם אז או לישראל המיוחדת הבחינה של קבלה
ישראל. תורת באמצעות שלא נח בני במצוות מתחייבים
המי הפן ב״דין," שיסודה התורה היא לגוים וחד בקיום
העולם, הנגלית, בהנהגה שעלתה כפי הבריאה במחשבת
ישראל. של מחשבתן לאחר
יותר- עמוק הוא והתורה ישראל בין הקשר זאת לעומת הוא
עלמא," וברא באורייתא העולם״אסתכל צורך " הששי יום
הששי" יום עד ועומדים תלויים כולם ו' הוא - המוכן סיון
תורה. למתן
הסמויה, ההנהגה שורש טמון העולם בצורך הבחירה
הסתומה. ישראל קדושת מקור כאן הכפויה,
הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור תשפ״ג│ בלק 'פ טבדי בנימין הרב
" הארץ עין את כסה בלעם״הנה אל בלק כששלח - לו רמז
לאומות. ישראל שבין ליחס כל את וממלאים מכסים הם
העולם, של הרוחניים המקורות את לבנות הגוים יבקשו ואם
יסו על להסתמך ייאלצו הרי הרוחני עולמם ישראליים. דות
למשה המקביל ומעמדו בלעם של ונבואתו אישיותו אמנם
לגוים. רוחנית עצמאות לאפשר עשויים אפוא ביקש בלק וקרא הישראלית הרוחנית מהאפוטרופסות להשתחרר הנהגת זעם את עליהם לעורר ישראל את לקלל לבלעם
העולם, בהם, מהתלות להתנתק דרך לאומות ולסלול
הרוח… בעולם עצמאית
ור א מדרגת״יוצר באה בלעם של נבואתו מקור כל ברם
הכל" את ובורא שלום עושה חושך ובורא בכוח זה וכל
הטומאה. אחדות ומואב. עמון לבני לעזור בא זה בכוח העולם, קיום לשם שהתכוונו לוט מבנות הללו של מוצאם
הגלוייה, העולם הנהגת שורש הוא העולם קיום והרי זו
האומות. נחלת שהיא
לאפשר אלא נברא לא כולו שכל לזעם מקום יש זה ברובד
לעכו״ם. קיום מקום
בישראל. לפגוע בלעם חשב זה זעם בעזרת
נעוצה שהיא ישראל של מדרגתם את גילה הקב״ה אולם
לדין. ממעל לישראל המתייחדת העליונה, הסתומה, בהנהגה מגעת. איננה הזעם שפעולת מקום המשפט. במעלת יסודה
צדקת הרי הגלגל עד השטים מן קיטרוג של תקופה באותה
קיום מדרגת עלייה מחצבתם לשורש אל ישר את העלתה ד' העולם. צורך למדרגת העולם שהכל כשמתברר זו בדרגה
עליהם. לזעם מקום אין ישראל בשביל נברא
4 עח עמ' וישב ראיה שמועות )
דעת יודע שהוא רק התפאר בלעם תחתון, ודעת עליון דעת דעות, מיני שני שיש רבים, לשון ד', דעות אל הכתוב על בזוהר
את לכוון שידע השיג זה אדם שבן מה שבתחתוניות, תחתונה דרגה מ רק זאת היתה ז') (ברכות חז״ל דעת לפי ובאמת עליון, אל מהכתוב זאת ודרשו כועס, שהקב״ה דינים של השעה בכל זועם זעמו– "וכמה בגמרא ושאלו יום. המדרגה אבל רגע",
חסדים של כולה היא. העליונה
מוסרית תכלית ללא כעס בלעם–
5 פר / א ברכות / איה עין ) ז/א ברכות סט. / ראשון-מאימתי ק
ילכו פני שנאמר כעסו, בשעת לאדם לו מרצין שאין מנין של פנים שיעברו עד המתן למשה הקב״ה א״ל לך, והניחותי
לך ואניח. זעם אין ונפשו, האדם בטבע השי״ת שחקק המדות שכל הורנו, לנפש טובה שהיתה עד בהחלט, רעה שתהי' אחת בהם
כי נעדרת. בהיותה צריך רק לטוב, הכל פעל הטוב הפועל
וכמדתה כשעתה אחת בכל. שישתמש באופן מדאי, יותר הרעה, המדה אפי' לדחוק, שאין יצא מזה לתן ראוי המצומצם מקומה כ״א מקום. שום לה לתן שלא
לתקנה ולהשתדל. לה, , לאדם לו מרצין אין כעסו בשעת ע״כ ג״כ השלם שהאדם
וראוי להמצא, הכעס ת מד צריכה. ע״כ שיכעוס אפשר
מקום שום הכעס אל יהי' שלא לאמר, אבל, ד מי להרצות להאמר. ניתן לא זה להרע, בנפש נברא כח כאילו מורה המעולה הנקי שמעלת שכתב י״א, פ' במס״י החסיד (ודברי
לע״ד. צ״ע כלל, בו רושם מעולם הכעס יעשה שלא ). היא יסד המעלה להאדם הראוי השלמות מדת כפי, ומכוון כוחות שישנם הכללית, בהנהגתו ית' העליון המנהיג ואם באדם. הכעס כתכלית הבריאה בכלל דומה שתכליתם ראוי אבל וזכיות, צדיקים תפילת ע״י לכובשם שאפשר
טוב לתכלית נברא הכל ד' מעשה כי מקום, איזה להם. להניח פעולתם ויפעלו זעם, של פנים שיעברו עד המתן אמר ע״כ
ערך באיזה לך ואניח נמצאו, לריק לא כי. עכ״פ,
הוא המעולה האדם בהתעוררות לכעס הניתן המקום ובהיות מצד הכוללת בההנהגה ההנחה כן כמו המעט, מן מעט אינם קלקולים יתרון בלא כראוי מתנהגת בהיותה עצמה, "כי רגע, בערך מכונה וקטן, מועט חלק רק ג״כ היא טבעיים,
ה. יום כל אל וחסד באפו", רגע בכעסו להשתמש לו ראוי השלם האדם שבעולם, בנוהג והנה וכן במציאות. מעט שזהו מאד, לזה הראוי בזמן רק לאותו שהם להרע, המוכנים הכוחות העליונה, בההנהגה מן מעט הם באדם, הכעס יסוד נבנה שעליו עצמו התכלית הרמב״ם שהאריך כמו הטובות, וסיבות הכוחות נגד המעט
והמציאות המעט מן המעט הוא שהרע ח״ג במו״נ ע״ז הוא ההוא המועט שגם הוסיפו וחז״ל טוב. הוא בכללו
טוב לתכלית וקראוה״רגע" בה כועס. שהקב״ה בחכמתו ישתמש חסיד, הי' אם גדול, חכם שהוא מי והנה אם אמנם הטובים. הכוחות פעולות ולהרבות להיטיב איך
להרע בחכמתו יועיל רע, איותה שנפשו רשע איש יהי'
הרעים. הכוחות חוג ולהרחיב כ״א מוסרי, מתכלית המשולל הדעת דמות הוא הרשע ובלעם המציאות על ומשקיף יודע בהיותו הוא להרע, פונה כולו להרחיב השתדל להרע, בו שיש ההכנות ג״כ ויודע כולו,
בה. כועס שהקב״ה שעה אותה לכוין וזהו הרעים, הענינים
הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור תשפ״ג│ בלק 'פ טבדי בנימין הרב
– יצרים לשאר כעס בין ההבדל ותפקידו הכעס של
6 ב עמוד קה דף שבת מסכת בבלי תלמוד )
והמשבר בחמתו, בגדיו המקרע נורי בן יוחנן רבי משום שאמר אגרא, בר חילפא משום אומר אלעזר בן שמעון רבי: והתניא,
בחמתו- מעותיו והמפזר בחמתו, כליו כך עשה לו אומר היום הרע, יצר של אומנתו שכך זרה; עבודה כעובד בעיניך יהא
קראה- מאי אבין: רבי אמר ועובד. והולך זרה עבודה עבוד לו שאומר עד כך. עשה לו אומר ולמחר ולא זר אל בך יהיה לא
א נכר, לאל תשתחוה אדם- של ו בגופ שיש זר אל יזהו הרע יצר זה אומר. הוי
- [ מצבייתא שליף יהודה דרב הא כי ביתיה אאינשי אימתא למירמא דקא. עביד צריכא, לא ויגורו כועס שהוא להראותם בחמתו הבגד, מן
מלפנ נכתמא תבר אבא רבי קטנים]. דגים של [ציר ארישא מוניני לאמתיה לה רמי ששת רב תבירי, מאני תבר יעקב בר אחא רב יו],
הכד]. [כיסוי
7 -ד ב / עשר שלשה פרק / ב שבת / איה עין )
לאל תשתחוה ולא זר אל בך יהיה "לא קרא, מאי אבין, א״ר יצה״ר זה אומר הוי אדם, של בגופו שיש זר אל איזהו. נכר", המאבדים דברים הן הרי הרעות המדות של הנטיות כל כי אם זאת בכל האדם, של ממעל, אלה חלק הנשמה, של הונה את אלא הטוב, והרבות חיוב לשם לכתחילה מבונים הן הרי
איננו יו לעינ הנראה ההוא הטוב אם לשקול, צריך שהאדם של החשבון שזהו ממנו, יותר הרבה רבה טובה ממנו מאבד
שכרה. כנגד מצוה הפסד
זר איננו אבל הוא מזיק כי אם שבה. ן, היצה״ר צד כן ועל
להרוס רק לבנות, לא הוא שתוכנו הכעס, יסוד כן שאין, מה אפילו ביסודו באמת זר הוא כן ועל ולכלות, לשבר להשחית,
האד של גופו כלפי ונשמתו. רוחו נפשו לגבי זר שהוא וק״ו ם,
של בגופו שהוא זר אל מ השמירה ידי על כי אמר, כן ועל
הטובה המדריגה לידי יבא הכעס, של יצה״ר שהוא, , אדם שאע״פ האחרות, התאוניות הנטיות כל לפני ג״כ יכנע שלא במעשיהם הם שמתנכרים הם, נכרים הלא אבל זרים שאינם
שבשמים. לאבינו
, זר אל בך יהי' של""לא זה, מפסוק לומדים הננו כן ל וע וההורס המכלה הכח זה ימצא לא גופך שבפנימיות, כלומר זו מעולה משמירה והתוצאה אדם. של לגופו גם הזר שהוא
, תהיה נכר. לאל תשתחוה שלא
הנכר שהאל היא הנכר, האל לעומת הזר האל של וההבלטה
הוא אלא ממש באיבודו צה רו ואינו אדם, של לגופו זר איננו אדם של שבגופו הזר והאל הדמיוני, וקיומו להנאתו, נוטה
. באפו נפשו ו״טורף הכל, את ולכלות להרס בא "הוא איזהו
. יצה״ר זה אומר הוי אדם, של בגופו שהוא זר אל
שרי ביתיה, אאינשי אימתא למרמא עביד. ואי
אל שהוא הנפש בפנימיות מונח בהיותו ארסי דבר הוא הכעס
אדם של שבגופו. הזר
טובה למטרה נעשות והן לכעס, דומות שהן, הפעולות אבל משום בהן יש ולהיפוך. הכעס של הקלקול משום בהן אין הדומה על מפ לעשות נזקק שהוא מאחר עצמית, הדרכה
על שולט הוא מקום ומכל הכעס, רתיחת מתוך היוצא למפעל הדרכה לשם רצויה למטרה הזה המפעל את גם ומנהיג רוחו,
אימתא למרמא עביד אי כן ועל משובח. הדבר הרי, מוסרית,
שרי. ביתיה, אאינשי
תבר יעקב בר אחא ב ר מצבייתא, שלף יהודה (י) דרב הא כי ארישא [י] (א) מונינ לאמתיה לה רמי ששת רב תבירי, , מני
[תבר1 מתבר אבא [י] ]רב הכעס שבתבערת כשם. נכתמא דבר איזה בעד כעס מינים: שלשה ישנם האסורה שעבר
דבר בעד כעס הבגדים, בקריעת שמתבלט ההוה המתבלט
, כעס כלים בשבירת העתיד דבר בעד המתבלט מעות בפיזור
- כן בשביל הכעס מחזה שבא בעת ההיתר, של הדרכים גם
הם ביתיה אאינשי אימתא למירמי הבייתית ההדרכה, טובת
המתבטא העבר, של הכעס נגד: אופנים בשלשה באים ג״כ
בגדים, בקריעת הדעת במשקל זה ועשה, מצבייתא שלף לא נובעת הפעולה אבל הכעס, תכונת כמו נראה שהמחזה
מתוך נבחרה כן שעל מוסרית, מטרה מתוך אלא פראי כעס
השחתה כאן תהי' שלא באופן בכוונה. הפעולה
שבירת הוא האסור בכעס שדוגמתו ההוה, של הכעס ונגד
, כלים תבירי. מני תבר יעקב בר אחא רב
דבר על כעס בשביל שהוא מעות, פיזור של הדוגמא ונגד
הרצון נגד שיעשה שרואה העתיד, והצדק הטוב נגד, , והמוסר
שמת לה רמי ששת רב ש אמר מעותיו, בפיזור באיסור בלט
דגים רש״י מפרש הדין נגמר ובס״פ, ארישא מוניני לאמתיה
, קטנים כאן. שפירש כמו קטנים דגים ציר לא לדמות ונכון למטרה וכשנעשה מעותיו, לפיזור הקטנים הדגים פיזור
באה שלא מאחר כעס, ה מדת איסור בכלל אינו טובה,
הנפשית התכונה למעמק. הריתחא
הכלי של הכיסוי את לו שבירר במה, נכתמא מתבר אבא רבי הזה המפעל עושה שהוא הראה עצמו, הכלי את שבר ולא את לפרוץ רשיון הכעס לאש נותן ואיננו שכל, של במשקל אימתא למרמא הרצויה, המטרה לפי רק והמוסר הדעת גבולי
טובים בדרך ילכו למען. ה, ביתי אאינשי
הפרשיות– סדר על קוק הרב במשנת שבועי שיעור תשפ״ג│ בלק 'פ טבדי בנימין הרב
לכעוס ו הנצרך הכעס נצרך שאינו הכעס על
8 צח עמוד / א חלק / ראיה עולת )
מעלינו כעסך את רחמיך יכבשו. כן אבל. הקדושה בגבורתו המציאות את ומבסס, מקיים העולמים צדק הוא הלא האלהי הכעס
האלהי במקורה בעצמה, , תכונה ה זאת, זועמת איננה וגם מהרסת אינה משחיתה, איננה לרומם מפוארה גבורה היא מלאה כ״א
ולפארם. לשכללם להדרם המעשים, את
הקודש רחמי ששם הגבורה, של העליון השרש לעומת מהותם כוון של הרוממה, הקליטה לאותה הנפשות הוכנו לא וכאשר
ומכלה. ההורס החצוני בהזעם ונכשלות הן נפגשות אז ומתגברים ההומים הם, הם. .
9 קלד ג, קבצים שמונה )
הרתחני הכעס את לשנא צריכים אנחנו ומיושב, מתון אבל גדול, בכעס, . הוייתנו עומק בכל לשנא אנחנו צריכים הכעס את
והציבורי היחידי האדם, של הגד. ולים היתרונות כל את ופוסל הדעת, את המערבב
מפלגה או כתה איזו אנו כשרואים את למלא במה תוכן לה שאין דעת, לה שאין סימן, לנו הרי, בכעס דבריה את תמיד מדברת אחרים על כעסה של הארס את להטיל אותה ומכריח בא שהאיגואיזם אלא באמת, עצמה על כועסת והיא שבה, . הריקניות
היום. כל אותם מעטר ואמת וחסד תמיד, הם רצון מלאי והחסד, הצדק מרום עד שבאו העליונים, החכמים
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה