בס״ד
שיעור שהעברתי גם בקרית שמואל בשנת תשפב' (בגרעין העברתי בשנת תשעו' ולא חזרתי בשנת תשפב')
בשנה מעוברת מעברים את חודש אדר ועושים ב' אדרים. יש לדון מה היחס בין שני החודשים. שאלה זאת מתבטאת בדברים הקשורים לפורים ודברים שקשורים סתם לשאלה הכללית מהו חודש אדר האמיתי.
בגמרא נאמר שאת קריאת המגילה וכן את מתנות לאביונים עושים באדר השני. ואומנם נאמר בגמרא שגם באדר ראשון בפורים קטן אסור להספיד ואסור להתענות וכן לא אומרים תחנון. וטעם הדבר הסבירו האחרונים משום שגם אדר ראשון יש לו איזה קשר לפורים. אלא שרק את רוב המצוות המעשיות עושים באדר השני. לפי הסבר זה עניין השמחה אפשר שמתחיל כבר מאדר ראשון.
לגבי מי שנודר או כותב בשטר אדר נחלקו בגמ' מה העיקר כשכתב סתם אדר האם נפרש שזה אדר ראשון או שני. להלכה פסק השולחן ערוך כשכותב סתם אדר וכן שנודר עד אדר כוונתו לאדר ראשון. (ואומנם דין זה טעמו משום שזה צורת דיבור של האנשים בעולם)
מי שנולד בשנה רגילה ונהיה בר מצוה בשנה מעוברת יעשה את הבר מצוה באדר ב'. כיון שצריך להשלים יג' שנים מלאות. וזה מסתיים רק באדר ב'. אומנם מי שנולד באדר ראשון ובר מצוה שלו גם בשנה מעוברת יעשה בר מצוה באדר ראשון.
לגבי עשיית יום השנה לזכר קרובים שנפטרו אם נפטרו בשנה מעוברת יעשה את יום הזכרון ביום הפטירה אם נפטרו באדר ראשון יעשה בראשון ואם בשני יעשה בשני. אבל אם נפטרו בשנה רגילה את יום הזכרון יעשה לפי מנהג הספרדים באדר שני. ולמנהג האשכנזים יעשה באדר ראשון ויש מהאשכנזים שמחמירים לעשות פעמיים בשני האדרים.
מי שנפטר בשנה לפני השנה המעוברת את יום הזכרון הראשון יעשה במלאת יב' חודש ולכן אם נפטר שנה לפני באדר יעשה בשנה הראשונה את יום הזכרון באדר א'.
בס״ד
אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא …
דינים הקשורים לפורים- עי' בגמ' מה המסקנה של הגמ'?
תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ו עמוד ב
משנה. קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר שני. אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה, ומתנות לאביונים.
גמרא. הא לענין סדר פרשיות - זה וזה שוין. מני מתניתין? לא תנא קמא, ולא רבי אליעזר ברבי יוסי, ולא רבן שמעון בן גמליאל. דתניא: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון חוץ ממקרא מגילה. רבי אליעזר ברבי יוסי אומר: אין קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי: אף קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון. ושוין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה. - רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא! - אמר רב פפא: סדר פרשיות איכא בינייהו. דתנא קמא סבר: לכתחילה בשני, ואי עבוד בראשון - עבוד, בר ממקרא מגילה דאף על גב דקרו בראשון קרו בשני, ורבי אליעזר ברבי יוסי סבר: אפילו מקרא מגילה לכתחילה בראשון. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: אפילו סדר פרשיות, אי קרו בראשון - קרו בשני. מני? … לעולם תנא קמא, ותנא מקרא מגילה והוא הדין מתנות לאביונים, דהא בהא תליא. ואי בעית אימא: לעולם רבן שמעון בן גמליאל היא, ומתניתין חסורי מיחסרא, והכי קתני: אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לארבעה עשר שבאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות, הא לענין הספד ותענית - זה וזה שוין. ואילו סדר פרשיות לא מיירי. אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן: הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום רבי יוסי. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: בכל שנה ושנה. רבי אליעזר ברבי יוסי סבר: בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט - אף כאן אדר הסמוך לשבט, ורבן שמעון בן גמליאל סבר: בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן - אף כאן אדר הסמוך לניסן. בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי - מסתבר טעמא, דאין מעבירין על המצות, אלא רבן שמעון בן גמליאל מאי טעמא? - אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף. רבי אלעזר אמר: טעמא דרבן שמעון בן גמליאל מהכא, דכתיב לקים את אגרת הפרים הזאת השנית.
הספד ותענית- לפי הגמ' מגילה משמע שלעניין הספד ותענית שניהם שווים. וצ״ע מה הטעם?
רא״ש מסכת מגילה פרק א סימן ז
מתני' קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים. נראה לומר דסיפא ארישא קיימא היכא דקרא המגילה בארבעה עשר ונתעברה השנה אז אין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים דאע״פ דעשאו בראשון צריכין לחזור ולעשותן בשני אבל כל שאר דברים שעשאום בראשון ושוב נתעברה השנה אין צריכין לחזור ולעשותן בשני [והיכא] דנתעברה השנה קודם אדר ראשון אז הוי אדר הראשון כמו שבט ואהא קאמר גמרא הא לענין פרשיות זה וזה שוין כלומר שאם קראו באדר הראשון כל ארבעה הפרשיות ושוב ראו שיש צורך לעבר השנה אין צריך לעשותן בשני אבל לא מסתבר כלל שבכל השנים המעוברות יקראו הפרשיות בשני אדרים. ושוין בהספד ותענית שאסורים בזה ובזה פי' אם קראו המגילה בארבעה עשר ובו ביום עברו השנה אסור בהספד ותענית אבל בשאר שנה מעוברת נראה לי שמותר בהספד ותענית *כך נראה לי לפרש השיטה:
שפת אמת מסכת מגילה דף ו עמוד ב
שם בגמ' ושוין בהספד ותענית שאסורין בזה ובזה, וקשה … למה אסור בהספד בשניהם, בפרט למ״ש התוס' דשמחה אינו נוהג רק בשני ודאי קשה למה אסורין בהספד, והי' אפ״ל דנאסר מכח מגילת תענית ונאמר דכל הימים האמורים במג״ת באדר נוהגין בשניהם, … ואף דלפ״ז י״ל דכל הברייתא מיירי קודם שבטלה מג״ת מ״מ י״ל נמי דכיון דבפורים לא בטלה גם בראשון לא בטלה, … או י״ל הטעם דזו״ז שוין דהא בסמוך אמרי' ושניהם מקרא א' דרשו בכל שנה כו' מ״ס אין מעבירין על המצות ומ״ס מסמך גאולה לגאולה עדיף וקשה א״כ למה יליף מבכל שנה יאמר כל א' טעם שלו, ע״כ י״ל דמסברא הי' ראוי לומר דנוהג בשניהם רק דמכל שנה מוכח דא״צ לקרות אלא בחודש א' כמו בשנים פשוטין, וממילא כיון דבעי קרא ע״ז מוכח דעיקר הנס והשמחה הי' שייך בשניהם אלא דרצו להשוות היו״ט בכל השנים ממילא עכ״פ בהספד ותענית אסורין בשניהם:
משתה ושמחה- יש לדון האם שמחה היא קשורה למצוות היום או קשורה לאיסור הספד? עי' בתוס'. ובשו״ע תרצז' א'.
תוספות מסכת מגילה דף ו עמוד ב
ויש שנוהגין לעשות ימי משתה ושמחה בארבעה עשר ובחמשה עשר של אדר הראשון וריהטא דמתניתין נמי משמע כן מדקאמר אלא מקרא מגילה בלבד ומתנות עניים מכלל דלענין משתה ושמחה זה וזה שוין ולא נהירא דהא אמרינן בגמרא הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין מכלל דשמחה ומשתה ליכא דע״כ לא תליא הא בהא דאי תליא הא בהא לאשמעינן דמשתה ושמחה נהגו בהו וממילא נאסר בהספד … וכן הלכה שאין צריך להחמיר לעשות משתה ושמחה באדר הראשון.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצז סעיף א
יום י״ד וט״ו שבאדר ראשון אין נופלים על פניהם, ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה, ואסור בהספד ותענית; אבל שאר דברים אין נוהגים בהם; וי״א דאף בהספד ותענית מותרים. הגה: והמנהג כסברא הראשונה. י״א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי״ד שבאדר ראשון (טור בשם הרי״ף) ואין נוהגין כן, מ״מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; וטוב לב משתה תמיד.
לשאר עניינים- תלוי בעצם השאלה מה האדר האמיתי? עי' בירושלמי, וע״ע בגמ' נדרים. ובתומים.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת מגילה פרק א
אדר אדר הראשון תוספת אדר השני תוספת מה ביניהון ר' שמואל בר רב יצחק אמר שני כבשי עצרת ביניהון נולד בחמשה עשר באדר בשנה שאינה מעוברת ונכנס לשנה שהיא מעוברת אין תימר אדר הראשון תוספת שנה ארוכה היא אין תימר אדר השני תוספת אין לו אלא עד חמשה עשר באדר הראשון
תלמוד בבלי מסכת נדרים דף סג עמוד א
מתני'. קונם יין שאיני טועם לשנה, נתעברה השנה - אסור בה ובעיבורה; עד ראש אדר - עד ראש אדר הראשון, עד סוף אדר - עד סוף אדר הראשון. גמ'. אלמא סתמא דאדר דקאמר - ראשון הוא; לימא, מתני' רבי יהודה היא! דתניא: אדר הראשון - כותב אדר הראשון, אדר שני - כותב אדר סתם, דברי ר״מ; ר' יהודה אומר: אדר הראשון - כותב סתם, אדר שני - כותב תיניין! אמר אביי: אפילו תימא ר״מ, הא דידע דמעברא שתא, הא דלא ידע; והתניא: עד ר״ח אדר - עד ר״ח אדר הראשון, אם היתה שנה מעוברת - עד ר״ח אדר השני; מכלל דרישא לאו במעוברת עסקינן, שמע מינה: הא דפשיטא ליה דמעברא שתא, הא דלא ידע.
תומים סימן מג
… ואפשר לומר דקשיא ליה למחבר איך אמרינן דאדר ראשון כותבים אדר ראשון, אם כן הא דקי״ל בעדיות (פ״ז מ״ז) דמעברין שנה כל אדר עד ר״ח ניסן, אם כן בשטרי מקח וממכר דקי״ל (לעיל סעי' יג) מאוחרים פסולים … אם כן הם שכתבו בכ״ח באדר ולא ידעו שנתעברה השנה ועל כן כתבו אדר סתם, ואחר כך בכ״ט נתעברה השנה והמוכר חזר ולקחה ביו״ד באדר שני ממנו … ודוחק לומר דהאי קלא אית לו דב״ד עברו השנה בסוף אדר, … ולכן סבירא ליה להב״י דכך הפירוש כל זמן שהם כותבים השטר בשני אדרים, הואיל לפרקים יודעים מעיבור ולפרקים אינם יודעים, כדי שלא לחלוק בלשון הכתיבה וגם דלא ליפוק מיניה קלקלה, לעולם כותבין אדר ראשון סתם ואדר שני אדר תנין, ותו ליכא חשש כלל, רק מה שכותבין מניסן ואילך על אדר דיני ממונות זה עשה בירח אדר כך וכך וכדומה כשמזכירים אז אדר, כיון דאז ודאי ידעו מן קביעות העיבור אז כותבים אדר ראשון לר' מאיר ראשון ולר' יהודה אדר סתם, וזהו דאמרינן (נדרים שם) הא דידע בעבורי דשתא והא דלא ידע וכו', פירושו בזמן דהכל יודעים שהוא מניסן ואילך, והא דלא ידע וכו' פירושו עד ניסן דיש שנים דידוע העיבור ושנים שאינו ידוע, ואין לחלוק בין כתיבה לכתיבה ולא נפק מיניה תקלה כלל וא״ש, דכאן מיירי דכותבין באדר אז לכו״ע אדר ראשון סתם ושני אדר תנין ואין בזה פקפוקים.
בר מצוה- מה הדין שנולד בשנה רגילה ובר מצוה במעוברת ומה הדין ששניהם במעוברת. עי' בגמ' ערכין ושו״ע סי' נה' י'. ועי' בשו״ת מהר״י מינץ, ובמג״א.
תלמוד בבלי מסכת ערכין דף לא עמוד ב
אמר רבי אבא בר ממל: מכר שני בתי ערי חומה, אחד בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני, זה שמכר לו באדר השני, כיון שהגיע יום אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה, זה שמכר לו בחמשה עשר של אדר הראשון, לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה. מתקיף לה רבינא, ולימא ליה: אנא קדים שחין נורא מקמא דידך! משום דאמר ליה: את נחית לעיבורא. וא״ר אבא בר ממל: נולדו לו שני טלאים, …
שו״ת מהר״י מינץ סימן ט
וכן זה נראה לי דבר פשוט אם אחד נולד באדר ראשון ואח' באדר שני ובשנת שלש עשרה יהיה גם כן עיבור אז ודאי היינו אומרים הנולד בראשון יהיה בר מצוה באדר הראשון והשני בשני ואמרי' סוף דינא כתחל' דינא והאי בדידיה והאי בדידיה ולא אמרינן שגם לראשון נתעברה השנה וחדש אחרון עולה לכאן ולכאן כלומר לזה ולזה אלא אמרינן מי שנולד בחדש העיבור נתמלאה סאתו ושנתו בחדש העיבור ומי שנולד בחדש הפשוט נתמל' סאתו ושנתו בחדש הפשוט. ולעניין שאילתין נ״ל דיהי' בר מצוה באדר השני דנתעברה השנה נתעברה לו ויהיו לו ה' עיבורין בי״ג שנים. כי נמצא בתשובה וז״ל על עסק הנער שהגיע לי״ג שנה אם חדש העיבור בכלל נ״ל דודאי אינו מן המניין מדאמ' בירושלמי דמהירות סימנין ואיחור סימנין ושלשה שנים של בתולה תלויה /תלוים/ בעיבור החדש של השנה שנא' אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי פירו' גומר ומסכים עם ב״ד של מטה בעיבורם ואם עברו השנה בתוליה חוזרין. וה״ה לתפלה ולסימני גדלו' ונערות ולי״ג שנים חדש העיבור בכלל … זה אינו סתירה על נדון דידן דהתם בתנאם ובדבור תליא מילת' מה שאין כן בנדון דידן …
שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נה סעיף י
אם נער אחד נולד בכ״ט לאדר ראשון משנה מעוברת, ונער אחד נולד באדר שני באחד בו, ושנת י״ג אינה מעוברת, אותו שנולד בכ״ט לאדר הראשון צריך להמתין עד כ״ט לאדר בשנת י״ג להיות בן י״ג שנה, ואותו שנולד אחריו באחד באדר השני יהיה בן י״ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י״ג. הגה: ומי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור, אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני (מהר״י מינץ)
מגן אברהם סימן נה ס״ק י
ושנת י״ג אינה מעוברת - משמע דאם שנת י״ג מעובר' אותו שנולד באדר ראשון נעשה בן י״ג באדר ראשון וכ״כ בלבוש סי' תרפ״ה וצ״ע דהא מי שנולד בשנה פשוטה אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני כמ״ש בהג״ה וא״כ גם זה אף על פי שנולד בשנת העיבור מ״מ אשתקד היתה שנה פשוט' ונעש' בן י״ב באדר סתם א״כ לא מלאו לו י״ג עד שנת אדר השני …
שו״ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן יד
… אבל במהר״י מינץ פשיטא ליה מסברא דסוף דינא כתחלת דינא … והסכימו עמו כל גדולי האחרונים … ואולי י״ל טעמו … דהרי זה כשנולד באדר הראשון היו דנים אותו לפי אותו החדש, לכשמלאו לו שלשים יום מאותו החדש היו דנים אותו לבר קיימא הן לענין בכור הן לענין אבילות או ההורגו, וכתיב מבן חדש תפדה דמזה ילפינן דלאחר חדש יצא מספיקות הנ״ל ולא אמרינן דבאדר בעי' ב' החדשים כי החדש הראשון לא יחשב בכלל חדש דקרא, זה לא יעלה על הדעת לאמור כן, וכיון שכבר החלטנו לגבי האי ילד דשלשים יום דאדר הראשון לחדש יחשב לו ע״כ בפגוע בשנת י״ג לדון על החדש אי אפשר לאחוז החבל בתרין ראשין, אף על גב דהעיבורים שבנתיים לא חשבנו לו לפי שלא היינו דנים עליהם בפרוטרוט אבל החדש של שנת י״ג שאנו דנים עליו ע״כ אמרינן סוף דינא כתחלת דינא ונגמר שעתו בזמן ההוא, …
ראיה נגד המגן אברהם- בשו״ת מעיל צדקה (סי' כ״א) הביא ראי' דלא כהמג״א דאיתא בילקוט ריש יהושע בשם המכילתא: ר״א המודעי אומר ע' יום אכלו בני ישראל את המן, כיצד בז' באדר ראשון מת משה ושנת עיבור הי'. ר״י אומר מ' יום אכלו את המן כיצד בז' באדר מת עד ט״ז בניסן. והרי מרע״ה מת בהיותו בן ק״כ מיום אל יום כמ״ש שבז' באדר נולד ובז' באדר מת. והרי להמג״א בין אם נולד בשנה פשוטה בין אם נולד בשנה מעוברת אינו נעשה ב״מ רק באדר שני, וא״כ למה מת משה באדר ראשון, ומוכח עכ״פ שאם נולד באדר ראשון נעשה ב״מ באדר ראשון.
תענית יא״צ- עי' בשו״ע סי' תקסח' ז'. ושם בגר״א. ובשו״ת חת״ס.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקסח סעיף ז
כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת, יתענה באדר ב'. הגה: ויש אומרים דיתענה בראשון (מהרי״ל ומהר״י מינץ), אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני (ת״ה סימן רצ״ה /רצ״ד/); וכן המנהג להתענות בראשון, מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם (פסקי מהר״י בשם מהר״י מולין).
ביאור הגר״א אורח חיים סימן תקסח סעיף ז
כשאירע כו'. כמו בנדרים וידע שהשנה מעוברת. … והוא כשיטת הרמב״ם שפסק כר״מ בנדרים … אבל כל הפוסקים חלקו עליו וכמ״ש הרא״ש והר״ן שם דהלכה כר' יהודה וכן פסק בש״ע שם … אבל כל ראיותיהן אינן נראין לי … אבל כאן העיקר להתענות בשניהם דלרשב״ג ל״פ את״ק במגילה ו' ב' אלא בסדר פרשיות אבל בשאר מודה לת״ק שכל מצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון וכ״ה במגילת תענית … בשניהם. כן הוא עיקר מדינא כנ״ל:
שו״ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן יד
עד כאן דברנו מבר מצוה, והנה בסוף התשובה ההיא כתב דלענין יא״צ דעת מהרי״ו להתענות בשני והוא ז״ל כתב שלא ידע מתחלה דעת מהרי״ו והיה מורה ובא להתענות בראשון דכיון דשלמו למת יב״ח וכי מפני שנת עבור השנה יהיה זה נתון בדין חדש יותר, לעות אדם בריבו ה' לא ראה, אלא יא״צ שלו בראשון וכן לעולם, ואי משום אקדומי פורענותא לא מקדימי הכא כיון דמשום כפרה ותשובה הוא לא שייך אקדומי פורענותא, ומ״מ עכשיו שראה דברי מהרי״ו הוא אומר לשואלים יש פלוגתא בזה והם יבררו כרצונם ע״ש. הנה מ״ש היכא דלכפרה אתי לא שייך אקדומי פורענותא לא מקדמי, לא ראה דברי הרמב״ם רפ״ה מהל' תענית שכתב כל ד' תעניתים אינם אלא לתשובה וכפרה לקיים והתודו את עונם ואת עון אבותם ואפ״ה מאחרים ולא מקדימים משום אקדומי פורענותא לא מקדמי כמבואר פ״ק דמגלה [ה' ע״א], ומ״ש לעות אדם בריבו ה' לא צוה, לכאורה צריך לומר דס״ל דוקא גבי הטבעיי שייך לומר לאל גומר עלי אבל לא במשפט ה', … ועוד אני אומר הרי הגאון ז״ל כתב וכן לעולם פירוש לעולם כשיארע יא״צ של זה בעיבור יתענה בראשון מטעם הנ״ל שלא לעות בריבו, וצריך להסביר עפ״י המקובל כשם שמשפט רשעים בגיהנם יב״ח כן כל הצדיקים הזוכים לחזות בנועם ה' מ״מ משתנה ומתעלה ממדרגה למדרגה למעלה מהראשונה ויושב גם שם יב״ח, ושוב ביא״צ מעיינים בדינו ומתעלה וכן לעולם, ע״כ כתב הגאון וכן לעולם לא יעותו בריבו …
עשיית סעודה לנס- עי' במשנ״ב בסי' תקפו' ותרצז.
משנה ברורה סימן תרפו סק״ח
יכולים בני עיר לתקן בהסכמה ובחרם עליהם ועל הבאים אחריהם לעשות פורים ביום שנעשה בו נס ומי שנעשה לו נס באדר ונדר לעשות פורים כשיבוא שנת העיבור צריך לעשות הפורים באדר שני אם לא שנעשה לו הנס בשנת העיבור באדר ראשון:
משנה ברורה סימן תרצז סק״ב
מי שאירע לו נס באדר וקבל ע״ע לעשות תמיד יום משתה ושמחה אם אירע בשנה פשוטה עושה בראשון ואם אירע במעוברת בשני יעשה בשני. ואותה סעודה שעושין בשביל הנס היא סעודת מצוה דכל סעודה שעושין לזכר נפלאות ד' הוא סעודת מצוה:
בירושלמי מנמקים הטעם לחגיגת פורים בשני משום שהנס היה בשנה מעוברת בשני. ("אותה שנה היתה מעוברת")
לסיכום הגמ' מגילה: - הלכה כרשב״ג ולכן הכל עושים באדר ב' בין ד' פרשיות בין קריאת מגילה ומתנות, ועדיין יש לשאול האם הטעם של גאולה לגאולה או הטעם של אגרת השנית הוא מכויח על החודש או מוכיח על יסוד פרטי.
הרא״ש לשי' באמת יש הכרעה ברורה לגבי חגיגות פורים יש רק תאריך אחד והשפ״א בתי' א' כ' משום מגילת תענית. אבל בהמשך מביא שמצד עיקר השמחה יש בשניהם, אלא שלעניין מצוות היום הכריעו הכרעה ברורה.
הלכה- בעניין שטרות ונדרים הרמב״ם הכריע כר״מ שאדר שני עיקר. אבל השו״ע רמ״א ורוב הראשונים הכריעו כמו ר״י ולכן אדר ראשון הוא העיקר. ואומנם לעניין שטרות ונדרים זה לא הוכחה לענייננו. (הכרעת השו״ע בעניין נדרים עי' בדבריו יו״ד רכ' ח', שבסתם כ' כמו הרא״ש, וכן לעניין שטרות כ״כ בחו״מ מג' כח')
נולד באדר א' ובר מצוה במעוברת- עי' בקושיית המג״א אבל חלקו עליו ויש לעי' בסברא. וי״ל שעדיין אם זה תוספת זה לא אומר שאין תוקף אלא זה תוקף חלש. ודוחק. ואולי י״ל שלעניין בר מצוה מה שחשוב הוא הגדרת יום ההולדת וסו״ס עברו עליו יג' ימי הולדת ודוחק.
הסוגיות- בגמ' מגילה (ו:) שם נאמר במשנה אין בין בפשטות נר' פשט המילים שמהות החודש היא אותו דבר. אבל בעיון בגמ' נר' שדברי רשב״ג הם קיצונים משמע שאת העניין הדתי צריך לעשות באדר שני. (ואפי' שם מדברים על דיעבד לא יצא) ואומנם לגבי הספד נאמר בגמ' ששניהם שווים וצ״ב כיצד יתכן הספד בשניהם. כיצד נעשה השילוב הזה?
להביא דיון זה בהמשך- ועי' ברא״ש הוא התקשה בגמ' למה אסור בהספד הרי הכריעו שהעיקר זה השני. ובאמת הרא״ש הכריע שאם ידעו מראש שיש עיבור. ממילא הראשון הוא שבט גמור. לעומת זאת לפי המרדכי באמת זה משום מגילת תענית אבל יש ראשונים שנקטו לגמרי שבאמת יש איזה מהות באדר הראשון שדומה לאדר שני.
סתם אדר- בגמ' נדרים סג.
מה האדר העיקרי- הירושלמי שואל זאת והביא נפק״מ לגבי כבשי שיש להם גיל ברור מתי חוגגים. ומביא הירושלמי ראיה …
משנכנס אדר- בשאילת יעב״ץ (ח״ח פח) מדייק מרש״י שכ' הטעם משום ימי פורים וניסן משמע שהטעם לשמחה המיוחדת דווקא הרצף של ימי השמחה ולכן שנה מעוברת ירבו בשמחה דווקא באדר ב'.
חשוקי חמד מגילה דף ו עמוד ב
האם מרבים בשמחה גם באדר ראשון
שאלה. נאמר במסכת תענית (דף כט ע״א) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה, ויש להסתפק בשנה מעוברת אם דין זה הוא גם באדר ראשון, או רק באדר שני?
תשובה. כתב המשנ״ב (סימן תרצז סק״א) שמי שטעה באדר ראשון ואמר בפורים קטן בשמונה עשרה על הנסים, אין מחזירין אותו, והטעם כתב השער הציון (סק״ב) דמדינא היה ראוי לעשות פורים באדר ראשון כמש״כ הפוסקים, אלא שמסמך גאולה לגאולה עדיף, א״כ הוי מענין המאורע. [הגאון מרן בעל הקהלות יעקב זצ״ל נשאל אם מותר לאבל לעבור לפני התיבה בפורים קטן, וענה במושכל ראשון שאסור, כיון שאין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים בלבד, אולם אח״כ אמר שבפורים אסור רק משום השמחה יתירה, אבל בפורים קטן מותר].
והגר״ש דבליצקי שליט״א אמר שתלוי בב' השיטות ברמ״א (סימן תרצז) אם יש דין של שמחה בפורים קטן, שי״א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי״ד שבאדר ראשון, וכתב הרמ״א ואין נוהגין כן, מ״מ ירבה קצת בסעודה.
ודעת מו״ח מרן הגרי״ש אלישיב שליט״א נוטה שמרבים בשמחה הכוונה לאדר שני, וכן משמע בשו״ת חתם סופר (סימן קסג) שכתב מי שנעשה לו נס באדר, יעשה ההודיה באדר השני, דלא שייך אין מעבירין על המצות, דהשתא דעשו אנשי כנסת הגדולה השני לעיקר לענין נס משום מסמך גאולה לגאולה, א״כ הראשון הוא שבט, ולא שייך אין מעבירין על המצות דעדיין לא הגיע זמנו, והש״ס במגילה דף ו ע״ב דקאמר אין מעבירין על המצות, היינו על אנשי כנסת הגדולה גופייהו דהיה להם לתקן בראשון משום אין מעבירין, אבל השתא דתקנו בשני משום גאולה לגאולה, שוב נעשה הראשון שבט לענינים אלו והשני הוא אדר.
אולם נראה דלענין שמחה מודה החת״ס שיש גם באדר ראשון, דכתב (בתשובה הנ״ל): בדרוש אגדה אמרתי דשנת הנס היה ראוי להתעבר על פי חשבון, ונתכוון המן לגזור שמד בחדש אדר הראשון, כדכתיב בחדש שנים עשר ולא בי״ג כדי שלא יגין זכות משה רבינו ע״ה, שחדשו של מרע״ה הוא בשני, כמ״ש היעב״ץ בסידור שלו (שער הדגים), ומ״מ המן שמח שמחה גדולה שעכ״פ שם אדר הורע מזלייהו של ישראל, אבל עכ״פ לא רצה לעשותו בחדשו ממש שלא יגין זכותו, אי נמי משום שהיו המילואים בכ״ג אדר הסמוך לניסן שבאחד בניסן הוקם המשכן, ובאדר שלפניו היו מילואים, והיה ירא שיהיה זכות לישראל בו, וכשגברו מרדכי ואסתר לא עיברו אותו השנה כדי שיארע חדש המלחמה בחדשו של מרע״ה, ועל כן הוצרכו לעבר שנה האחרת ועשו ימי שמחה בשני ואסרו הספד בראשון כי שניהם גורמים, אמנם העיקר בשני משום מסמך גאולה לגאולה וק״ל. [וכעין זה כתב היערות דבש (ח״ב דרוש ב ד״ה אבל הענין כך)].
אלא שבירושלמי במגילה (פ״א ה״ה) איתא רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה אותה השנה היתה מעוברת, מה טעמא מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר. והראיה דכתיב בחודש שנים עשר, פירוש מכלל דאיכא שלש עשר, ודברי הירושלמי כפשוטו צע״ג, [יעוין בפני משה וקרבן עדה שכוונת הירושלמי שהפורים היה בחודש י״ג, והכוונה בחודש שנים עשר שהיה ראוי לעשותו שנים עשר, אלא שהוא חודש אדר שנעשה בחודש שלאחר מכן, בחודש הי״ג]. א״כ נעשה הנס באדר הראשון, ובהא כו״ע מודים דיש לעשות באדר הראשון, ומ״ט קבעוהו אנשי כנסת הגדולה באדר השני, ואי משום מסמך גאולה לגאולה אטו מי שנעשה לו נס בשבט, יעשה לו יום טוב סמוך לניסן משום מסמך גאולה לגאולה, אע״כ כנ״ל דהירושלמי לא אמר אלא באותה שעה שהפיל פור לחדש שנים עשר אז היתה שנה מעוברת, פירוש שהיה מובן שראוי להתעבר וזה ידעינן מדכתיב מחדש לחדש שנים עשר, אך מדכתיב השנית דמבואר מזה שתקנו לעשות פורים בשני, שמע מינה שנמלכו בית דין ולא עברוהו להאי שתא, ונעשה נס בסתם אדר קבעוהו בשני משום מסמך גאולה לגאולה וכנ״ל, ע״כ.
ולכאורה משמע בחת״ס שיש להוסיף שמחה גם באדר ראשון, כי שניהם גורמים, ויעוין בשו״ת חתם סופר (חו״מ סימן כ) שחתם תשובתו, יום ג' שנכפל בו כי טוב א' דר״ח אדר ראשון שמרבים בו שמחה, לסדר ושכנתי בתוכם תקפ״ט לפ״ק.
לסיכום: לשיטת החת״ס אולי מרבים בשמחה גם באדר ראשון, וצ״ע.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה