עין טובה גם בעת צרה
ואכלת ושבעת וברכת את ה׳ אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך
בפרשתנו מצווה אותנו התורה לברך את ״ברכת המזון״ לאחר האכילה. מצווה זו תיקן משה לבני ישראל כאשר ירד להם מן מהשמיים. משה תיקן את הברכה הראשונה ״ברכת הזן״. כמו כן תיקן להודות לה׳ על הארץ הטובה (כאשר יכנסו לארץ). אכן יהושע תיקן את ברכת הארץ לאחר שנכנסו אבותינו לארץ. לאחריהם באו דוד ושלמה ותקנו את ברכת ירושלים ובית המקדש. דוד תיקן את הברכה על ירושלים כשקבע בה את בירת הממלכה, ושלמה את החלק בברכה שמודה על בנין בית המקדש. לאחר חורבן בית המקדש השני תקנו חכמי יבנה את ברכת הטוב והמטיב, כאשר נתנו הרומאים רשות להיכנס לחורבות העיר ביתר ולקבור את גופות החיילים והתושבים שבה.
הסיבה לתקנה זו של משה היא כי כאשר האדם אוכל ושובע הוא מרגיש טוב ועלול להתכנס בתוך עצמו ובהנאתו הפרטית. במצב זה האדם מתחבר לחומריותו הבהמית. לכן חשב משה שיש צורך לאדם לזכור את בורא העולם שנתן לנו את המזון. בברכת המזון האדם פונה לה׳ כדי להתחבר מחדש לכוחות הרוחניים שבו כדי שלא ישקע בחומריות. הדרך להתעלות זו היא בחיבור של האדם לכלל. כאשר האדם מתחבר בתפילתו לכלל ישראל הוא מתנתק מחומריותו האישית, ומתעלה לרמה רוחנית. כך בימי יהושע עם הברכה וההודיה על הכניסה לארץ וההתיישבות בה. לאחר מכן עם ההתחברות לברכת ירושלים בירת הממלכה, בימי דוד וההתחברות לבית המקדש בתקופת שלמה, בברכת ירושלים.
לאחר שהעם הגיע לשיאו בהקמת מלכות בית דוד ובהקמת המקדש, הפכה ההודיה לתפילת בקשה. כאשר ראו דוד ושלמה את העם בשיאו חששו מאד שהעם לא יצליח להתמיד בכך לכן תקנו את ברכת ירושלים והמקדש כתפילת בקשה מאת ה׳. ״רחם נא ה׳ אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מלכות בית דוד משיחך ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו. ״
כמו במבנה תפילת עמידה כך גם מבנה ברכת המזון, לאחר ברכות ההודיה באה ברכת הבקשות. כפי שלמדנו מתפילות התחנונים של משה שביקש להיכנס לארץ.
משה פותח את תחנוניו בשבחי ה׳ ״ה׳ אלוקים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה״ וכו׳ ורק אחר כל הוא מתחנן: ״אעברה נא ואראה את הארץ הטובה״ וכו׳. כך גם תקנו חז״ל את תפילת העמידה. שלוש ברכות ראשונות שבחי ה׳ ורק לאחריהן באות ברכות הבקשות.
כמו בתפילת עמידה המסתיימת בברכות הודיה: כך גם סיום ברכת המזון בברכת הודיה: ברכת הטוב והמטיב.
על מה אפשר להודות לה׳ בתקופה של חורבן וגלות?
למדו אותנו חכמי יבנה, לימוד לדורות. יש למצוא בכל מצב קשה נקודה חיובית ועליה להודות לה׳. רק עם שיודע לחפש נקודה חיובית גם במצבים קשים הוא עם שישרוד ויוכל להיבנות מחדש.
לכן חפשו חכמי יבנה ומצאו נקודה חיובית בכך שגופות החללים בביתר לא הסריחו למרות שעמדו בחום השמש ימים רבים. ונקודה חיובית נוספת כאשר זכו להביאם לקבר ישראל.
יוצא אפוא שהברכות מהן מורכבת ברכת המזון מלמדות אותנו:
1. להודות לה׳ על כל הטוב שהעניק לנו בחסדו. ומתוך העונג הפרטי להתחבר לכלל ישראל. ולהשתמש בכל הטוב למען העם. 2. כאשר אנו מחוברים לעם ומגיעים לשיא הצלחותינו להתפלל שלא נתדרדר. 3. למצוא גם בתקופות קשות של העם נקודות שמחה ולהודות עליהן, מתוך אמונה בגאולת עם ישראל.
עולת ראיה א עמ׳ שסא – שסד
החוט החורז בכל דרכי התורה הוא קשר הכלל אל הפרטים, במה שהפרטים מוצאים את אושרם בתוך הכלל הגדול. על כן בהיות האכילה יכולה להשפיל את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית, כבר הוכן לנו בה מראש, בעצת ד׳, הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לעלות משפלות הפרט אל רוממות הכלל. אמנם סדרי הבנין הכללי צריכים להיות מותחלים מהפרטים, וראשית הכל צריך הקיום הגופני הפרטי, ואחריו הקיום הגופני הכללי, ואחרי שעלו בידנו שתי אלה אנו צריכים להתחיל את התיסדות צורתה הפרטית, של האומה, בערכה לעצמה, לקיומה וצביונה, ואח״כ תגיע עד הצורה הכללית, בערכה לכל המון גויים ברואי בצלם אלהים.
אמנם במשך הגלות הלב חרד אל אלה התעודות, אחרי שהננו נדכאים בהמון צרות ופיזורים נוראים, שלא תפסד, חלילה, הצורה הפרטית מהאומה, ועמה יחד תאבד, חס ושלום, התקוה הגדולה שעתידה על ידה להיות בקץ הימים אל כללות האדם. אבל מובטחים אנחנו על שמירת צורתנו הפרטית גם אם נחשבנו כמו חללים, בכל זאת תחיינו רוח ד׳, ועמה יחד תתרקם בסתר התעודה הנפלאה, שתצא אל הפעל בקץ הימים, לקרא בשם ד׳ אל עולם באזני כל האנושיות, שאז נראה שאין לנו דבר שיהיה מונע את הקשר הנפלא של פרטיות הפרטים אל גדולת הכלל, היותר כולל ויותר נשגב.
ועל-כן קודם לכל תקן משה את ברכת הזן בשעה שירד להם המן לתקנתם וקיומם החמרי הפרטי. אמנם דור המדבר הוא ההכנה הכוללת והנשגבה לכל המסיבות האדירות, שנולדו ושעתידין להולד בעולם ע״י ישראל, וע״י ההנהגה הנסית שבו, והמון האמתיות שנתגלו על ידה, הוארה הדרך לכל אותן התוצאות העתידות, ולכן הי׳ המן מתגבר עד שיהיו רואים אותו ויודעין ממנו מלכי מזרח ומערב (יומא ע״ו.), שבקיום האומה כשלעצמה באין לה אמצעי-הקיום הטבעיים הפשוטים היתה ההכנה לישר לב עמים רבים לדעת את ד׳, אבל כאן המטרה הראשונה מוכרח להיות הקיום הגופני הפרטי, שמבלעדיו אין חומר במה לבנות צורות וכללים, והוא הנהו הערך הגלוי הראשון בסדר ההנהגה והברכה.
אח״כ עלינו מזה, שנכנסנו לארץ, ובאנו אל מצב העסק והטפול של הקיום הכללי הגופני, ותקן יהושע את ברכת הארץ כשנכנסו לארץ, שבאנו אל המדרגה השני׳ ממעלות ההתקדמות הדרושה לנו. אח״כ דוד ושלמה תקנו ״בונה ירושלים״, שכבר בא הזמן לכונן הצורה הרוחנית הכללית לכלל האומה ומרכזה. דוד תקן ״על ישראל עמך ועל ירושלים עירך״, היינו ההשתדלות הרוחנית עבור ישראל עצמם, במה שכל ישראל יתאגדו ע״י ירושלים לעם אחד בצורתם הרוחנית, ובזה נשלמה המטרה הרוחנית הלאומית הפרטית, ושלמה תקן ״על הבית הגדול והקדוש״, על המטרה העליונה הרוחנית הכללית. כמו שאמר ביסוד הבית ״למען דעת כל עמי הארץ כי ד׳ הוא האלהים אין עוד״.
ע״כ ראוי לאיש הישראלי להכיר ערך מזונו הפרטי, שהוא מניח בזה אבן אחת בבנין העולם היותר כללי והיותר קדוש ונשגב, ומה מאד תרומם נפשו וידע כי הוא יושב אל השלחן אשר לפני ד׳, אמנם אל יפול לבבו ממראה עיניו מנפילת הגלות, באין הכרה לרוח החיים הנשגב הנתון בכלל העם הנפלא, אשר בחר בו ד׳ להיות לאור עולם, ואל יתיאש מרוממות הסגולה הפרטית של כנסת ישראל מיראתו שע״י בטול כל היסודות הלאומיים תפסד ג״כ הצורה הלאומית הפרטית, ואז אין עוד על מה לחול גם התקוה הכללית היותר רוממה.
על-כן תקנו ביבנה ״הטוב והמטיב״ כנגד הרוגי ביתר, שהיו סימן לדורות, כי ע״י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה, והנה נשמרה צורת ההרוגים, עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם, אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כח החיים, מחרב האויב שהרע בקודש, שמור בנו כח חיים נפלא לשמור צורתנו העצמית, וממילא אנו בטוחים על התעודה היותר רוממה, שהיא תעודת הכלל, שאם רחוקה היא מאד בוא תבוא בזמנה, וזאת היא דוגמת הקבורה, המורה על שמירת ישני עפר עד עת קץ שישובו לתחיה, וכן תשוב כל הגדולה היותר נשגבה אל עמנו באחרית הימים.
וזהו הטוב לעצמנו שלא הסריחו, כי לא תשיג יד הגלות וההריסה היותר נוראה לבטל צורתנו העצמית, ולא זו בלבד כי גם לא תגע באושר הכללי השמור לעולם כולו מידינו, והמיטיב שנתנו לקבורה, עד עת קץ, שיעמדו לגורלם הנשגב. והכל הולך אל הכלל הגדול של קשר הקדושה ורוממות הנפש, שראוי להמצא ברגשי לב כל אדם מישראל, בבואו לשבת על שולחנו, שאין עצם הגלות ומראהו האיום מערבב כלל את אור האמת, שיצא כנגה צדקנו וישועתנו כלפיד יבער, ולאות ומופת מגמתנו העליונה כבר הננו מבארים ביסוד התחלת המעלה של ההודאה על הקיום הפרטי, כי לבבנו מרגיש טוב ד׳ על כל בריותיו, ועל מה שזן את העולם כולו אנחנו מודים לו, עד שאנו באים לסדר את הדרכים המובילים את המזון לתעודתו השלמה ע״י העבודה המסורה בידינו.
ברכות מח ב
אמר רב נחמן: משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש, הטוב והמטיב ביבנה תקנוה כנגד הרוגי ביתר. דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שניתנו לקבורה.
דברים ג, כג – כה
וָאֶתְחַנַּן אֶל־יְקֹוָק בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: אֲדֹנָי יְקֹוִק אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת־עַבְדְּךָ אֶת־גָּדְלְךָ וְאֶת־יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי־אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: אֶעְבְרָה־נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן:
ברכות לב א
דרש רבי שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך יתפלל. מנלן - ממשה דכתיב ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא; וכתיב ה׳ אלהים אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך, וכתיב בתריה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו׳.
על הראיה החיובית של חכמי יבנה, גם את האדם באשר הוא, נוכל ללמוד מדברי התלמוד:
ברכות יז א
מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט - שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.
נשלח על ידי: mbiegel53
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה