ברכה לפני אכילה
״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבַעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ״ [דברים ח, י]
מניין לברכת המזון לפניה מן התורה… כתיב הכא וברכת את ה׳ וכתיב התם כי שם ה׳ אקרא וגו׳, מה להלן ברכה לפניה אף כאן ברכה לפניה [ירושלמי ברכות פ״ז הל׳ א]
1. מקור החיוב לברך לפני אכילה - לימודים
תנו רבנן מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת… אין לי אלא לאחריו לפניו מנין תלמוד לומר אשר נתן לך משנתן לך, רבי יצחק אומר אינו צריך הרי הוא אומר וברך את לחמך ואת מימיך אל תקרי וברך אלא וברך ואימתי קרוי לחם קודם שיאכלנו רבי נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר כבאכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול כי לא יאכל העם עד באו כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקראים וכל כך למה לפי שהנשים דברניות הן ושמואל אמר כדי להסתכל ביפיו של שאול דכתיב משכמו ומעלה גבה מכל העם ורבי יוחנן אמר לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא. [ברכות מח ב]
מנא הני מילי דתנו רבנן קדש הלולים לה׳ מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם מכאן אמר רבי עקיבא אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך והאי קדש הלולים להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה חד דאמר רחמנא אחליה והדר אכליה ואידך דבר הטעון שירה טעון חלול ושאינו טעון שירה אין טעון חלול… הניחא למאן דתני נטע רבעי אלא למאן דתני כרם רבעי מאי איכא למימר… אשכחן כרם שאר מינין מנין דיליף מכרם מה כרם דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל דבר שנהנה טעון ברכה איכא למפרך מה לכרם שכן חייב בעוללות קמה תוכיח מה לקמה שכן חייבת בחלה כרם יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל דבר שנהנה טעון ברכה מה להצד השוה שבהן שכן יש בו צד מזבח ואתי נמי זית דאית ביה צד מזבח… מכל מקום קשיא מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח אלא דיליף לה משבעת המינין מה שבעת המינין דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל דבר שנהנה טעון ברכה מה לשבעת המינין שכן חייבין בבכורים ועוד התינח לאחריו לפניו מנין… ולמאן דתני נטע רבעי הא תינח כל דבר נטיעה דלאו בר נטיעה כגון בשר ביצים ודגים מנא ליה… [ברכות לה א]
2. מקור החיוב לברך לפני אכילה – סברה / לימוד מסברה
דאתיא בקל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן… אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה [ברכות לה א - ב]
3. ברכת הנהנין דאורייתא או דרבנן?
הא דאפליגו תנאי הכא בברכה ראשונה דפת מהיכא וכלהו ס״ל דהויא דאורייתא ולא קיי״ל כחד מינייהו, אלא ברכה שלפניה דרבנן וכסתמא דמתניתין דקתני בפ׳ מי שמתו [כ׳ ב׳] גבי בעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, כלו׳ משום דלאחריו דאורייתא ולפניו לאו דאורייתא [רשב״א ברכות מח ב ד״ה הא דאיפליגו]
כבר ביארנו בשלישי במשנה ה׳ שברכת המזון לפניה אינה אלא מדברי סופרים וכן ביארנו בפרק זה בזמון א״כ זה שהביאו את שתיהן כאן מן המקראות אסמכתא בעלמא היא [מאירי ברכות מח ב ד״ה כבר ביארנו]
לאו ק״ו הוא דאם כן תהא ברכה דלפניו מדאורייתא ולעיל פרק מי שמתו (דף כא.) משמע גבי בעל קרי דלאו דאורייתא הוא ואפי׳ רבי יהודה לא פליג אלא משום דעשאן כהלכות דרך ארץ (שם ד׳ כב.). [תוס׳ ברכות לה ב ד״ה לפניו]
והאי קל וחומר פריכא הוא, כדאיתא בריש פרק כיצד, אלא דמדרבנן בעלמא הוא. ור׳ נתן ור׳ יצחק דמוכחי ברכה דפת לפניה מקראי לאו למימרא דסבירא להו דתיהוי דאורייתא, אלא מדרבנן וקרא לברכה לפניה אסמכתא בעלמא הוא, וכסתמא דמתניתין דפ׳ מי שמתו גבי בעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, משום דלאחריו דאורייתא ולפניו דרבנן [ריטב״א ברכות מח ב ד״ה ק״ו]
אלא סברא הוא דאסור לאדם שיהנה וכו׳ - וקרא דקדש הלולים דלעיל אינו אלא אסמכתא בעלמ׳ כל הני דלא מצי מפיק לה מקרא אפקיה מסברא ובמקצתן כתב קרא כדאמרי׳ מילתא דאתיא בק״ו טרח וכתב לה קרא וכן פר״ח למאן דתני נטע רבעי כל גדולי קרקע טעונים ברכה דאורייתא וי״מ אלא סברא כלו׳ לא מפקי׳ כלל מקרא… מאי לחצאין לא הוי כתבינהו דאי קשיא הלולים דלעיל דבלשון רבים למאי אתא י״ל דברה תורה כלשון בני אדם. [תוס׳ ר״י שירליאון ברכות לה א ד״ה אלא]
משמע מלשון כל הפוסקים דלפום הך מסקנא דהכא כל ברכת הנהנין הן מדרבנן לבר מברכת המזון לחוד ולרשב״א ברכת ז׳ מינין דלאחריו נמי מדאורייתא אבל בשאר ברכות מודה. ולענ״ד לכאורה יש לתמוה דהא בכל הש״ס משמע דמידי דאתיא מסברא הוי מדאורייתא, ואדרבה מקשה הש״ס הא למה לי קרא סברא הוא. ובאמת מלשון התוס׳ אין הכרע דאפשר דמה שכתבו וקרא דנסיב לעיל היינו אסמכתא בעלמא אפשר דנתכוונו לזה הענין עצמו דכיון דסברא הוא תו לא אצטריך קרא. מיהו נראה לענ״ד דאפילו אם תמצי לומר דסברא זו הוי נמי מדאורייתא אפ״ה אתי שפיר הא דקיי״ל דספק ברכות להקל משום דלא שייך להחמיר דכיון דאסור לברך ברכה שאינה צריכה מש״ה ממילא אזלה לה הך סברא ומהאי טעמא גופא נמי אתי שפיר דבעל קרי על המזון אינו מברך לפניו דכיון דלא מחייב אלא מסברא והוא מונע עצמו משום כבוד השם אינו שייך הך סברא. ועוד דעל המזון מברך מיהו לאחריו. אם כן אינו נהנה מן העולם הזה בלא ברכה. כן נראה לי ועדיין צ״ע ועיין בקונטרס אחרון. [פני יהושע ברכות לה א ד״ה אלא]
א. כל מה שברא הב״ה בעולמו הכל היה לעבודת האדם שנברא בצלמו לעמוד לפני האל לשרתו ולברך בשמו, והאדם נברא ביום הששי אחר שנברא הכל ונחתם, כי הוא רועם ותכליתם, ומשם רועה אבן ישראל בברכתם, והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגבור ובא לרוח היום עם כלתו עוטה אור כשלמה כי הוא כסותה לבדה היא שמלתו, ובערב שבת בהתקדש יום המנוחה פתחו לו שערי צדק ואמת לרוחה, כי יום השביעי שבת לה׳ לעונג אמת ולשמחה, אכל משנה לחם אבירים מן האור הראשון היוצא מבין שני ההרים, הרי ישראל, המאיר לפנים המאירים, המאיר לארץ ולדרים, המנהג במדת חסד ובמדת רחמים כל היצורים, מכלכל חיים בחסד ושם ושאר יעמיד, ולכן נאמר (שמות כ״ה) ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד, לפיכך חייב כל ישראל הבא ליהנות מן העולם, לברך על כל מה שנהנה לשם הגדול מלך העולם, ואם לא בירך מעל בקדשים והבדיל בין מי״ם למי״ם, ופרק עול מלכות שמים, וגזל אביו ואמו, ונאץ לרוכב בערבות ביה שמו, לכן בארץ ישולם ומספר החיים ימחה וילך ערירי, ועל זה נאמר (משלי י״א) ועוכר שארו אכזרי, והמברך יבורך ומשך לכל העולם חן וחסד, ועליו נאמר (שם) גומל נפשו איש חסד, לכן תחילת כל דבר ראוי אדם ללמוד וללמד לבניו ותלמידיו סדר ברכות כדי שלא יבאו לידי מעילה וישחיתו ויתעיבו עלילה מפני שזה דבר חמור מאד.
ב. לא באה בתורה שבכתב מצוה לברך אדם על ההנאה קודם שיהנה לפי שהשכל מורה על זה לבעלי האמת, וכל שלא בירך לחמו במעיו נהפך ואינה הנאה, אבל מדברי סופרים אסור לאדם שיהנה מכלום עד שיברך בשם ומלכות ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם, ואפילו דעתו לאכול או לשתות כל שהוא בלבד ואין לדבר שיעור כיון שדעתו לבלעו, אבל הטועם על דעת לזרוק מפיו ואינו בולעו אין לו לברך. [הלכות ברכות לריטב״א פרק א אות א – ב]
שיטת הרמב״ם – חיוב מדברי סופרים
מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את יי׳ אלהיך, ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת, ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו.
ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח״כ יהנה ממנו, ואפילו נתכוין לאכול או לשתות כל שהוא מברך ואח״כ יהנה, וכן אם הריח ריח טוב מברך ואח״כ יהנה ממנו, וכל הנהנה בלא ברכה מעל, וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה, והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית, ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה עד רביעית. [רמב״ם פ״א מהל׳ ברכות הל׳ א-ב]
שיטת ר״ח – החיוב בגידולי קרקע מדאו׳
ואסיקנא למאן דתני כרם רבעי, שבעת המינין טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, לאחריהם מן התורה ולפניהם מקל וחומר. ולמאן דתני נטע רבעי, כל גידולי קרקע טעונין ברכה מן התורה ושאר דברים סברא הוא שאסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך. [פירוש רבנו חננאל לברכות לה א]
4. חיוב לברך או איסור לאכול בלי ברכה?
תנו רבנן אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל מאי תקנתיה ילך אצל חכם ילך אצל חכם מאי עביד ליה הא עביד ליה איסורא אלא אמר רבא ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה אמר רב יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה׳ הארץ ומלואה רבי לוי רמי כתיב לה׳ הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה. אמר רבי חנינא בר פפא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא שנאמר הלא הוא אביך קנך ואין אמו אלא כנסת ישראל שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך מאי חבר הוא לאיש משחית אמר רבי חנינא בר פפא חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים [ברכות לה א-ב]
אלא סברא הוא - דלתרווייהו אית להו פירכא; למאן דתני כרם ויליף ברכה משבעת המינים איכא פירכא - שכן טעונים בכורים, ולמאן דתני נטע רבעי איכא למפרך - התינח מידי דבר נטיעה, דלאו בר נטיעה מנלן, אלא סברא הוא, דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם. [רש״י לה א ד״ה אלא]
התחיל לאכול בלי ברכה
אמר רב יהודה שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה מסלקן לצד אחד ומברך תניא חדא בולען ותניא אידך פולטן ותניא אידך מסלקן לא קשיא הא דתניא בולען במשקין והא דתניא פולטן במידי דלא ממאיס והא דתניא מסלקן במידי דממאיס במידי דלא ממאיס נמי לסלקינהו לצד אחד וליברך תרגמא רב יצחק קסקסאה קמיה דרבי יוסי בר אבין משמיה דרבי יוחנן משום שנאמר ימלא פי תהלתך.
בעו מיניה מרב חסדא מי שאכל ושתה ולא ברך מהו שיחזור ויברך אמר להו מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שיהא ריחו נודף אמר רבינא הלכך אפילו גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה אומר בעלייתו ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי והואיל ואידחי אידחי: [ברכות נ ב – נא א]
והתניא בולען במשקין, פר״ח ז״ל דטעמא דבולען בלא ברכה משום דכיון דהכניסן בפיו ממאסן ואדחו משתיה דכל אדם, והילכך אין להקפיד על ברכתן וכן דעת הגאונים ז״ל דאינו מברך עליהם כלל משום דהוו להו נראה ונדחה, והואיל ואידחו אידחו, וכדאמרי׳ בסמוך במי שאכל ושכח ולא בירך דאם גמר סעודתו שוב אינו מברך דהואיל ואידחי אידחי ודלא כרבינא, אבל הראב״ד ז״ל פסק בההיא כרבינא, והא דהכא בולען ומברך עליהן בשאין לו אלא הם ואם יש לו זולתן פולטן ומברך על האחרים ושותה, והביא ההיא דגרסינן בירושלמי דגרסינן התם רב הונא אמר הרי שנתן לתוך פיו ושכח ולא בירך אם היו משקין פולטן אם היו אוכלין סולקן לצדדין ואין כאן בולען, וכתב דמסתברא דהא דקאמר פולטן בשיש לו זולתן. ואני תמה נפסוק הלכה כרבינא ורבינא לא אמר לה אלא מהא דתנן גבי גר טבל ועלה בעליתו אומר אקב״ו וכו׳, ומסקנא דגמרא ולא היא התם מעיקרא גברא דחיא וכו׳ אבל הכא מעיקרא גברא חזיא והשתא הוא דאדחי ואמור רבנן הואיל ואדחי אדחי [רשב״א ברכות נ ב ד״ה והתניא]
אכילה בלי ברכה איסור גברא או חפצא?
ד) והנראה לי בענין זה. כי איס״ג נאמר על מעשה אשר פוגם מעלת האדם. כמו שקצים ורמשים כמ״ש ולא תשקצו את נפשותיכם. ואנשי קודש וגו׳. ובשר בשדה וגו׳. כי לפי מעלת ישראל אין נבלות ושקצים ראוין להם. זה איסור גברא. אבל נהנה מהקדש או זר שאכל תרומה הוא להיפוך שמתקרב אל דבר שהוא למעלה ממדריגתו. כי איך יקרב זר אל תרומה והדיוט אל קדשי שמים. זה איסור חפצא. שפוגם בחפצא…
דברכה נראה חיוב גברא וממילא כשנהנה בלא ברכה מעל. לא שעיקר טעם הברכה משום מעילה. וראי׳ לזה בעל קרי אוכל בלא ברכה לפני׳ [ברכות כ׳ ע״ב]. ואי איסור מעילה אף מדרבנן, יהא אסור לאכול עד שיטבול וכמו שאר איסורי אכילה מדרבנן שאסורים אפילו לחולה שאין בו סכנה. אלא ודאי מצוה בעלמא לברך וכשאסור לברך לא רמיא חיובא עלי׳ [שו״ת אבני נזר או״ח סי׳ לז]
לכאורה ההגדרה התלמודית איסור חפצא ואיסור גברא באה להגדיר את ההבדל בין איסור בעצם - איסור חפצא, ובין איסור בפועל - איסור גברא, אבל באמת אי אפשר להגדיר ככה, כי הלא הראשונים שהניחו דכל האיסורים שבתורה איסורי גברא הם, וכלום אפשר להגיד, שאיסורים כמו נבלה, טריפה חלב וכדומה אין האיסור שלהם איסור בעצם? אך ברור הדבר שאיסור חפצא ואיסור גברא בא רק להגדיר את הנושא והנשוא של האיסור, כי אמנם אין איסור בלי דבר הנאסר, ואין דבר הנאסר בלי אדם שיהא אסור בו, אלא שהשאלה היא מהו כאן הנושא, ומה כאן הנשוא, אם האדם אסור בחפצא, שזאת אומרת, שהאדם הוא נושא האיסור, והדבר הנאסר הוא הנשוא, או להיפך, שהדבר אסור על האדם, ואז נושא האיסור הוא הדבר בעצמו והאדם הוא רק הנשוא, שאליו רק מתיחס האיסור.
ויש ג״כ הבדל בתכלית האיסור, באיסור חפצא כמו הקדש הנה תכלית האיסור הוא הדבר גופא שישאר דבר ההקדש שלם, בעוד שכל האיסורים התכלית הוא הגברא, שלא תגעל נפשו בהדברים הנאסרים.
אבל על ההבדל בין איסור בעצם ובין איסור בפועל יש הגדרה תלמודית אחרת, זהו ההבדל בין ״איסור גופו גרם לו״ ובין ״איסור דבר אחר גרם לו״… [המידות לחקר ההלכה מידה יז אות יז]
נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה