תורה ועבודה
1. מה האידאל אליו התורה מחנכת? חיי תורה או חיי עבודה? 2. כמה זמן יש להקדיש ללימוד תורה בכל יום? 3. מה הנושאים שכדאי או צריך ללמוד בזמן המועט שיש בכל יום? 4. איך בית מדרש קהילתי יכול לעזור לממש את האידאל של התורה?
**1. מחלוקת רשב״י ורבי ישמעאל**
תנו רבנן ואספת דגנך מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו׳ ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר ועבדת את אויבך וגו׳ אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן. א״ל רבא לרבנן במטותא מנייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזאו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא.
]ברכות לה ב[
א״ר אמי מדבריו של ר׳ יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש )את( ספר התורה הזה מפיך אמר רבי יוחנן משום ר״ש בן יוחי אפי׳ לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עמי הארץ שאל בן דמה בן אחותו של ר׳ ישמעאל את ר׳ ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית.
ופליגא דר׳ שמואל בר נחמני דאמר ר׳ שמואל בר נחמני א״ר יונתן פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה ראה הקדוש ברוך הוא את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל אמר לו הקדוש ברוך הוא יהושע כל כך חביבין עליך דברי תורה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך תנא דבי ר׳ ישמעאל דברי תורה לא יהו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן.
]מנחות צט ב[
**2. האם יש סתירה בין הסוגיות? **
ר׳ שמעון אומר אפשר אדם חורש וכו׳. לאו משום דסבר ר׳ שמעון שהוא חובה דהא איהו אמר בפ׳ שתי הלחם במנחות דאפילו לא קרא אלא ק״ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך.
]תוס׳ רא״ש[
לאו משום דסבר ליה לר״ש שהיא חובה דהא בפרק שתי הלחם במנחות איהו קאמר דאפילו לא קרא אלא ק״ש שחרית וערבית קיים לא ימוש, אלא מצוה בעלמא הוא דקאמר מפני בטול תורה.
]תוס׳ ר״י החסיד[
**3. חיוב שונה לאנשים שונים**
ומיהו היינו דוקא במי שראוי לכך שדעתו יפה להצליח בלימודו ולהיות ת״ח דומיא דהלל, וכן דורות )הראשונים( האחרונים מיירי בכהאי גוונא, מדקאמר לא נתקיים מכלל דראויים להתקיים, אבל בעל הבית דלאו בר הכי הוא לזכות בכתר תורה לעולם, אין עליו שום עונש אם לא ינהוג במדת חסידות זו. ואדרבה מוטב שירבה בסחורה להחזיק תלמידי חכמים. ואתי שפיר הא דאמר ר׳ יהושע בפ״י דנדה מרבה בסחורה כו׳, אף על גב דס״ל בירושלמי פ״ק דפאה דוהגית בו יומם ולילה כמשמעו. ואתי שפיר נמי הא דא״ר אמי ורשב״י במנחות גם שלא בשעת הדחק לדי מחסורו בצמצום לבד אלא אפילו בהרוחה, כמשמעות המדרש בתלים א׳ דאין לנו פנאי סתם, וכדאיתא בהדיא בתנחומא פרשת ויקהל זה רץ לזיתו כו׳, דהיינו להרוחה ביין ושמן, בבעל הבית דלאו בר הכי הוא. ואין בזו מדת חסידות, דא״כ איך יתקיימו בנו חכמי ישראל, דעם הארץ גמור שונא החכמים, אלא בסתם בעלי בתים שהם במקרא ובמשנה, כדתניא בריש פ״ק דברכות אדם בא מן השדה בערב כו׳ רגיל לשנות שונה כו׳.
]שולחן ערוך הרב יורה דעה הלכות תלמוד תורה קונטרס אחרון פרק ג הערה א[
**4. החובה להתפרנס**
ובחרת בחיים זו אומנות.
]ירושלמי פאה פ״א הל׳ א[
ללמדו אומנות מנלן אמר חזקיה דאמר קרא ראה חיים עם אשה אשר אהבת אם אשה ממש היא כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות אם תורה היא כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות.
]קידושין ל ב[
לדבר מצוה מפליגין ופירש ר״ת דלכאורה סחורה חשיב דבר מצוה ומותר להפליג אפילו בערב שבת כדאמרינן פ״ק דקדושין ]דף ל ב[ ראה חיים זו אומנות ואמרינן נמי ]ב״מ דף כט ב[ והודעת להם ]*את הדרך[ זה בית חייהם ]*ופירוש שיחיו מהאומנות וכו׳ מור״ם[ וגם אם הולך להתראות פנים לחבירו חשיב דבר מצוה אך אם הולך לטייל זהו דבר הרשות.
]מרדכי שבת פ״א רמז רנח[
רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון.
]מסכת אבות פרק ב משנה ב[
ר״ל דרך ארץ מלאכה כי לשון דרך ארץ פעמים שהוא כמשמעו ופעמים שהוא אמור למלאכה הכל לפי הענין. שיגיעת שניהם משכחת עון - כלומר מסיר יצר הרע כמו שנא׳ ]תהלים נ״א ז׳[ הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. שעל ידי שהוא יגע בתורה ובמלאכה לא ישלוט עליו יצר הרע כי בכל עת אשר לא יהיה דשן ושמן לא יערב לו לעשות עבירות. לכן יעסוק בתורה שמתשת כחו של אדם וגם במלאכתו לכדי חיותו ולא יעמד בטל לעולם פן יתענג ורם לבבו לשכח את ה׳ אלהיו כענין שנאמר ]דברים ל״ב ט״ו[ וישמן ישרון ויבעט. וכל התורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה - כענין שאמרו במכילתין אם אין קמח אין תורה הענין כמשמעו כשיתבטל ממלאכה מביאתו אל העוני וגוררת כמה עונות ורעתה רבה כי מפניה יאהב מתנות ולא יחיה ויחניף בני אדם אף אם הם רשעים כדי שיתנו לו. גם כי יתם הכסף מהמתנות יהיה גנב או קוביוסטוס ויביא גזלות העני לביתו לבל ימות ברעב ובהגיע אדם אל המדות האלה אין מעצר לרוחו ולא ינוח ולא ישקוט עד יעבור על כל המצות האמורות בתורה כי עבירה גוררת עבירה ועל זה ארז״ל במס׳ ברכות ד״ח כל הנהנה מיגיעו עליו הכתוב אומר ]תהלים קכ״ח ב׳[ יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא על כן צריך לחכם שידע מלאכה כענין שנאמר ]קהלת ז׳ י״א[ טובה חכמה עם נחלה.
]רבנו יונה שם[
לא יחשוב האדם לעסוק בתורה ולקנות עושר וכבוד עם הלמוד, כי מי שמעלה מחשבה זו בלבו אינו זוכה לכתרה של תורה, אלא יעשה אותו קבע ומלאכתו עראי, וימעט בעסק ויעסוק בתורה. ויסיר תענוגי הזמן מלבו ויעשה מלאכה כל יום כדי חייו, אם אין לו מה יאכל, ושאר היום והלילה יעסוק בתורה. ומעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו, שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל וגו׳ )תהילים קכח, ב(. וכל המשים על לבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה להתפרנס מן הצדקה, הרי זה מחלל השם ומבזה התורה, שאסור ליהנות מדברי תורה. וכל תורה שאין עמה מלאכה, גוררת עון וסופו ללסטם הבריות. )לשון הטור(.
]שו״ע יו״ד סי׳ רמו סע׳ כא[
**5. מעלת העובד ולומד**
אמנם לפי הענין ראוי להעמיד זה המאמר בשני בני אדם, או יש להעמידו באדם אחד. והוא דרך משל שאדם אחד היה מנהגו להשתדל קצת היום בתורה, וקצת היום במלאכה. שמא תאמר שאינו מקבל שכר אלא על חצי היום של התלמוד, ולא על חצי היום של מלאכה. בא לומר שיותר הוא מקבל שכר על מלאכתו יותר מהתלמוד. שמלאכתו היא סיבה שתתקיים התורה בידו, כי אם אין קמח אין תורה )לקמן ג, כא(. והנה כפי זה הוא מדבר בשני בני אדם אחד. או יש לומר שהוא מדבר בשני בני אדם, ואחד קורא ]כל[ היום כולו. שמא תאמר לא יש שכר אלא לו. בא לומר שגדול הוא הקורא שעה אחת ונהנה מיגיעו, יותר ממי שקורא ]כל[ היום כולו ואינו עושה שום מלאכה כדי לקיים את התורה. הטעם שצריך שיתן חלק לגוף וחלק לנפש. והנה ראיה מפסוק יגיע כפיך כי תאכל, ר״ל שתביא לך הנאה לעצמך ביגיעתך ולא תניחהו לאחרים. ועוד יתבאר זה הענין )לקמן רפ״ד(. ועל כן הזהיר זה התנא ואמר אהוב את המלאכה.
]מרכבת המשנה רבי יוסף אלשקר, אבות פ״א מ״י[
גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים. דאילו בנהנה מיגיע כפו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. ואילו בירא שמים כתיב אשרי איש ירא ד׳ ואילו וטוב לך לא כתיב. ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוק בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול ע״י חריצותו להשתלם בעצמו בכל עניניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כ״א במה שאין ירו מגעת להשתדל בעצמו.
כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלהית לתן לו כח לעשות חילי, כדי שיהי׳ בידו טובו. הכח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק ג״כ להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכל כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה, ותדריכהו למעלות רמות יותר מההרגשה של יראת שמים המופשטת, שאף שתמריצהו לאחוז בעבודה, אבל יוכל להסתפק כמה פעמים במיעוט השתדלות, ולצאת ידי חובותיו ברעיונות טובים וקדושים הממלאים לבבו.
ובאמת עיקר נועם העוה״ב הוא ההנאה מיגיע כפו, שזוהי השלמות האמיתית והטובה השלמה שידועה באמתתה ליוצרה, אע״פ שהאדם אינו מרגיש אותה בשלמותה. ע״כ ביראת שמים נאמר ״אשרי איש ירא ד׳״, שהאושר הוא דבר מורגש בנועמו, כשלמות יראת ד׳ היא דבר שיוכל האדם להרגיש נועמה ויקרתה. אבל היתרון של נהנה מיגיע כפו, של השלמות האמיתי שהוא משלים עצמו, זהו הטוב האמיתי, שהוא טוב מצד שהוא מסכים להיושר העליון של החכמה האלהית. ע״כ זוהי באמת טובת עוה״ב, ששם מכירים מה היא הטובה האמיתית.
ע״כ מהות הטובה שנמשכת מצד יראת שמים היא הטובה של העונג המורגש, שאע״פ שהיא בתכלית המעלה, אבל מ״מ היתרון שבה הוא מצד העונג, א״כ הוא דומה לאושר של עוה״ז. אבל הטובה שבאה מצד המדה הקדושה של אהבת ההנאה דוקא מיגיע כפו, ולהשתלם מעמל ידיו, היא תלוי׳ בחלק הטוב האמיתי של עוה״ב, ששם אך שם יוכר הוד זה השלמות. ויש לנו לדעת שכיון שזאת המדה של נהנה מיגיע כפו, היא בהיותה מגעת לקץ גבולה, היא כוללת כל חמדת המעלות, ע״כ היא נכבדה מאד גם בהתחלתה. וראוי ליקר וכבוד הוא האיש שקנה מדה טובה זו לנפשו גם בהתחלותיה הקטנות, לפרנס גופו ונפשות ביתו מעמל נפשו בצדק ומשרים. והמדה הזאת תרוממהו אל על לפי ערכה הנשגב ג״כ, באוצר החיים המוסריים בדרך ד׳. כי כח היושר שיש בההרגשה הטובה הזאת, היא יסוד כל התורה כולה. וזה חלק אדם מאל להיות נידון ע״פ מעשיו בבחירה חפשית, ותכלית ירידת הנשמה והסתבכה בכוחות הגוף. שההשתדלות הנמרצה הזאת נקראת בפי חכמי לב הבריחה מנהמה דכיסופא.
ותוכן הדבר הוא שהטובה האמיתית היא להיות נמצא ומונהג, ע״פ קו היושר האמיתי, שהוא הצדק האלהי.
]עין איה ברכות פ״א אות קא[
**6. כמה זמן להקדיש לתורה בכל יום? **
כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: והגית בו יומם ולילה )יהושע א, ח(. ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, לא ימושו מפיך )ישעיהו נט, כא( קרינן ביה )הגהות מיימוני פ״א וסמ״ג עשין י״ב(.
]שו״ע יו״ד סי׳ רמו סע׳ א[
ונראה לי לבאר, דבאמת כל המצוות המה שווים לפחות שבפחותים ולמשה רבינו ע״ה, דתורה אחת יהיה לכם כתיב )במדבר טו, כט(, וחיוב המצוה גבול יש לה, כמו נטילת אתרוג בנינוע בעלמא יצא, רק המדקדקים נושאין אותו כל היום וכיו״ב, ולכך לא כתבה התורה מדות רק ברמז, דלמשל מדת הנקמה )יומא כג, א( כל ת״ח שאינו נוקם ונוטר )כתובות יז, א( ומלך שמחל כו׳, ולכך אין זה חוק בפרט שווה לכלל הישראלי, רק כל אחד לפי ערכו, רק נקימה דממון זה שווה לכולם, וכן בגאוה וכי״ב, וכן לפנים משורת הדין, ובקור חולים וקבורה וכו׳, והדברים ארוכים בספרי המחקר.
ונמצא מצוות ת״ת אשר בוודאי אם יבקש האדם טרף ומזון בכ״ז אינו נחשב למפריע מצוות ת״ת, ואספת דגניך כתיב )דברים יא, יד(, וכן למשל אדם חלוש המזג, וכן כל אחד לפי ההכרחיות שלפי הרגלו, וכן לפי טוהר נפשו של אדם, כי אינו דומה בחיוב ת״ת האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרה בעבותות אהבה לתלמוד תורה, לאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים, לכן איך היה מחוק הבורא לחוק חיוב ת״ת לכל ישראל, ונתן תורת כ״א בידו, ואין לאל יד האנושי ליתן המדה האמיתית לזה, לכן באו חכמים ופירשו לנו גדר מרכזן האמיתי של ת״ת, ק״ש בשחרית, ק״ש בערבית, קים והגית בה יומם ולילה )מנחות צט, ב(, כיון שלומד קבלת המצווה ואזהרתה בשחרית ובערבית כבר קיים מצוותה, אולם יתר מזה הוא בכללי המצוות אשר נבדלו ונפרדו בזה כל איש לפי ערכו ומהותו, והיא כמו הסר מן המדות המגונות אשר נפרדו זה מזה, ובוודאי צריך להתעצם בה האדם בכל יכלתו, כי כפלה התורה הרבה פעמים ענין למודה, וצריך האדם להלהיב נפשו לשקוד על דלתותיה, כאשר הרבו לדבר בזה הספרים הקדושים, ולכן אמר )שמות יח, כ( והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות, ודבר השווה לכולם והודעת כו׳ ילכו בה ואת כו׳ אשר יעשון, שבזה אינו שוה, רק כל אחד לפי מה שהוא אדם.
ומדברי רבינו נראה דהך דקרא ק״ש שחרית וערבית לאו דווקא ק״ש, רק הגדר הוא קביעת זמן ביום ובלילה, וזה לשונו, ואפילו עני כו׳ כו׳ חייב לקבוע זמן ביום ובלילה, שנאמר )יהושע א, ח( והגית בו יומם ולילה עכ״ל, ולשמואל פירשה התורה בעצמה גדר החיוב האמיתי המתיחס לכל בלי הבדל, ודברת בם בשכבך ובקומך בד״ת כתיב )ברכות יג, ב(.
]אור שמח הל׳ ת״ת פרק א[
יש לדקדק במה שכתב הרמב״ם דין מיוחד במלך שדבקו הכתוב בתורה יותר משאר העם שנאמר כל ימי חייו ולכן חייב לעסוק בתורה יות
נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה