עין אי״ה, שבת ג, א (מא ע״א)
רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה, דבעי למיסק לארעא דישראל. דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר (ירמיהו כז, כב): ״בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ״. אמר: איזיל ואשמע מיניה מילתא, ואיתי ואיסק.
(1) בנפש האדם ישנן אמתויות כאלה שהן נקנות לו דווקא על ידי לימוד ועיון, וישנן גם כן אמתויות שהן נעוצות בעומק הנפש, שהן נעלות מעל כל לימוד וכל הוראה.
(2) כל היחש הגדול שיש בין הרב אל התלמיד, הוא מוקף בגדר אותם הלימודים שמקורם הוא הלימוד והשינון, אבל אותם הלימודים שהם נקבעים בלבו ונפשו של אדם מצד טבע הנפש האלהית, שיש בהם מעין קדושתו של אברהם אבינו ע״ה שלא היה לו רב, ועשה הקב״ה את כליותיו כשני רבנים והיו מלמדות אותו חכמה. כשבא האדם למידה זו, ובמקצוע הפרטי, שזה הכח הגדול שבנפש משתמש בו, הוא מוצא את עצמו נאזר בגבורת האמת, ועומד אז גבוה מכל השפעה של כל רב ומורה, כי נפשו מאירה באור אלהי, דיהיב חכמה לחכימין.
(3) אמנם גם אז חובה מוטלת על האיש הגדול, שלא לשכוח שיכול להיות שהאמת הזאת, הנשגבת כבר מכל יחש של השפעה לימודית, היא רק ראויה לו לעצמו. והדרך הכוללת שבה צריכים לדרוך רוב באי עולם, היא דרך ההשפעה וההוראה, שהיא לעולם צריכה להיות מקושרת ביחש הנשגב שבין רב לתלמיד, ובאמיתת ההכנעה של האחרון אל הראשון.
(4) על כן, גם בעת להבת התשוקה הקדושה והעליונה של קדוש עליון זה לארץ ישראל, אשר אמנם מצא נפשו כבר עומדת בעניין זה על ראש פסגת הכרעת הקדושה הפנימית אשר בחדרי לבבו, וקול אלהים הקורא אליו בכח ביד ד' אשר עליו חזקה, מוצא אותו נשגב ונעלה מכל קישור לימוד והדרכה אשר בהם נקשר התלמיד אל הרב. על כן לעלות לארעא דישראל הוסכם אצלו, אפילו להיפוך מדעת רבו, רב יהודה.
אבל בכל זאת לא השיח רגע דעתו מהוראת הכבוד הדרושה להיות לעולם יסודו של עולם, בכל הדורות ובכל הזמנים, בכל האישים ובכל העניינים. על כן סיבב פני הדבר שיהיה ניכר כמה מכבד הוא את הדעה הגדולה של רבו, וכמה נזהר הוא מעבור על דבריו, עד שגם במקום של יסוד הנטייה העליונה שבעליונות, שהייתה לו למרכז חייו הזמניים והנצחיים, היא עלייתו לארץ ישראל, רק אשתמיט מיניה, כדי שלא יוחש כי עושה הוא בשאט נפש למרות רוחו של הרב, שבודאי יש גם לדעתו הגדולה מקום, וכמובן מקום יותר כללי מדעתו הפרטית של התלמיד, שהיא תופסת את כל לבו ונפשו.
על כן, הוה משתמיט מיניה דרב יהודה, כדי שלא ייפגש במשעול צר של גזירה פרטית עליו בייחוד, משום דבעי למיסק לארעא דישראל. וזה החפץ העליון הרימו מעל לכל חובה כוללת, על כן חפץ היה שתישאר מחאתו של רב יהודה כללית, ולא תסב עליו בדיוק וייחוד, בהיותו מוצא את עצמו בנידון זה יוצא מן הכלל ומתעלה עליו, ״באהבתה תשגה תמיד״.
שמונה קבצים ז, קפב (אורות הקודש ח״ג, צו)
העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד. כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי, זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר.
ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה, עד שאובד הוא את הריכוז העצמי, יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח ולא ידע. אז כל עמלו לריק הוא, ואין לו תקנה כי אם על ידי ערלת אוזן כבירה, שמונעתו מכל הקשבה.
ואחרי ההירוס הגדול הזה, החרשות שהיא איבוד כללי, חרשו נותן לו דמי כולו, הוא שב ומתחדש בצורה חדשה.
שמונה קבצים ד, ו
כל אדם צריך לדעת שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו, ובעולם הזה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו. אל יבלבלוהו תכנים שוטפים אל תוכו מעולמות זרים, שאינו קולטם כהוגן, שאינו מוכשר לאגדם יפה בצרור החיים שלו. אלה העולמות ימצאו תיקונם במקומם, אצל המסוגלים לבנינם ושכלולם. אבל הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו, שהם לו מלאים כל ומקיפים את כל.
חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם. גדולה-ענותנית זו מאשרת היא את האדם, ומביאתו לשלימות העליונה העומדת ומחכה לו. ובהיותו צועד בדרך חיים בטוחה זו, במסלולו המיוחד, באורח צדיקים המיוחדה שלו, ימלא גבורת חיים ועליזות רוחנית, ואור ד' עליו יגלה. מהאות המיוחדת שלו בתורה יצא לו עזו ואורו.
שמונה קבצים ח, ריג
כששוכחים את הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכל נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלהים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד מעלה מעלה בקדושה ובטהרה.
נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה