נטילת מזוזה במעבר דירה
שאלה: אני עובר דירה מבית בבעלותי ואף אחד לא עתיד להכנס אליו (לא מצאתי שוכר ולא מצאתי קונה), בדירה אליה אני עובר אין מזוזות (הדייר הקודם לקחן עמו). האם מותר לי להסיר את המזוזות ולקבוע אותן בדירה אליה אני עובר?
תשובה: במסכת בבא מציעא (קב א) מובאת ברייתא: ״תנו רבנן המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא ומנכרי נוטלה בידו ויוצא ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר אשתו ושני בניו. מעשה לסתור? אמר רב ששת ארישא״. כלומר, שאדם היוצא מביתו השכור ולוקח איתו את המזוזות מסתכן (עי׳ רש״י ד״ה ארישא).
ובמסכת שבת (כב א) נחלקו רב ושמואל האם מותר להסיר פתיל תכלת מבגד אחד ולהעבירו לבגד אחר, ״רב אמר אין מתירין ציצית מבגד לבגד ושמואל אמר מתירין מבגד לבגד״. תוס׳ (ד״ה רב אמר) משווים בין הסוגיות - כידוע יש מחלוקת אם ציצית היא חובת הבגד או חובת הלובש. אם ציצית היא חובת הבגד, ברור למה רב אוסר להתיר מבגד לבגד, אך אם ציצית היא חובת הלובש, מדוע לאסור? את זה לומדים תוס׳ ממזוזה, ״אפילו חובת גברא הוא נמי אסור כדאשכחן במזוזה דנענש אותו שנטלה בבבא מציעא בסוף פרק השואל אף על גב דחובת הדר״. לשמואל, מבארים תוס׳, מותר להתיר מבגד לבגד, אף על פי שלשיטתו ציצית היא חובת הבגד, ״כיון שעושהו לצורך בגד אחר״.
ממילא הוא הדין למזוזה, שאם לוקח את המזוזה מבית זה על מנת להניחה בבית אחר, מותר. אם כן, למה נענש אותו יהודי שנטל את המזוזה? עונים תוס׳ שתי תשובות ״שמא לא היה בדעתו להניח בבית אחר. אי נמי מזוזה שאני שעשויה להציל מן המזיקין״ (ובאופן דומה כתבו במסכת בבא מציעא (קא ב ד״ה לא יטלנה): ״לפי שהמזיקין באין בבית שאין בו מזוזה וכשנוטלה כאילו מזיק אותן שידורו בבית״). הנפקא מינא בין התשובות ברורה, האם במקרה בו עתיד לקבוע את המזוזה בבית אחר, מותר לו להסירה.
גם בשאילתות (שלח שאילתא קכו) השווה בין דין ציצית למזוזה. כמו שבציצית הלכה כשמואל, שאם מתכוון להטיל את הציצית בבגד אחר מותר. כך במזוזה אם מתכוין לקבעה בבית אחר מותר. הנצי״ב בהעמק שאלה (שם אות ו) מסביר את שורש המחלוקת: ״ורבינו והתוס׳ לשיטתייהו אזלי. דלשיטת התוס׳ דעיקר הטעם משום בטול מצוה מהבית ומהבגד הוא, אם כן חמיר בית מבגד דקעביד לה שתסתכן גם כן. אבל לשיטת רבינו דלא אכפת לן אלא משום בזוי הציצית והמזוזה, ואם כן למדין מהדדי, דאף על גב דודאי דעונש ביזוי מזוזה חמיר משום דבזוי קדושה חמיר מביזוי מצוה, מיהו כל זה כשאינו רוצה לקיים בהו מצוה כלל, בזה העונש והעוון דמזוזה חמיר מציצית. אבל כשרוצה להטיל במקום אחר, כמו דקיי״ל כשמואל דבציצית שרי, על כרחך משום שאין כאן ביזיון כלל, אם כן הכי נמי במזוזה שרי כיון שאין בזה משום ביזוי״.
ומצאנו עוד שני טעמים בראשונים לאיסור.
א. בריטב״א (בבא מציעא קב א ד״ה לא יטלנה) כתב שאפילו אם צריך את המזוזה לבית אחר, אסור. וביאר שהאיסור במזוזה יותר מציצית הוא ״דכיון דחלה קדושת שכינה בבית זה אין לו לסלקה משם״.
ב. בתוס׳ רא״ש (בבא מציעא קב א ד״ה לא יטלנה) כתב כמו התוס׳ הנ״ל, שהאיסור במזוזה הוא מפני ״שהמזוזה היא שמירת הבית מן המזיקין ובנטילתה מזיק לנכנס לדור בתוכה״.
ונראה שיש נפקא מינא בין טעם התוס׳ והרא״ש לטעם הריטב״א. שלפי התוס׳ והרא״ש אם לא נכנס לדור שם שום אדם, מותר להסיר את המזוזה, שהרי החשש הוא שהמזיקין יזיקו לנכנס לדור שם. אך לשיטת הריטב״א בכל מקרה אין להסיר את המזוזה, כי מסלק את השכינה ממקום בו היא שורה.
אלא שהגמרא דיברה רק על שוכר ולא על מוכר ואולי המתירים לא התירו אלא בשוכר, או לאידך גיסא, האוסרים לא אסרו אלא בשוכר.
בשו״ת שאילת יעב״ץ (ח״ב סי׳ קיט) כתב שהגמרא דיברה רק על הסכנה שיש בהסרת מזוזה מאחר ודיברה על שוכר, אבל לבעל הדירה אסור להסיר את המזוזה כי יש חיוב שיהיה בביתו מזוזה, אפילו אם לא היה חשש סכנה. שכל בית של אדם חייב במזוזה ואפילו אם הוא נכנס לשם פעם אחת בשנה. לכן, לשיטתו, השאילתות יודה לאסור בבעל הדירה אפילו אם כוונתו לקבוע את המזוזה בבית אחר. אמנם לפי ההסבר של הנצי״ב (לעיל) שהשאילתות חשש לביזוי מצוה, לא מוכרח שיש הבדל בין בעלים לשוכר.
ונראה לבאר את ההבדל בין שוכר לבעלים בדרך נוספת, על פי טעמי הראשונים האוסרים (דלעיל). שיש במזוזה שתי שמירות. שמירה לבית ושמירה לדרי הבית.
שמירה לבית כמבואר במסכת מנחות (לג ב) ״אמר רבא מצוה להניחה בטפח הסמוך לרשות הרבים. מאי טעמא רבנן אמרי כדי שיפגע במזוזה מיד רב חנינא מסורא אומר כי היכי דתינטריה״. ופירש רש״י, ״דתינטריה - לכל הבית מן המזיקין״.
שמירה לדרי הבית כמבואר במסכת עבודה זרה (יא א וע״ע במנחות שם בהמשך הגמרא) שכשבאו גדודי צבא להחזיר את אונקלוס הגר לרומי, ״חזא מזוזתא דמנחא אפתחא אותיב ידיה עלה ואמר להו מאי האי אמרו ליה אימא לן את אמר להו מנהגו של עולם מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ ואילו הקדוש ברוך הוא עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ שנאמר ה׳ ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם״.
וההבדל בין בעל הדירה לשוכר הוא, שלשוכר לא אכפת אלא משמירתו שלו ולא משמירת הבית ואילו לבעל הבית חשוב גם שהבית ישמר. וממילא, האיסור להסיר את המזוזה, אצל השוכר הוא מצד שלא יוזקו אחרים בגללו ואצל בעל הבית הוא שלא יגרם לו עצמו סכנה. ונפקא מינא כשלא עתיד להכנס אדם אחריו, שלשוכר אפשר שיהיה מותר להסיר את המזוזות ואילו לבעל הבית נאסור גם במצב זה.
[ועיין בשו״ת משנה הלכות (חט״ז סי׳ צח) שהסביר כנ״ל שהחילוק בין השוכר לבעלים הוא שלבעלים חשובה גם השמירה על הדירה, והוציא מזה נפקא מינא למכירת הבית עם המזוזות, האם חייב הקונה לשלם עליהם או לא. וביאר שם מה החיוב על השוכר למנוע נזק לשוכר הבא].
בברכי יוסף (סי׳ רצא ס״ק ג) ״ויראה דאם הוא במקום שאינו מוצא מזווה לבית שהוא רוצה עתה לדור בו, והיא רחוקה ממנו שתבא לידו, כדאי הם הגאונים רבינו האיי ורב אחא לסמוך עליהם בשעת הדחק״. וגם בדבריו אפשר שדיבר רק על שוכר שעליו מדובר בשו״ע ולא על בעלים (וע״ע בשו״ת מנחת יצחק (ח״י סי׳ צו) שנשאל גם כן על בית שכור והקל על פי הברכי יוסף).
לכן, בשאלתנו נראה שאין להסיר את המזוזות ועל בעל הבית לקנות מזוזות חדשות.
אמנם, אפשר שדי להשאיר מזוזה בכניסה לבית, ואת המזוזות שבשאר חדרי הבית ניתן להסיר. שהרי, באנו להחמיר על הבעלים יותר מעל השוכר משני טעמים - א. שיש חיוב לשים מזוזה בביתו. ב. שיש סילוק שכינה או סכנה לבית. והרי אם ישאיר מזוזה אחת בכניסה לבית ייתכן שאין סילוק שכינה מהבית וגם יש שמירה ולא נשאר לדון אלא מצד החיוב שלו שתהיה מזוזה בביתו. והרי החיוב לשים מזוזה בביתו היא לפי השימוש, ומאחר ואין לו יותר שימוש בבית, אלא להראותו לאחרים שיקנוהו - נמצא שאינו משתמש כלל בחדרי הבית ואינם עשויים לתשמיש ופטורים ממזוזה.
שכן פסק הרמב״ם (הל׳ תפילין ומזוזה וספר תורה פ״ו הל׳ י) ״חדר שבבית אפילו חדר בחדר חייב לעשות מזוזה על שער החדר הפנימי ועל שער החדר החיצון ועל שער הבית שכולן עשויין לדירה וקבועין״. ודקדק במעשה רקח ״קצת קשה דכיון שכולם עשוים לדירה וקבועים מהיכא תיתי דלא ליחייב במזוזה, ואמאי איצטריך רבינו לכתוב דין זה? ואפשר משום דאמרינן בגמרא במזוזה הלך אחר הרגיל וזה כיון שרגילות תשמישו הוא בבית יותר מהחדרים הוה אמינא דבמזוזה בבית לחוד סגי כיון דעיקר תשמישו שם וביתך נמי כתיב בקרא להכי כתב רבינו דליתא דכיון שכל החדרים עשוים לדירה אין לחלק בהכי״. ומשמע שאם לא ישתמש בחדרים לדירה, אפשר לחלק ולומר שאינם חייבים במזוזה. אמנם, אם נגדיר את השימוש שלו בבית, להראותו לקונים, כשימוש שאינו חייב מזוזה, גם בכניסה לא יתחייב. אלא שכאמור מהכניסה יהיה אסור להסיר את המזוזה מסיבה אחרת - סילוק שכינה או חשש סכנה.
והראייה, שבברייתא הנ״ל במסכת בבא מציעא למדנו שעל השוכר לעשות מזוזה, לפי שמזוזה חובת הדר. וכך נפסק בשו״ע (יו״ד רצא ב, חו״מ שיד ב) ומוכח שבעל הדירה לא חייב במזוזה אע״פ שהיא שלו, כי לא גר בה. גם נראה שהשימוש שעושה בה, להראותה לקונים או שוכרים פוטנציאליים לא נחשב לשימוש המחייב מזוזה, שאילו היה כך, לא מצאנו שיהיה חייב השוכר לשים מזוזה. ואין לומר שכוונת הברייתא היא שהשוכר צריך לשלם לבעל הדירה על המזוזה שקבע בעל הדירה, כי ההלכה שם אומרת שאפילו אם שכר את הבית על דעת שיש שם מזוזה והתגלה שאין שם מזוזה אין זה מקח טעות, כי נוח לאדם לעשות מצווה בממונו (עי׳ סמ״ע שם ושו״ת חת״ס או״ח סי׳ ב) ומוכח שהמקרה הראשון דיבר במצב בו אין מזוזה. וממילא צריך לומר שכוונת היעב״ץ הייתה שהוא נכנס פעם בשנה לדירה ומשתמש בה, אך אם לא משתמש בה לא יהיה חייב במזוזה.
לכן נראה שעדיף שלא להסיר שום מזוזה, אך אם הזמן דחוק ולא ימצא מזוזות לבית החדש לפני המעבר, או שלקנות מזוזות לבית החדש זה יקר ויש קושי כלכלי, מותר להסיר את כל המזוזות ולקובען בבית החדש פרט למזוזה בכניסה לבית.
אחרי שכתבתי את כל האמור לעיל, שבתי וראיתי בשו״ת מנחת אשר (ח״א סי׳ נח) שמצא שני ראשונים שאומרים לגבי שוכר שאם מי שיבוא אחריו לא ישלם לו על המזוזות, מותר לו להסירם. האחד בריטב״א ישנים בב״מ (שם) וז״ל, ״וכל כמה דלא יהיב ליה דמים נוטלה ויוצא״, השני הוא האשכול (הל׳ מזוזה עמ׳ 78) שכתב ״ואיכא דאמרו דמותר ליתן דמים מחבירו אע״ג שאינה צריכה לו, וכל כמה דלא יהיה דמים לו נוטלה ויוצא״. ולפי זה גם בשאלה שלנו, שאין מי שישלם לו על המזוזות כי אף אחד לא נכנס לדור שם, אפשר שיש צד להתיר. אמנם יש לחלק בין מצב בו נכנס שוכר אחר לדירה ולא מוכן לשלם, לבין מצב בו אין אחד שנכנס לדירה ואין לו ממי ׳לתבוע׳ תשלום ולא זו בלבד אלא שהחיוב מוטל עליו לפי שהוא הבעלים בבית. לכן נראה שאין לצרף סברה זו.
[הג״ה ד אדר תשע״ז: חברי הרב דביר אזולאי הי״ו הראה לי את תשובת הגר״מ פיינשטיין זצ״ל בדין זה ואת דברי הגרי״א הענקין שבתוך דבריו. וז״ל (אגרות משה יו״ד ד סי׳ מד): ״הנה בדבר המזוזות שבדירתו אשר יוצא ממנה שחביבות עליו מאד, באשר שסופר מומחה כתבן למענו ביחוד ועתה פסק סופר ההוא מלכתוב ולא יוכל להשיג שוב מזוזות כאלו. וגם אית לו חביבות בעצם למזוזות אלו שכתבן חתנו נ״י שמכירו לירא שמים, וכתבן רק לשם קיום המצווה דכתר״ה, שיתרון זה לא שייך לאחריני.
הנה מש״כ כתר״ה דדמי לזה להא דאיתא בפתחי תשובה סימן רצ״א סק״ז בשם ספר ברכי יוסף, דאם הוא מקום שאינו מוצא מזוזות לבית שהוא רוצה ליכנס עתה שם, יש לסמוך על רב האי גאון ורב אחא דסברי דאם קבעה מיד בבית האחר מותר, לא מסתבר. דהא אף כתר״ה אף שחביבין לו מזוזות אלו, מ״מ הא ודאי יודה שגם במזוזות אחרות של סופר אחר שהוא בחזקת כשרות יצא ידי חיוב מזוזה שעליו. ושייך לדמות זה רק למזוזות שהן יותר מהודרין, נגד סתם מזוזות שהם בחזקת כשרות (עי׳ דעת קדושים ליו״ד סי׳ רצ״א סעיף ב׳ סק״א שלדעתו אין חשש בזה). ואם שם נימא שאסור, לכאורה ליכא עדיפות לזה.
אך שאפשר מצד אחר. דהא שווין לו מזוזות אלו שיווי שאין לו תשלומין, וכיון שאין צריך להניחם בלא תשלומין - הרי אולי רשאי ליטלם, מאחר שאין לו במה לשלם בעדם. אבל הא משמע שאינו יכול ליטלם אף כשהנכנס שם הוא עני ואינו מאמינו שישלם. ובבאר הגולה איתא על הא דכתב הרמ״א ואם הקפיד על מעותיה השני צריך לשלם (ב״י בשם הרב מנוח), דשם כתב טוב לשלם לו אבל אין מוציאין, ומפורש כן בב״י. ואולי הרמ״א שכתב בלשון צריך לשלם, פליג בזה על הב״י.
ועיין בב״ח שכתב דלתוס׳ (ב״מ ק״א ע״ב ד״ה לא יטלנה ויצא) דכתבו דהאיסור על הראשון ליטלה אף דציצית מטילין מבגד לבגד הוא לפי שעי״ז שיטלנה ויצא באין המזיקין לבית וכאילו מזיק אותן שידורו בבית, חייב השני לשלם לראשון דמי המזוזה. וכוונתו אולי הוא משום דבעצם על הניזק להרחיק את עצמו, ולכן אף שהכא לא שייך להעמיד החיוב להניח המזוזה אלא על הראשון - אף שהוא למנוע המזיקין מהשני - מ״מ מה ששייך שיהיה על הניזק כדין, דהוא התשלומין בעד מניעת הנזק, הוא על השני. אבל עיין בפרישה אות ג׳ דג״כ הביא דברי התוס׳, ומ״מ מסיק רק דטוב שישלם דמיה אבל אין מוציאין. ואף שתיבות אבל אין מוציאין הן מוקפין, בהכרח שאין הכוונה למוחקם, דמאחר דכתב לשון טוב לשלם - ולא חייב לשלם - הרי לשון זה אינו חיוב ממש, וא״כ אין להוציא מידו בעל כרחו בב״ד. וצריך לומר שכיוון שהוצרכו להעמיד חיוב זה על הראשון, לא חילקו בהחיוב לומר שאף שאסור לראשון ליטלה מחויב השני לשלם לו דמיה. וגם אולי מפני שטובא אין מקפידין על דמיה שהן מועטין, וגם כבר עשה בה קיום מצווה שהיתה שווה לו כל מה ששילם אפילו על הזמן שדר הוא בבית, כמשמעות הלשון (שכ׳ הב״י בשם רבנו מנוח והביאו הפרישה) ואם הקפיד על מעותיה - שסתם אנשים אינם מקפידים. לכן לא חייבוהו אפילו כשנמצא אלו שתובעין שישלמו.
והב״ח שסובר שחייב, וגם משמעות הרמ״א בלשון שכ׳ ואם מקפיד על מעותיה השני צריך לשלם משמע נמי שסובר שחייב, לא סברי שסתם אינשי מוחלין זה. והוא משום דאף שהמצווה שכבר עשה בהמזוזה נמי היתה שווה לו כל דמיה, כדחזינן דאף על מצווה שאדם עושה ברגע אחת, כהא דלולב, משלמין סך גדול, מ״מ לא גרע זה מדמי מציאה וירושה שג״כ מקפידין כו״ע כמו על הממון שטרח עלייהו. וצריך לומר שמפרשי לשון אבל אין מוציאין שכ׳ הב״י בשם רבנו מנוח, היינו אם לא אמר לו בשעה שראה לשני פעם הראשון שרוצה שישלם לו, תלינן שמחל לו, מפני שטובא ואולי רובא אין מקפידין - אזלינן בתר רובא. ואף אם ליכא רובא שאין מקפידין, נמי אינו יכול להוציא שוב התשלומין מהשני שהוא מוחזק. אבל אם תבע ממנו תיכף, גם יוציאו ממנו, להב״ח ולרמ״א.
בכל אופן אינו יכול הראשון לעכב מליטלנה בלא תשלומין, אלא רק לתבוע השני שישלם לו לדעת הב״ח והרמ״א, וממילא לא שייך לחייבו
נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה