ללמוד וללמד
החובה ללמד לאחרים
תנא דבי אליהו רבא, פרק כז, אות יח
"כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ" (ישעיהו נח, ז) - כיצד? אלא, אם ראית אדם שאין בו דברי תורה, הכניסהו לביתך ולמדהו קריאת שמע ותפילה, ולמדהו פסוק אחד בכל יום, או הלכה אחת, וזרזהו במצוות; לפי שאין לך ערום בישראל אלא מי שאין בו תורה ומצוות, והוא דומה למי שהוא ערום.
קידושין ל ע״א
כל המלמד בן חבירו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני.
בבא מציעא פה ע״א
כל המלמד בן חבירו תורה – זוכה ויושב בישיבה של מעלה… כל המלמד את בן עם הארץ תורה – אפילו הקב״ה גוזר גזירה, מבטלה בשבילו.
סנהדרין צא ע״ב
אמר רב יהודה אמר רב: כל המונע הלכה מפי תלמיד - כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר (דברים לג, ד): "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה" - מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית.
אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו, שנאמר (משלי יא, כו): "מֹנֵעַ בָּר [תורה] יִקְּבֻהוּ [יקללהו] לְאוֹם [עוּברים]"… עולא בר ישמעאל אומר: מנקבין אותו ככברה.
הלכות גדולות, מניין המצוות
(עא) לַמֵּד בִּנךָ תורה ומצוות.
(עב) וְשִׁנַּנְתָּם.
סמ״ק
מצוה קה - ללמוד תורה דכתיב (דברים ה, א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם".
מצוה קו - ללמד לבניו, דכתיב (דברים יא, יט): "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם"; והוא הדין לתלמידים.
תוס' רא״ש קידושין כט ע״ב
"וְלִמַּדְתֶּם", "וּלְמַדְתֶּם"… שתי תיבות הם, ושתי מצוות הם: ללמוד וללמד.
ספר המצוות לרמב״ם, עשה יא
והמצווה הי״א היא שציוונו ללמוד חכמת התורה וללמדה, וזה הוא שנקרא: תלמוד תורה. והוא אמרו: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ", ולשון ספרי: "לבניך - אלו תלמידיך"… ושם נאמר: "וְשִׁנַּנְתָּם - שיהו מחודדין בתוך פיך; כשאדם שואלך דבר, לא תהא מגמגם לו, אלא אמור לו מיד.
וכבר נכפל הציווי הזה פעמים רבות: "ולמדתם ועשיתם" [נראה שצ״ל: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם" (דברים ז, יב)]; "למען ילמדון" [צ״ל: "וּלְמַעַן יִלְמְדוּ" (דברים לא, יב)]. וכבר התפזר הזירוז על מצווה זו ולשקוד בה תמיד, במקומות הרבה מן התלמוד.
סמ״ג, עשין יב
מצוות עשה ללמד בנו תורה ומצוות, שנאמר "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם"… ולא לבנו ולבן בנו בלבד, אלא מצווה על כל חכם מישראל ללמד תורה לכל התלמידים, שנאמר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ", ותניא בספרי: 'אלו התלמידים'…
מי שלא לימדו אביו, חייב ללמד עצמו כשיכיר, שנאמר: "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם".
כד הקמח, תורה, עמ' תכו
חייב אדם ללמד תורה לחבירו, שכל ישראל ערבין זה לזה בכל המצוות.
מהר״ל מפראג, דרך חיים, אבות פ״ו מ״ז
הלומד על מנת ללמד - …כי התורה ניתנה לאדם כדי שיְלַמֵּד אותה לאחרים, כמו שהשי״ת נתן התורה למשה ומשה לימדה לישראל; כי אין היחיד ראוי אל התורה למעלתה. לפיכך עיקר לימוד התורה - ללמד אותה לאחרים.
לימוד לעצמו ולימוד לאחרים - מה עדיף?
בבא קמא יז ע״א
תנו רבנן: "וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ" (דברי הימים ב לב, לג) - זה חזקיה מלך יהודה, שיצאו לפניו שלושים ושישה אלף חלוצי כתף - דברי רבי יהודה.
אמר ליה רבי נחמיה: והלא לפני אחאב עשו כן? ! אלא שהניחו ספר תורה על מיטתו ואמרו: 'קיים זה מה שכתוב בזה'. והאידנא נמי עבדינן הכי? אפוקי מפקינן, אנוחי לא מנחינן. ואיבעית אימא: אנוחי נמי מנחינן, 'קיים' לא אמרינן.
אמר רבה בר בר חנה: הוה אזילנא בהדיה דרבי יוחנן למשאל שמעתא, כי הוה עייל לבית הכסא והוה בעינא מיניה מלתא, לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך, והדר אמר לן: אפילו 'קיים' אמרינן, 'לימד' לא אמרינן. והאמר מר: גדול לימוד תורה, שהלימוד מביא לידי מעשה? לא קשיא, הא למיגמר, הא לאגמורי.
רש״י
כי הוה עייל לבית הכיסא – כלומר, זימנא חדא כי הוה עייל לבית הכיסא אמר לן הכי: 'קיים אמרינן, לימד לא אמרינן', ו׳לימד' אמרו לחזקיה, והאידנא לא, משום כבודו דחזקיה, ד׳לימד' עדיף מ׳קיים'.
מביא לידי מעשה - אלמא מעשה עדיף.
למיגמר - לעצמו, מעשה עדיף; אבל לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה, הלכך 'לימד' לא אמרינן.
תוס' ד״ה והאמר
וקשה לר״ת, דאדרבה מהכא דייק סוף פרק קמא דקידושין (מ ע״ב) לימוד גדול ממעשה, גבי זקנים שהיו מסובין בעליית בית נתזה בלוד, ונשאלה שאלה זו בפניהם: 'לימוד גדול או מעשה גדול', ונמנו כולם ואמרו: 'לימוד גדול, שמביא לידי מעשה'.
ואומר ר״ת דהכי פירושו: והאמר מר שלימוד מביא לידי מעשה, וכיון שאנו אומרים 'קיים' הרי אנו אומרים שלָמד, דאי לא שלָמד היאך קיים, שהלימוד מביא לידי מעשה. ולא מסיק אדעתיה השתא לחלק בין לָמד ללימד. ומשני: הא לאגמורי, ד׳לימד' ודאי לא אמרינן, דהא ודאי עדיף שמביא את הרבים לידי מעשה כשמלמדם.
שאילתות, פרשת לך לך, שאילתא ז
שאילתא: דמחייבין דבית ישראל למיגמר אורייתא, ולאגמורי, ולמיגרס ולקיומי…
ברם צריך: תלמוד ומעשה - אי זה מהן קודם; מעשה עדיף, דתלמוד גופיה משום מעשה הוא דאתא, דתנן: "לא המדרש עיקר אלא המעשה"; או דילמא תלמוד עדיף, דאי לאו תלמוד לא ידע למיעבד מעשה?
ואם תמצא לומר תלמוד עדיף, תלמוד דאחרים ומעשה דידיה - אי זה מהן קודם; תלמוד עדיף כדאמרינן, או דילמא מעשה דידיה עדיף, דהאי דידיה והאי דאחרים?
תא שמע: כבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם: תלמוד קודם או מעשה קודם? נענה רבי טרפון ואמר: גדול מעשה. נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד קודם. נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה… אשכחן: תלמוד דידיה קודם למעשה דידיה.
מעשה דידיה ותלמוד דאחרים מאי? תא שמע, דאמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן, כי הוה נפיק מבית הכיסא הוה שיילינן ליה שמעתא ולא אמר לן, עד דמשה ידיה ומנח תפילין והדר אמר לן; אלמא מעשה דידיה קודם לתלמוד דאחרים. והא אמר מר: "גדול תלמוד"? לא קשיא, הא דידיה והא דאחרים.
קידושין סד ע״ב [ועוד]
לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה, ועביד מצוה דלא רמיא עליה.
עיקר מצות תלמוד תורה - ללמד לאחרים
קידושין כט ע״ב
תנו רבנן: הוא ללמוד ובנו ללמוד - הוא קודם לבנו. רבי יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח (י״ג: ממולא, או: מוצלח) ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודמו.
כי הא דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב, שדריה אבוה לקמיה דאביי, כי אתא חזייה דלא הוה מיחדדין שמעתיה, אמר ליה: אנא עדיפא מינך, תוב את דאיזיל אנא.
רמב״ם, הל' תלמוד תורה פ״א ה״ד); שו״ע יו״ד רמה, ב
היה הוא ללמוד תורה, ויש לו בן ללמוד תורה - הוא קודם לבנו. ואם היה בנו נבון ומשכיל מה שילמוד יותר ממנו - בנו קודם.
הגרי״ז הלוי סולוביצ׳יק, אש תמיד, עמוד שצ
ומעשה היה בבריסק, שהיה מלמד שיכול ללמד לאחד - או לאב, או לבנו, ושניהם היו צריכים למלמד.
ופסק הגר״ח זצ״ל שהבן הוא קודם, אף על גב שהיה האב נבון ומשכיל, מכל מקום פסק דהבן קודם. דאף על גב שלא כפשטות דגמרא והרמב״ם שדווקא אם הבן נבון ומשכיל הבן קודם, מכל מקום אם האב ילמוד אצל המלמד, ילמוד רק לעצמו; שהיה יודע תכונותיו של האב שלא יהיה לו היכולת למסור לבנו, אבל אם הבן ילמוד, ימסור זה לדורות הבאים.
והא דאיתא בגמרא אם הוא רוצה ללמוד הוא קודם לבנו, זהו רק אם יכול ובדעתו למסור לבנו ולדורות הבאים; כי עיקר חיוב תלמוד תורה הוא ללמד, כדאיתא בהלכה זו: "מצווה ללמד את עצמו", וכן בהלכה ג': "חייב ללמד את עצמו", וכן בהלכות א-ב מבואר שעיקר החיוב הוא ללמד. וכיון שהבן ימשיך התורה לדורות, הוא קודם לאב.
כמה זמן להשקיע בתלמידים?
שו״ת חתם סופר, הקדמה לחלק יו״ד ("פיתוחי חותם")
לא באלה חפץ ד', שישלים האדם את נפשו לבד, ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה'… כי טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו למען רְבות כבוד ה', למעט מורדיו, ולהרבות עבדיו ויודעיו… ואם כה יעשו יחידי הסגולה בכל דור ודור, יִמָּצֵא אחד מני אלף קודש לה' ורוב העולם מקולקל, הארץ תֵשָׁם מרעת יושביה, וחפץ הבריאה נשארה מעל.
ודבר זה תתחייב צורת האדם, נִשְׁמַת-שַׁדַּי אשר בקרבו, היא חלק אלקי ממעל… וטוב לה לצמצם אורה ולמעט זיוה ימים רבים, למען תגיע אל תכלית השלימות להתדמות הצורה ליוצרה, להיות מן המשפיעים לזולתה…
ועל זה הזהירנו השי״ת "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" (דברים יא, יט), "וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן" (שם ד, י) וכדומה, מצות התוכחה "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ"; כל אלו המצוות מורים לנו כי לא תושלם חפץ הבריאה אם ישלים האדם את נפשו לבדו ולא ישלים את זולתו… והאוחז במידה זו מראה אהבתו אל ה' ביתר שאת וביתר עז; כי מדרך אוהב את המלך, להתאמץ ולהשתדל בכל האפשר להכניס בני אדם תחת עול מלכותו, ולהרבות לו עבדים כיד המלך.
…כי זה כל האדם, שישתדל ויתאמץ בהשתדלות רב, להיטיב דרכי בני אדם, כדי שישמח ה' במעשיו, ויאהב כל אדם השלמת נפש חבירו כשלימות עצמו. ועל זה אמר רבי עקיבא (ירושלמי, נדרים פ״ט ה״ד): "כלל גדול בתורה - וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", בתורה דייקא. כלל ויסוד גדול בלימוד התורה - שיאהב שלימות חבירו כנפשו, "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
שו״ת חת״ס, חלק ה, חושן משפט, סימן קסד
דע כי מן התורה הניתנה לכל ישראל בשווה, מחויבים לקיים "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח), ויהיו עושים רק כדי חיותם יום יום ומוציאים שארית היום בעבודת השם או בזמן מן הזמנים לצורך גופם, כגון ביומי ניסן ותשרי, ושארי הזמנים כולו קודש לה'. וממילא אין לו לאדם לבקש מותרות, וכל מה שיהיה פרוש ומסתפק במועט וירוויח זמן לתורה ועבודה, קדוש יאמר לו.
ובתוך אותו הזמן המיוחד לתורה ועבודה, אם יבוא אדם ללמוד ממנו דבר, או לשפוט בין אדם לחבירו, או להורות לו - מחויב לעשות בחינם, ואינו רשאי ליטול שום שכר, ואף על פי שמפסיד לימודו של עצמו על ידי זה, כי בזה של חבירו קודם לשל עצמו.
אגרות משה, אבן העזר, חלק ד, סימן כו, אות ד
ודברי חתם סופר… תמוהין מאד, דבתורה ודאי תורתו קודמת, כמפורש בקידושין דף כ״ט ע״ב שאף מלימוד תורה של בנו הוא עדיף, וכל שכן מלימוד תורה דאחרים… ופשוט שבתורה הוא עצמו עדיף על אחרים… ובתורה ברור שאף מי שיודע כבר מסכת אחת, ואפילו סדר שלם, הוא קודם ללמוד סדרים האחרים, מללמד האחרים אף אותה המסכת.
וגם בענייני עולם הזה ליכא איסור אלא רשות, אם אינו פיקוח נפש ממש שאז מסתבר שאסור, ואילו בתורה הוא גם אסור להקדים האחרים מלימוד עצמו.
אך הוריתי שכל תלמיד חכם, אף שצריך לעצמו והוא גדול מאד, מחויב ללמד מקצת זמן גם עם אחרים, אף שמתבטל מתורת עצמו.
והבאתי ראיה מהא דרבי פרידא שלימד לתלמיד קשה-הבנה, שהוצרך ללמד עמו ארבע מאות זימני (עירובין נד ע״ב), אף שבזמן הזה היה יותר טוב אם למד לעצמו, והיה לו שכר גדול - חי ארבע מאות שנה, וכל דורו הביא בזכות זה לעולם הבא; שלכאורה היה אסור דלעצמו היה עדיף, דהוא למד עמו במקצת הזמן שמחויב לבטל מתלמודו ולמד עם אחרים.
ומסתבר לי שהוא גם כן שיעור מעשר, עשירית הזמן שיש לו ללמוד תורה. ואולי יכול להוסיף עד חומש, וצריך עיון לעניין השיעור.
שערי יושר, הקדמה
וכן הוא בשפע טל שמים של קנייני החכמה, שראוי לכל איש שחננו העליון ית' איזה יתרון חכמה, להשריש בנפשו שורש עמוק, שקניין זה לא ניתן לו לעצמו, רק להיות כגזבר על זה לחלק למי שראוי לזה, ואם ישמור כראוי תפקיד זה ללמד למי שראוי ללמד, אז יתעלה למשרה גדולה מזה, ויתעשר יותר ויהיה גזבר על אוצר גדול מזה. ואולי יש להסביר עניין זה, מה שאמרו (תענית ז ע״א): "ותלמידיי יותר מכולם", שמלבד עניין הטבעי שבזה, הנה סגולת הצדקה והמעשר הרוחני מועיל להתעלות ולהתגדל, כמו בסגולת מעשר כספים.
נשלח על ידי: יצחק שטרן
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה