מהות השמחה בלג בעומר - האוצר

בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה כב

הרב דייק ון יהושע

איתמר ישיבת ראש

בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה

שאלה

ס״ב תצ״ג סי' )(באו״ח הרמ״א כתב בו אומרים ואין שמחה קצת בו ומרבים ל״ג ביום "מסתפרים

בעומר ל״ג ביום שמחה ולמה מה על? תחנון". ♦

תשובה הקדמה א.

כ״ד סי' )(ח״א אשיב מבשן בספרנו אמנם בעומר ל״ג ביום השמחה של במהותה הארכנו

כדלקמן נוסף טעם להוסיף וברצוננו ע״א. ג' חידוש,)(חגיגה בלא בימ״ד אין אך עיי״ש. ♦

השו״ע מרן דעת ב. ל״ג ביום שמחה להרבות המנהג את כלל הביא לא השו״ע שמרן ייווכח בשו״ע המעיין

זה ביום תחנון לומר לא המנהג את הביא לא ואפי'. בעומר,

קע״ח )(סי' התשב״ץ שו״ת את הביא תצ״ג סי' )(או״ח ובב״י הלוי זרחיה ר' דברי את שהביא

העצרת פרס ועד מפסח ר״ע תלמידי שמתו ספרדי ישן בספר כתוב שמצא אצלנו הגירסא (לעומת

עצרת ועד מפסח מתו ר״ע שתלמידי ע״ב ס״ב יבמות,)בבבלי ט״ו שהוא חודש, חצי היינו שפרס שם ובאר לעומר ל״ה ביום מלמות ר״ע תלמידי שפסקו נמצא יום עשר חמשה מהספירה נוריד ואם, ימים, שהיום נוהגים אבלות שבהלכות שכיוון אלא למיתתם, האחרון היום היה זה – ל״ד וביום פוסקים ואז אבלות בו נוהגים ל״ד מיום קצת א״כ ככולו", היום "מקצת אבלות בו נוהג. האחרון

שלם אינו ל״ד שיום לפי ל״ד, ולא בעומר הנ״ל."ל״ג )(הרז״ה שכתב "ומה )(שם התשב״ץ וכתב ככולו היום "מקצת משום ל״ד, מיום קצת ובנוסף מלאים יום ל״ג אבלות נוהגים."כלומר, שאבלים העם בלשון שגור לכן כולו, ולא היום מקצת אבלות בו נוהגים האחרון שהיום ומכיוון עדיין ל״ד וביום ככולו. היום מקצת ומדין בבוקר, ל״ד יום עד זה באמת אך בעומר. ימים ל״ג

המיתה פסקה לעומר ל״ה ביום ורק ר״ע, תלמידי. מתו

א משנה )'(פ״ג בשקלים למשנה התכוון שהתשב״ץ ונראה את תורמין בשנה פרקים "בשלשה

א הלכה )'(שם בירושלמי מובא כך ועל החג", בפרוס עצרת בפרוס הפסח בפרוס הלשכה, "אמר בהלכותיו שדורשין למועד קודם יום דשלושים פלגא פלגא, פרס דתנינן הן כל אבהו."רבי

האוצר ♦ צ' גיליון

כג בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה

דתנינן הן כל ד״ה )(שם העדה בקורבן ופירש המחצה וה״נ המחצה, פירושו פרס דתנן היכא "כל

הלשכה את תורמין היו כלומר, המועד". בהלכות שדורשין המועד שקודם יום משלשים (השקלים

צבור לקרבנות )שנתרמו לפני חודש חצי וכן עצרת, לפני חודש חצי וכן פסח, לפני חודש חצי דורשים שבהם הרגל שקודם יום מהשלושים למחצה הכוונה ולכן חצי, פירושו ופלגא סוכות.

הי״ו ישי בני אותי הפנה זו הרגל.)(להערה בהלכות

האילן על מתריעין "תני ה״ב )(פ״ג תענית בירושלמי מובא וכן בפרס לשיחין לבורות הפסח,

ולמערות עיי״ש הפסח" קודם יום אילן."ט״ו על מתריעין ד״ה )(שם משה בפני וכתב העצרת". בפרס הכוונה עצרת, פרס עד מפסח מתו ר״ע שתלמידי היתה יבמות בבבלי הגירסא שאם פשוט א״כ היום מקצת ל״ד ביום אבלות ונוהגים יום, ל״ד שמתו ויוצא העצרת, קודם חודש חצי לעד

. ככולו

ס״ב תצ״ג סי' )(או״ח בשו״ע במפורש מבואר כך ואכן ל״ג עד להסתפר שלא "נוהגים וז״ל: מיד אך מלמות. פסקו כבר ל״ג שביום לכאורה ונראה מלמות", פסקו שאז שאומרים לעומר ל״ד מתו כלומר, בבוקר". ל״ד יום עד להסתפר "ואין ז״ל וממשיך דבריו את השו״ע מרן מבהיר ולכן ככולו. היום מקצת של אבלות דיני בו נוהגים ל״ד, יום שהוא שמתו, האחרון וביום יום, בעומר ל״ג עד מסתפרים שאין העולם וכשאומרים ל״ד. יום של מבוקרו החל להסתפר, מותר

להסתפר הותר כבר ל״ד וביום מסתפרים אין שלמים יום של״ג. הכוונה

בעומר ל״ג ביום שהתרחש אירוע שום אין כמותו, פסק שהשו״ע התשב״ץ, של זו שיטה. ולפי העניין לגבי ולא תחנון אמירת אי לגבי לא זה, יום של בעניינו דבר ציין לא השו״ע מרן ואכן

שמחה קצת בו. שמרבים

האר״י ואף רבות. שנים נהגה במירון, רשב״י בציון שנוהגת ההילולא שהרי שקשה, אלא יום בכל נחם לומר שנהג בת״ח שגער בספרים ומובא ל״ג, ביום רשב״י בציון להיות נהג, הקדוש "ביום נחם לומר העז כיצד מרשב״י ששמע האר״י לו ואמר רשב״י, בציון זה ביום אף ואמר

"שמחתי בהלכה מועדים ועיין שם. השו״ע על זקנים בעטרת מובא וכן ג'. ס״ק תצ״ג סי' באו״ח במג״א (מובא

בנושא במקורות שהאריך בעומר ל״ג ערך זוין.)לגרש״י בציון זה ביום שמחה עושים שהיו משמע א״כ צפת שליד בביריה השו״ע ספרו את וכתב הקדוש האר״י בתקופת חי השו״ע מרן והרי, רשב״י. עושים שהיו ההילולא ממנהג השו״ע התעלם כיצד קשה, וא״כ למירון. ונראה סמוך זה שמקום

שמחה בו מרבים ושהיו זה ביום? במירון

הב״י של הקדמתו עפ״י לי וענה ת״ו, טבריה אב״ד זצ״ל, אוירבך לגרא״ד זו שאלה ושאלתי כפי שינהגו מיוחד, מנהג שאין מקום שבכל ישראל, לכלל ספרו את כתב השו״ע שמרן לספרו, המקום כמנהג נוהגים דאתרא, המרא עפ״י מיוחד, מנהג שיש במקום אך השו״ע. בספרו. שכתב לו והסמוכים מקום אותו של מנהג היה רשב״י בציון בהילולא שנהגו המנהג הנראה וככל

)(שם זקנים [ובעטרת ל״ג ביום בנו ור״א ז״ל רשב״י קברי על לילך שנוהגין א״י "מנהג כתב

רל״ג סי' חת״ס)(יו״ד משו״ת והראיה, בעולם. המקומות בכל כן נהגו לא אך עיי״ש], בעומר" מרן הכניס לא ולכן כן. נהגו לא שבמקומו פשוט א״כ מקורו, ועל זה מנהג על ותמה ששואל

האוצר ♦ צ' גיליון

בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה כד

ישראל כלל בכל נהג לא זה כי במירון, שנהגו המנהג את ספריו לתוך השו״ע כיום (ואולי

ודו״ק מירון לסביבות הפכה לה, מחוצה ואף א״י כל נתקצרו, והדרכים השתכללה.)שהתחבורה נושן ישן ס״ת אבוהב בביהכ״ס בצפת שנמצא לדבריו, ראיה זצ״ל אוירבך הגרא״ד לי והוסיף במקום כיצד הגרא״ד ותמה ב״י. כתב ולא וואליש הוא התורה בספר והכתב הב״י, מתקופת הגיע הב״י שמרן ותרץ, שיטתו? לפי ס״ת של בכתב קראו לא קארו יוסף רבי מרן של מושבו של כהקדמתו ומרן וואליש, בכתב בס״ת לקרוא היה המקום ומנהג שבא״י, לצפת ספרד מגירוש

וכנ״ל המקום מנהג את שינה לא. ספרו ♦

הרמ״א דעת ג. הרמ״א רבינו כנ״ל, בעומר ל״ג שמחת של מעניינו מאומה הזכיר שלא השו״ע מרן לעומת

כדבריו נוהגין אין אלו "ובמדינות וז״ל: כתב ס״ב תצ״ג סי' )(או״ח לשו״ע בהגהותיו החל (שמסתפרין

אלא י. ו השו״ע. לדעת בבוקר בעומר ל״ד ). מיום ואין שמחה קצת בו ומרבים ל״ג מיום החל שמסתפרין

תחנון בו אומרים על משה מהדרכי הוא ומקורו מבערב". ולא בעצמו ל״ג עד להסתפר ואין

ל״ג ביום להסתפר פשוט "והמנהג שכתב א ס״ק )'(שם הב״י קצת ושמחה משתה בו ומרבים (נוסף

המהרי״ל וכ״כ י. ו השו״ע. על בהגהותיו שכתב מה על )."משתה" פסח שבין הימים דיני ירושלים, מכון (הוצאת

וכתבו ל״ג ביום להסתפר דיש ס״ו עמ' טירנא אייזיק )(לרבי והמנהגים ח סי' קנ״ז עמ' )'לעצרת (מהרי״ל

זה על מ״ח."טעמים אות ע' עמ' טירנא מהר״א ז', ס' קנ״ו עמ' )שם

השמחה ולמה מה על? אך

)(מסכת בסוף "כמ״ש השמחה שסיבת כתב ומרבים ד״ה )(שם הגר״א בביאור פסקו שבו תענית

ח משנה ד' )'(פרק בתענית למשנה טעם שנתנה תענית בסוף לגמ' וכוונתו מדבר". מתי מובא בה

ע״ב ל' דף )(שם ובגמ באב", עשר כחמשה לישראל טובים ימים היו '"שלא יוחנן רבי בשם מובא

עם דבור היה לא מדבר מתי כלו שלא עד מר "דאמר מדבר מתו בו שכלו יום זהו באב שבט״ו

ט״ז ב' אלי,)י״ז-(דברים ה' וידבר למות המלחמה אנשי כל תמו כאשר "ויהי שנאמר משה היה אלי

הוא יו״ט מר. שלפיכך דאמר ד״ה )(שם לרש״י המיוחס בפירוש וכתב הדיבור".

שביום ה״ה מלמות, מדבר מתי פסקו באב ט״ו שביום שכמו הבין שהוא הגר״א בדברי רואים בעומר ל״ג ביום השמחה סיבת ברורה לא עדיין אמנם, למות. ר״ע תלמידי פסקו בעומר. ל״ג

ר״ת כדעת או היא השמחה סיבת באב ט״ו ביום דבשלמא יום ד״ה ע״א קכ״א דף ב״ב בתוס' (הובא

מדבר מתי בו )שכלו שמחה הוי וא״כ אלף, ט״ו ונשארו הגזירה מהם בטלה האחרונה שבשנה התוס ולשיטת זכו. לא ואהרון דמשה דוכתא לא״י, להיכנס יזכו ועוד מתו שלא לאלה 'גדולה,

וכלב יהושע בחיים)(מלבד אחד נשאר ולא הדור, כל שמתו )(שם הרשב״ם לשיטת או )(בתחילתו וכולם מלמות, פסקו אם בעומר, ל״ג בעניין אך רבינו. למשה הדיבור שחזר כך על היתה השמחה

זה עניין לתרץ ננסה ולקמן השמחה? ולמה מה על א״כ. מתו,

ואי השמחה שסיבת הרמ״א בדברי מסביר הוא כיצד הגר״א, מדברי קשה שיותר מה אך כתב הרמ״א והרי מלמות. פסקו זה שביום מפני היא הרמ״א לדעת ל״ג ביום תחנון אמירת

האוצר ♦ צ' גיליון

כה בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה

ח סי' קנ״ז עמ' לעצרת פסח שבין הימים במהרי״ל)'(דיני והמעיין במהרי״ל. הוא שמקורו משה בדרכי

"רק מתו ר״ע שתלמידי היא ששיטתו ייווכח (ב)ה שבועות בשבעה תחינה בהן שאומרים ימים החג ימי ז' הספירה, של יום המ״ט מן דל והשתא מתו, לא תחינה אומרים שאין יום וכל העומר, רק מתו דלא נמצא ל״ב, להו פשו שבתות, וז' לסיוון, ואחד לאייר שנים ר״ח, בהן דחל ימים וג'

שם לזכר.)(מהרי״ל שמחה למחרתן עושין שמתו ימים ל״ב אותן כשכלו לכן ימים, "ל״ב

שבתות ו' אלא שבתות ז' לחשב אפשר ויש, שאי ומ״ש ד״ה תצ״ג סי' )(שם הב״ח הקשה וכבר נשארו בהם. מתו שלא ימים ט״ז אלא שאינם נמצא שבת, בלא הפסח ימי לז' אפשר אי שהרי

ה ס״ק המג״א.)'(שם כתב וכן ב סעיף תצ״ג )'(סע' הלבוש וכ״כ בהם, שמתו ימים ל״ג

פסח שבין הימים בכל מתו ר״ע שתלמידי המהרי״ל, דברי עפ״י יוצא כך ובין כך בין אך

הדין מעיקר תחנון אומרים שאין שבימים אלא בעומר. ל״ג לאחר כולל לעצרת, ניסן (להוציא

תחנון אומרים שלא מאוחרת תוספת שזו הפסח,)לאחר האבלות ימי את וכשתיקנו מתו. לא בהם ניכרים שיהיו בכדי ברצף ימים אותם את לרכז רצו מסתפרים, ולא נישאים שלא בהם שנוהגים האחרון היום שהוא לכך פרט דבר, בו קרה לא בעומר ל״ג יום של שעיצומו יוצא אך האבל. ימי זה יום הגר״א מדמה כיצד וא״כ ככולו. היום מקצת בו ונוהגים האבל, ימי של בפועל המנהג של

שבו באב ט״ו ליום שמחה" קצת בו "שמרבים כפשוטו מלמות שפסקו או יום, , של בעיצומו לארץ להיכנס וזכו מתו לא והם הארבעים, שנת של האחרונים של מיתתם את ביטל שהקב״ה

שם ב״ב בתוס' )(הובא ר״ת לדעת או,)(רשב״ם אלא באב, בתשעה מהם מתו הארבעים בשנת שגם אע״פ משה עם הקב״ה דיבר לא לכן מכן, שלאחר ימים שבעת כל באבילות שרויים שהיו שלפי

ע״ב ל' עצבות.)(שבת מתוך שורה השכינה שאין משום הגזירה, שכלתה שבעת שכלו לאחר ורק לדעת או ושמחה. ליו״ט קבעוהו ולכן משה, עם לדבר הקב״ה חזר באב, ט״ו ביום דהיינו הימים,

בסופו מדבר מתי כלו שבו יום ד״ה ע״ב ל' )(דף בתענית התוס' שבכל מפרשים יש בשם שכתבו

מתים היו במדבר שהיו שנה הארבעים יום כל הרבה מתים היו באב שבתשעה אלא הגזירה, מפני

רבינו למשה הדיבור וחזר לגמרי מלמות שפסקו ראו שנה באותה באב ובט״ו שנה, בכל, מאד קרה ט״ו יום של שבעיצומו הוא הפירושים לכל השווה הצד אך ושמחה. יו״ט עשאוהו וע״כ שיש לעומר ל״ג ביום קרה מה ברור לא המהרי״ל דברי לפי אבל כך, על לשמוח שיש דבר

כך על? לשמוח

דבר בעומר ל״ג יום של בעיצומו קרה לא המהרי״ל לפי שאכן בדוחק, לומר אפשר, ואולי יום ל״ג אבל ימי שתיקנו כיוון אך תחינה. בהם אומרים שאין בימים הספירה ימי בכל מתו ואכן

שמחה עושים הימים כשמסתיימים לכן, רצופים, כאילו התכוון ולזה מלמות. שפסקו היום זהו

לזכר.)(שם שמחה למחרתם עושין שמתו, ימים ל״ב אותן כשכלו "לכן דבריו בסוף "המהרי״ל

מלמות שפסקו באב ט״ו ליום הגר״א של ההשוואה מה קשה, עדיין זה פירוש לפי גם, אך

לעומר הל״ג ביום הבשורה ומה בשורה יש שם? והרי

בהר )(פרשת זצ״ל קנייבסקי להגר״ח שיחה דרך ובספר תלמידי כל מתו לא שאכן ליישב, רצה כתוב והרי שהקשה, אלא לעיל. שהבאנו הרשב״ם וכדעת מעט, ונשארו מתו רובם אלא ר״ע,

"והיה ע״ב )(ס״ב ביבמות בגמ' שמם העולם שלא ומשמע שבדרום" רבותינו אצל ר״ע שבא עד

האוצר ♦ צ' גיליון

בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה כו

לרבותינו ללכת הוצרך ולכן אחד, נשאר לא שבהם שמהחשובים הגר״ח, ותרץ אחד? מהם נשאר

מלמות פסקו שבשניהם באב ט״ו ליום דומה זה יום אכן ולפי״ז. שבדרום.

)(שם הגמ מדברי כי מאד. דחוק זה תרוץ 'אך שממה שהייתה משמע שמם" העולם "והיה את להוכיח היא זה סיפור בהבאת הגמ' מטרת וכל תלמיד. אף נשאר שלא ומשמע רוחנית, דברי על נסמך זה ועניין בצעירותו, ילדים הביא אם גם בבגרותו ילדים להביא האדם של החיוב ואם זה או הזה יכשר זה אי יודע אינך כי ידך תנח אל ולערב זרעך את זרע "בבוקר הפסוק

ו י״א טובים.)(קהלת כאחד "שניהם ורק יכשר" "לא בהם התקיים הראשונים שהתלמידים ומשמע

בדבריו צ״ע ולכן "יכשר". התקיים. באחרונים

אחד תלמיד אפילו נשאר ולא מתו ר״ע תלמידי שכל ביבמות, הגמ' דברי פשט לפי, מ״מ,

בעומר ל״ג ביום השמחה מה על? צ״ע ♦

בעומר ל״ג ביום מלמות פסקו ד. ביום מלמות פסקו שלא מפורש המהרי״ל ובדברי המהרי״ל, את הביא שהרמ״א אע״פ אכן, במפורש שכתבו ראשונים מצאנו מ״מ ל״ג, ביום האבלות וגומרים אבלות ימי מצרפים אלא ל״ג,

מלמות פסקו לעומר ל״ג. שביום

כתב )(שם" ביבמות בחידושיו המאירי המיתה, פסקה בעומר ל״ג שביום הגאונים ביד וקבלה זמן אותו עד מפסח אשה לישא שלא כך מתוך נוהגים וכן בו. להתענות שלא כך מתוך."ונוהגים

רל״ד )(עמ' קלויזנר אברהם לרבי המנהגים בספר מובא וכן אברהם רבי מנהגי את מביא בו

זרוע האור מתקופת חילדיק,)(שהיה נישואין ולא שמחות לעשות רגילים "ואין וז״ל במפורש שכתב אותו ועשו ר״ע בתלמידי שהייתה המגיפה נעצרה בעומר בל״ג כי בעומר, ל״ג עד אייר מר״ח

עכ״ל יו״ט". היום

שכתב ביבמות,)(שם" לגמ' ההר מן אברהם רבינו בפירוש מובא וכן ועד מפסח מתו וכולם

הראשונים במאורות מהראשונים, (מובא לאחד האסופות בספר זו גירסא מובאת וכן בעומר."ל״ג

צ״ז עמ' תשס״ב ירושלים שטרן ה״ר.)צ״ח-מהדורת יוחסין בספר והובא המכתם, ספר בשם מובא וכן

'(עמ37 זכות אברהם לרבי השלם.)

מפסח לכנוס שלא "ומנהג כתב ע״ה )(סי' ובכלבו בעומר ל״ג עד מפני מסתפרין, לא וגם,

לר״ע לו שהיו תלמידים אלף י״ב, אבלות זמן באותו באסכרה מתו וכולן זה כבוד נהגו שלא על,

יו״ט אותו שעשו כתב לא אך המיתה, פסקה בעומר שבל״ג קצת ומשמע. בזה".

לשו״ע בביאורו הגר״א מטרת ה. הרמ״א דברי בביאור דבריו את תלה הגר״א שהרי הגר״א, דברי על קשה דברינו ולפי מדבר מתי שפסקו מפני באב בט״ו ששמחים כמו שמחה" קצת בו ומרבים ל״ג ביום, ש״מסתפרין

האוצר ♦ צ' גיליון

כז בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה

הדרכי את לעיל שהבאנו כפי אך מלמות. שפסקו מפני שמחה קצת שמרבים הכא ה״ה א״כ כיצד א״כ ל״ג. ביום מלמות שפסקו איזכור אין ובמהרי״ל המהרי״ל, על הסתמך הוא משה,

זה ביום מלמות שפסקו על היא שהשמחה הרמ״א דברי את הגר״א? מבאר

של דרכו כי הגר״א, על קושיא זו שאין שליט״א, זק הכהן רועי הרב ורעי ידידי לי ואמר והגר״א הדין. בפרטי לדקדק אין הראשונים, של לשונות מעתיק שהשו״ע שמאחר היא, הגר״א והיפנה והרמ״א. השו״ע של מטעמו לא אף נכון, הוא אם והרמ״א השו״ע של דין להסביר יכול

תשמ״ט עמ' שכתב)(שם ד', ישורון בקובץ שמופיע פטרובר אברהם משה הרב של למאמרו אותי מקורות לציין אלא לשו״ע מקורות לציין הייתה לא לשו״ע, בביאורו הגר״א מטרת שעיקר

בעל המחבר לכוונת מתאים לא זה אם ואף ישראל, בית כל בהם נוהגים אשר ולמנהגים להלכות הרמ״א דברי מקור את מציין הגר״א אין אצלנו אף באתרין. ואוקי מיניה דון וא״כ, השו״ע. אחרים מקורות להגר״א ויש שמחה, קצת בו נוהגים בעומר ל״ג שביום כתב שהרמ״א כיוון אלא יום של לעיצומו השמחה סיבת את הגר״א מבאר לכן מלמות, פסקו דווקא זה שביום בראשונים

הרמ״א למקורות לגמרי מתאים אינו אם אף. זה,

קו נטה שהגר״א לומר הכרח שאין נראה משה, הדרכי בדברי מחודש עיון לאחר אולם,

עצמו הרמ״א בביאור אף הגר״א דברי את להבין ואפשר הרמ״א, . ממקורות

א ס״ק תצ״ג סי' משה:)'(או״ח הדרכי כתב כך בו ומרבים ל״ג ביום להסתפר פשוט "והמנהג טעמים וכתבו ל״ג ביום להסתפר דיש והמנהגים מהרי״ל "וכ״כ הוסיף מכן ולאחר שמחה", קצת

והאבודרהם הרז״ה של משמו המנהיג שועייב, ראשונים)(הר״י שהביא הב״י דברי כנגד כלומר, זה". על ועד מפסח ר״ע תלמידי שמתו היתה ביבמות בגמ' שגירסתם עצרת פרוס לעומר ל״ד וביום, ל״ד ביום ולכן ככולו, היום במקצת ל״ד יום את שנהגו אלא ל״ה, ביום מלמות ופסקו מתו עדיין

בשמחה להרבות המנהג את הב״י הזכיר לא אך להסתפר. , מתירים משה הדרכי כתב זה כנגד,

קצת ושמחה משתה בו כהב״י,"ומרבים ל״ד ביום )(ולא ל״ג ביום להסתפר פשוט "המנהג שאצלו זה על טעמים וכתבו ל״ג ביום להסתפר דיש המהרי״ל "וכ״כ והוסיף ולמה. מה על באר."ולא הנוהג את וכן ל״ג ביום שמסתפרין הנוהג את אלא הטעמים, את מחברת אינה החיבור וו אך כהמאירי הייתה משה הדרכי של דבריו שראשית להיות יכול אך שמחה. קצת בו שמרבים

בעומר )(ל״ג זה שביום בידם היתה שקבלה ועוד, ההר מן אברהם וכרבינו ולכן מלמות פסקו ושמחה משתה בו ומרבים מסתפרין זה שביום המהרי״ל שכ״כ והוסיף ושמחה, שמתה בו. מרבים מנהגי את פוסקים ל״ג שביום אלא מלמות, פסקו ל״ג שביום לא הוא, החשבון במהרי״ל אך במקור יותר מדייק הגר״א א״כ דברינו, נכונים ואם שונה. טעמם אך שווה דינם וא״כ האבלות. שזה שכותב בסוגריים שלנו בשו״ע המודפס הרמ״א דברי של המקור מאשר הרמ״א, דברי ורבינו כהמאירי להיות יכולים הרמ״א ודברי מוכרח, זה אין דברינו ולפי ומנהגים. מהרי״ל צירפו ולכן לפניו היה המהרי״ל וספר לפניו, היו לא אלו שספרים אלא ועוד. ההר מן. אברהם

. ודו״ק ♦

האוצר ♦ צ' גיליון

בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה כח

החיד״א מרן של חידושו ו.

)(שם הרמ״א דברי על כתב ס״ק תצ״ג סי' )(או״ח יוסף בברכי החיד״א מרן בו "ומרבים שכתב

)(שם מהמג״א והביא שמחה" קצת ל״ג ביום נחם אמר אחד דגדול ז״ל האר״י כתבי שבשם

)(שם הברכ״י וכתב רשב״י. של בקברו זאת ואמר ונענש, בעומר כי דנענש לומר אפשר דהיה היה השנים שבכל והראיה, שמחתו. יום שזה שלו ההילולא ביום רשב״י של בקברו זאת אמר "ומ״מ הסיק אך רשב״י. של ציונו על זאת שאמר שנה באותה נענש ורק נענש, ולא לומר נוהג

עונש יהיה שלא והגם שמחה, יום דעכ״פ נלמוד דמזה מג״א הרב כתב יפה שלא נחם שאומר (למי

י. ו הציון. ). ליד בעומר ל״ג ליום השמחה את ייחס דבריו, ולפי קצרתי". כי היטב ודוק לשמוח ראוי

יום באותו שחלה ההילולא בגלל רשב״י. לשמחת

ב דין תצ״ג סי' ד״ה י״ח )'(סי' עין טוב בספרו אולם להסתפר התיר השו״ע מרן כיצד מקשה, המהר״ד את הביא ואז עצרת? ועד מפסח שמתו כתוב ביבמות בש״ס והלא בעומר, מל״ד והיא הש״ס נוסחת היתה שכך ונראה עצרת' פרוס 'עד ישן בספר מצא שהרז״ה שכתב אבודרהם

)(שם הב״י והרי ותימה, עיקרית. התשב״ץ ואת שועייב הר״י ואת האבודרהם את במפורש הביא

וצ״ע לחיד״א? התחדש ומה בש״ס, כן. שגרסו

)(שם עין בטוב החיד״א ממשיך מ״מ הרמ״א רק ולכאורה, בל״ג". שמחה שעושין "ומה וכותב פוסק שהוא החיד״א, וכיצד מהשמחה, מאומה הזכיר לא השו״ע מרן אך שמחה שעושים כתב היו ספרד בני שאף מדבריו רואים אשכנז? לבני הפוסק הרמ״א פסק על שואל ספרד, מבני אלא אשכנז, בני את רק כלל לא הרמ״א, שכתב ומה בעומר, ל״ג ביום שמחה לעשות נוהגים נוהגים העדות מכל ישראל בית עמך רבבות רוב שהיום וכמו כן. נהגו גם ספרד מבני הרבה

יום באותו. לשמוח

בל״ג שמחה שעושין "ומה ועונה בעומר? ל״ג ביום השמחה מה על החיד״א, שואל וא״כ

)(אלף לכ״ד ולמדה בתורה גדול כלל היה דר״ע אפשר )(בעומר העולם ונשאר ומתו תלמידים,

, שמם ל״ג ויום התורה שתחזור להם ויאיר וכו' יוסי ורבי מאיר ורבי לרשב״י לשנות התחיל

ל״ג ביום דרשב״י דהלולא אמרו וגם שמחה, עושים."ולכך

שמתו יום ובאותו בעומר, ל״ג יום עד מתו, ר״ע שתלמידי שהבין בדבריו, מפורש רואים ר״ע התחיל שמם, העולם ונשאר תלמיד, אף לו נשאר ולא תלמידיו, אחרוני שמתו כלומר כולם, עושים ולכך התורה, אור וחזר החדשים, תלמידיו וכו' ור״י ור״מ רשב״י את מחדש ללמד

. שמחה

עם מתיישב זה כיצד עצרת, ועד מפסח שמתו שכתוב מהגמ' שאל לכן קודם שהרי וקשה, פרוס ועד "מפסח שמתו היתה שהגירסא וענה ל״ד, ביום להתאבל שמפסיקים שכתב השו״ע דעת

ל״ד ביום גם מתו זו, גירסא לפי והרי ועוד. הרז״ה בשם האבודרהם עפ״י עצרת", מלמות ופסקו

ל״ה ביום מדין בתחילתו, רק להתאבל נהגו ר״ע, תלמידי למיתת האחרון היום שזה ל״ד וביום, לא דדעתם השו״ע, דעת עם בל״ג השמחה על הרמ״א דעת את חיבר וכיצד ככולו. היום מקצת

אהדדי? מתיישבת

האוצר ♦ צ' גיליון

כט בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה

שמתו בגמ' לגרוס חייבים כהרמ״א הנוהגים שגם הבין שהחיד״א בדוחק, לתרץ ונראה הרמ״א שלשיטת אלא לשיטתם. המתיישבת אחרת גירסא אין כי עצרת", פרוס עד "מפסח "פרוס נחשב ימים ט״ז גם אלא בדווקא, ימים ט״ו אינו עצרת" ש״פרוס לומר צריך ועימיה

ולכן מדוייק. שאינו אע״פ חודש, לחצי נחשב גם לו והקרוב חודש חצי כי דק, ולא עצרת".

ביניהם הבדל יום שיש אע״פ לרמ״א, וגם לשו״ע גם מתיישבת זו. גירסא

יוצא ימים ט״ו פחות יום ומ״ט יום. עשר חמשה הוי ד״פרוס" הרמ״א, בדעת לומר נראה עוד

האחרון)(ל״ד והיום יום, ל״ד ר״ע תלמידי שמתו כהתשב״ץ ס״ל דהשו״ע אלא לעומר. ל״ד כלומר בכלל, עד ולא עד עצרת, פרוס עד שמתו ס״ל והרמ״א ככולו. היום מקצת בו נוהגים

ככולו היום מקצת בו ונוהגים שמתו, האחרון היום זה ל״ג וביום כלל. מתו לא כבר. בל״ד

מלמות שפסקו וסבר השו״ע, לדברי ולא הרמ״א, לדברי דווקא נטה שהחיד״א רואים מ״מ בעומר ל״ג יום של השמחה את הסביר ובכך מרן, כדעת בעומר ל״ד יום ולא בעומר ל״ג. ביום

לשמחה מקום יש ולכן זה, ביום היא שגם דרשב״י, ההילולא את לאיצטרופי כחזי הוסיף. ואף

תלמידיו על התאבל לא ר״ע. ז? מדוע שכתב הרמ״א דברי שעל הרמ״א. לבין השו״ע דעת בין זו סתירה נראית הפר״ח בדברי ואף

בו ומרבים ומ״ש ד״ה שם השו״ע )(על הפר״ח כתב שמחה" קצת בו "ומרבים בזה נהגו דעכשיו "תימא,

י. ו ספרד. לבני שמתכוון ). (ומשמע תחנון לומר ושלא בשמחה להרבות אלא מסתפרין אינן כן ואע״פ

)(שם הפר״ח והסיק דסתרן". תרתי ויראה י. ו השו״ע מרן ). (כדעת ל״ד עד עצמו שנהג מי "ולפיכך

י. ו הרמ״א ). (כדעת בל״ג להסתפר יש ספרד בני שבמנהגי לדעת הראת אתה בידו". מוחין אין וזה תחנון. אמירת ואי שמחה תיספורת, כולל הדברים, בכל כהרמ״א נוהגים והרבה מבוכה,

הנ״ל החיד״א לדברי. מתאים

מה מלמות, שפסקו משום ואי למה, זו בשמחה לדקדק יש "ומיהו ומקשה: הפר״ח מוסיף אך "ואפשר הפר״ח ומתרץ זו"? שמחה של טיבה ומה מתו, וכולם מהם אחד נשאר לא הרי בכך, על היא השמחה כלומר, כאלו". מתו שלא ר״ע אח״כ שהוסיף תלמידים אותם על היא שהשמחה

תורה של עולה והקים מחדש תלמידים להעמיד והמשיך התייאש לא שר״ע. כך

דברי כך ועל דווקא, זה ביום השמחה ומדוע בעומר, ל״ג ליום הקשר מה סוף, שסוף אלא האחרון התלמיד שמת יום שבאותו ומבאר כך, על עונה עין בטוב החיד״א אך קשים. הפר״ח ללמדם והתחיל שבדרום לרבותינו ר״ע הלך לעומר, ל״ג ביום בדיוק, יום באותו ר״ע, של

, להם ויאור גדול אור נעשה ובכך מחדש, " שמחה." עושים ולכך התורה שתחזור

בין כיחס הוא הרי לתלמידו רב בין שיחס שלמרות גדול. חידוש יש החיד״א שבדברי ונראה ילדו כאילו הכתוב עליו מעלה תורה חבירו בן את המלמד "כל חז״ל שאמרו וכמו לבנו, "אב

ע״ב י״ט,)(סנהדרין כל שמתו יום ובאותו שבעה. מעין לא אפי' להתאבל, זמן היה לא לר״ע

ללמדם ומתחיל חדשים תלמידים מחפש הוא מיד. תלמידיו,

האוצר ♦ צ' גיליון

בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה ל

תלמידיו על ומתאבל משתהה לא עקיבא רבי? ומדוע

שתתקיים התורה על כבדה אחריות לו והיתה התורה, שר שהיה שר״ע לומר, ונראה וצריך תלמידיו, על להתאבל זמן לו אין בישראל, התורה על פקו״נ של מצב וכשיש בישראל,

מחדש תורה של עולה להקים בדחיפות. הוא

הקרבות כדי ובתוך קשה, מלחמה של בעיצומה הנמצא בכיר לקצין דומה, הדבר למה, משל וחברי והמפקד הלוויותיהם, את ועורכת החללים את מפנה הצבאית הרבנות חיילים. לו נהרגים את ולנחם לבוא יכולים לא ואפי' בהלוויות, להשתתף יכולים לא נלחמו, שעימם החללים ואי ממשיכה, הלחימה פקו״נ. של במצב נמצאים הם כי למה? כך וכל השבעה. בימי המשפחות נדחים הפרטים א״כ ישראל, כלל למען בלחימה שעוסקים ומפני לחימה. בשעת לעצור אפשר

הכלל להצלת היא והלחימה הכלל, . מפני

כ״כ כשמתים תקופה. באותה בעמ״י העליון הרוחני והמנהיג התורה שר שהיה בר״ע, וה״ה מרגיש ר״ע ומצוותיה, התורה נגד שמד גזירות היו ר״ע של שבזמנו ובפרט תלמידים, הרבה וע״כ באומה. התורה העברת להמשך ישראל, כלל של האחריות מוטלת שעליו עליון, כמפקד משתהה לא ר״ע ולכן מישראל. התורה תשתכח שלא ישראל כלל להצלת לאומי פקו״נ מעין זה מנהגי בכה״ג דוחה ישראל כלל של פקו״נ מחדש. תורה של עולה בהקמת מתחיל ומיד לרגע,

. אבלות

התוס וכתבו כלה". מלפני המת את מעבירין ע״א'"ת״ר י״ז )(דף בכתובות בגמ' מובא זה וכעין

המת את מעבירין ת״ר ד״ה )(שם תחילה יוצא החתן בביהכ״ס, וחתן אבל שכשיש משמע "מכאן ירצו אם החתן בבית יאכלו ולאבל, לחתן הקרובים וגם ומנחמיו האבל יוצא ושוב, ושושביניו, את מקדימים חתונה, לבין הלויה בין התנגשות שכשיש למדים, נמצאנו קודם". כבודו דהא

ובמנחמים במוות לעיסוק קודם בחיים העיסוק כי. החתונה,

מות על בעומר, לל״ג פסח בין שנה בכל אח״כ שנים מאות יתאבל ישראל עם בעתיד, אמנם

וכשכלתה מועט, לזמן לא אפי' מתעכב לא הוא ישראל, כל של רבן ר״ע, אך ר״ע, תלמידי

דחיה וללא שהות ללא מחדש הכל מתחיל הוא. הגזירה

גדולה שמחה לך אין שהרי זה. ביום בשמחה שמרבים הטעם מהו מאוד ברור זה ובהסבר וגם תלמידיו, במות גם המשברים, כל ולמרות שעבר, מה כל למרות ר״ע, התנאים שגדול מזו,

ה״ג פ״א מלכים כליו,)(רמב״ם מנושאי היה שר״ע וחייליו, כוזיבא בר בנפילת אינו ר״ע אעפ״כ, גדולי ויקומו בעמ״י, לעבור תמשיך התורה זאת, כל שעם גדולה, באמונה חדור והוא מתייאש זו גדולה ואמונה ולתקומה. לגאולה בסופו עמ״י יזכה ולומדיה, התורה ובזכות חדשים. תורה

הקץ ויקיץ יבוא שיום ובצרות, בגלויות השרוי לעמ״י ותקוה אמונה נוסכת צ״ח סנהדרין הגמ' (עפ״י

)ע״א המשכיות מדוע א״כ וברור יו״ט. כעין עשאוהו עמ״י מדוע ברור ובכך לגאולה. ונזכה

להם ויאור החיד״א,)(שם" וכדברי גדול, לאור גרמה החדשים, לתלמידיו ר״ע של התורה

הגדול האור כנגד זה, ביום מדורות להדליק נהגו כך משום "(אולי שמחה עושים ולכך התורה, שהחזיר כ״ג ו' משלי אור" ותורה מצווה נר "כי הכתוב דרך על התורה בהמשכיות.)שנגרם

האוצר ♦ צ' גיליון

לא בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה

ל״ג ביום דרשב״י דהילולא אמרו.""וגם )(שם החיד״א הוסיף עוד שהעדיף הסיבה זו (ואולי חי החיד״א כי שמחה, הזכיר ולא ל״ד ביום הנוהג השו״ע כמרן ולא ל״ג, ביום ולנהוג כהרמ״א לנהוג החיד״א לשיטת יותר מתאים ה״ז א״כ שמחה, יום ועשאוהו ל״ג ביום במירון דרשב״י ההילולא את לעשות נהגו ובה בא״י, מדוע הסברנו ולעיל מההילולא, זכר הביא לא ואעפ״כ למירון בסמוך בא״י חי השו״ע מרן שגם אלא, הרמ״א.

צ״ע.)ועדיין והביטחון בישראל, התורה מסירת על האחריות עניין את מצינו ברשב״י שאף לומר, ונראה

ע״ב,"ת״ר קל״ח )(דף שבת בגמ' מובא כך מישראל. תשתכח שלא התורה של בהמשכיותה הגמור באים ימים 'הנה שנאמר מישראל שתשתכח תורה עתידה אמרו: ביבנה לכרם רבותינו כשנכנסו ה דברי את לשמוע אם כי למים צמא ולא ללחם רעב לא בארץ רעב והשלחתי אלוקים ה' 'נאום

מישראל תורה שתשתכח ושלום חס אומר: רשב״י )(שם,"תניא מסיימת והגמ' וכו'. י״א ח' ")(עמוס ה דבר את לבקש 'ישוטטו מקיים אני מה כ״א׳אלא ל״א )(דברים זרעו מפי תשכח לא 'כי 'שנאמר

י״ב ח' )(עמוס ימצאו 'ולא מפורש רואים אחד". במקום ברורה ומשנה ברורה הלכה ימצאו שלא אעפ״כ יעבור, שעמ״י המשברים וכל הגלות צרת שלמרות רשב״י, של ובטחונו אמונתו את בעניין ובטחון שמחה לנו מוסיף שלו ההילולא ויום מעמ״י. תשתכח לא שהתורה אנו בטוחים והמשיך לרומאים נכנע ולא התורה, למען נפש המסירות את הממשיך רשב״י, שזה ביחוד זה.

מותו יום עד התורה. במסירת

מהי וביאר ברורה, משנה ימצאו שלא רשב״י של בדבריו יהוידע הבן של ביאורו [ומעניין

ברורה הלכה ד״ה ע״א קל״ט דף שבת יהוידע ונוסחה.)(בן הגירסא "זו ברורה' "'משנה ל״ג ביום ודווקא ומה זה, יום של עניינו מה ונוסחה הגמ' בגירסת מבוכה לנו יש רשב״י, של ההילולא יום בעומר, "כי הפסוק של התיבות שסופי שאמר מברסלב נחמן ר' של פירושו וידוע בו…]. השמחה עניין יהיה הוא שמעון, רבי שזה יוחאי, של זרעו דרך שדווקא יוחאי, זה זרעו" מפי תשכח לא

ודפח״ח התורה, שכחת לאי. הערובה

החדשים ר״ע תלמידי של התיקון את מצינו שברשב״י רשב״י, בעניין להוסיף נראה עוד כך על אבלים? אנו שעליהם ר״ע תלמידי מתו מה על שהרי שמתו. הקודמים התלמידים לעומת

ע״ב )(ס״ב ביבמות הגמ' ענתה שינהגו הדורש התיקון הוא ורשב״י בזה". זה כבוד נהגו "שלא

ע״א ל״ד )(דף בשבת בגמ' והיכן? בזה. זה כבוד ביקש השניה, בפעם מהמערה רשב״י שיצא לאחר משכם ויצא נס לו כשהתרחש בשעתו אבינו יעקב שעשה כפי העיר, בני לרווחת תיקון לעשות ממקומות טומאה ספק להסיר ובכך בטבריה, קברות בבית קברים בסימון התחיל ורשב״י בשלום. הדרך את עליהם להאריך ולא הטהרה, במקום לעבור יוכלו שכהנים בשביל כך וכל. מסויימים,

)(שם בגמ 'ומובא על זקן אותו ליגלג כלומר, הקברות". בית יוחאי בן טיהר סבא: ההוא "אמר

עמנו נמנית ולא עמנו היית ואפילו עמנו, היית לא אלמלי לו )(שם,"אמר רשב״י לו וענה רשב״י. תלמידי זו, את זו מפרכסות זונות יאמרו: עמנו, ונמנית עמנו שהיית עכשיו אומר. אתה יפה את זה מפרכסין שאינם ת״ח לראות מסוגל היה לא שרשב״י מפורש רואים כ״ש"? לא חכמים החדש בדור שחייבים רשב״י מבין לזה, זה כבוד נהגו לא כי שמתו, תלמידים אותם וכנגד, זה, א״כ ר״ע, של הקודמים התלמידים דרך את ממשיך ת״ח אותו ואם זה". את זה "המפרכסין ת״ח

נפשיה.)(שם ונח עיניה, "יהב וע״כ ההם, כהתלמידים קיום, זכות לו "אין עיניו בו נתן כלומר,

האוצר ♦ צ' גיליון

בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה לב

המפרכסין ת״ח שיהיו הוא, שמתו ר״ע של הראשונים לתלמידים שהתיקון מרשב״י למדנו ומת.

זה את. זה

שהשווה לשו״ע, בביאורו הגר״א לדברי ביאור נמצא הנ״ל החיד״א בדברי לקמייתא, הדרינן לעיל ושאלנו מדבר. מתי פסקו בו באב ט״ו לבין מלמות, ר״ע תלמידי פסקו שבו בעומר ל״ג בין ניצלו אף מהשיטות ולחלק רבינו, למשה הדיבור שחזר השמחה, מה על ברור באב ט״ו בשלמא מה על קשה א״כ מתו, וכולם המיתה שפסקה ל״ג ביום אך מתו, ולא המדבר מדור חלק

? השמחה

ביום אך גדול, לצער גרם המרגלים שחטא כמו מחוורין. הדברים החיד״א דברי עפ״י אך אף מזו, גדולה שמחה ואין מאירה, אקספקלריה של הנבואה וחזרה רבינו, למשה הדיבור שחזר נפל ולא התייאש לא הוא האחרון, תלמידו שמת יום שבאותו ישראל, של רבן ר״ע של כוחו להם ש״ויאור לכך וגרם מחדש, תורה של עולה הקים ומייד אחד, לרגע אפילו ודיכאון לדיכדוך

בשעתו רבינו למשה הדיבור שחזר וכפי שם, שמחה.)(חיד״א עושים ולכך התורה, "שתחזור יום היה ולא ר״ע, של השמד דור באותו שלה לאכסניא התורה חזרה כך הנבואה, והתחדשה בתלמידי מחדש, תורה של עולה הקים הגדולה באמונתו ור״ע תורה, של שממה של אחד ושלום "חס שקבע: רשב״י של בהבטחתו אנו בטוחים וממילא זה. את זה המכבדין חכמים

שם זרעו.)(שבת מפי תשכח לא "כי שנאמר מישראל, תורה "שתשתכח עניין מובן כך ומשום

ע״ב ס״ח גרים.)(פסחים דקא יומא "ההוא בבחינת היום, אותו של "השמחה

בעומר בל״ג שמחה יום לנהוג החלו ממתי ח. כן לנהוג החלו ממתי נאמר לא בעומר, בל״ג השמחה עניין על לעיל שהובאו המקורות. בכל

תענית מגילת לאחר שמחה ימי של תוקפם על קס״ג, שדן סי' או״ח )(חלק חת״ס בשו״ת וראיתי ההם בימים הצלה להם שנעשה ביום פורים להם לעשות וקהילות מדינות בכמה שנהגו וכתב אך עיי״ש. החורבן" אחר והיה ר״ע תלמידי ע״י שנתחדש יוכיח בעומר "ול״ג והוסיף בגולה. החת״ס התכוון שלא נראה ויותר זה. ביום השמחה החל ממתי מקור ראיתי לא החת״ס מלבד

"נתחדש בעומר של״ג בדבריו התכוון החת״ס אלא ר״ע, תלמידי מאז יו״ט שנהגו לומר בגלל

ודו״ק ר״ע". תלמידי ע״י "נתחדש הכוונה וזו ר״ע, . תלמידי

הגמ ששם באב ט״ו ליום והשוואתו הגר״א דברי עפ״י לומר, נראה היה דמסתפינא, 'ואילולי מדבר מתי שפסקו יום מאז התרחשו והטעמים באב, בט״ו השמחה היתה מה על טעמים ו' נתנה לא אך שני, בית חורבן לאחר היה שזה לקבורה, ביתר הרוגי שניתנו יום ועד הארבעים בשנת

לברכות גאון ניסים רב בפירוש וראיתי כיו״ט. זה יום לחגוג החלו ממתי ברור ד״ה ע״ב מ״ח (דף

אתר על מודפס מתנה, רב )דאמר הרוגי שניתנו היום "אותו מתנה רב בשם שאמרה הגמ' דברי על וכתב לקבורה" שניתנו והמיטיב הסריחו שלא הטוב והמיטיב, הטוב ביבנה תקנו לקבורה ביתר

)(שם גאון ניסים רבי היא בשמחה באב ט״ו יום את לעשות שגרם הדבר כי מתנה רב "הודיענו ט״ו יום את לנהוג החלו ביתר הרוגי קבורת מאז שרק מדבריו, ונראה ההרוגים". אלו קבורת

האוצר ♦ צ' גיליון

לג בעומר ל״ג ביום השמחה של מהותה

גרים.)(שם דקא יומא "ההוא בבחינת זה ביום שקרו מאורעות עוד חז״ל מצאו ואז כיו״ט, "באב אלא בעומר, ל״ג ביום טוב היום את קבעו ר״ע בדור שלא דידן, בנידון הדין שהוא יתכן א״כ וכן ר״ע, של החדשים מתלמידיו כתוצאה שזרח הגדול האור את שהבינו עד שנים כמה לקח גם שיהיה זה, ביום האבלות מנהגי הפסקת על חכמים הוסיפו ואז רשב״י, של שמחתו מעניין

ודו״ק בהכי. גם אהדדי שווי בעומר ול״ג באב שט״ו הגר״א עפ״י יוצא וא״כ שמחה. . יום

סיכום: ט. ר״ע תלמידי מות על והאבלות לעומר ל״ה ביום מלמות פסקו ר״ע תלמידי השו״ע מרן לדעת א. אבודרהם שועייב ר״י על מסתמכת ודעתו ככולו. היום מקצת מדין לעומר ל״ד ביום מפסיקה

. והתשב״ץ

למנהג ולא שמחה קצת בו שנוהגים למנהג לא בעומר, ל״ג ליום שהוא כל איזכור אין בשו״ע ב. שמנהג לומר, ונראה למירון. בסמוך ימיו בסוף חי השו״ע שמרן למרות תחנון, בו אומרים שאין

מנהג בזמנו היה לא כי בספרו, הביאו לא השו״ע מרן ולכן מקומי, מנהג היה במירון בעומר ל״ג

ישראל בכל רווח. זה

בו שמרבים וכתב בעומר, ל״ג ביום מסתיימת ר״ע תלמידי מות על האבלות הרמ״א לדעת ג.

השמחה ולמה מה על ביאר לא אך תחנון. זה ביום אומרים ואין שמחה. קצת

תלמידי שפסקו כך על היא בעומר ל״ג ביום שהשמחה וכתב, הרמ״א דברי את ביאר הגר״א ד.

צריך ועדיין מלמות. מדבר מתי פסקו שבו באב, ט״ו ביום לשמחה דומה זו ושמחה מלמות, ר״ע

הדמיון מהו. בירור

עצרת פרוס ועד מפסח ר״ע תלמידי שמתו כהגירסא שהעיקר כותב עין טוב בספרו החיד״א, ה. מרן כדעת ל״ד, ביום מלמות שפסקו או הבנות: ב' להיות יכולות ועדיין ישן. ספרדי נוסח וזה

גירסא אותה על מסתמכים שניהם אך הרמ״א, כדעת ל״ג, ביום מלמות שפסקו או. השו״ע,

האחרון תלמידו שמת ביום שר״ע מכך זה – בעומר ל״ג ביום השמחה עיקר החיד״א לדעת, ו. התורה אור את האיר ובכך – החדשים לתלמידיו לשנות ביום בו והתחיל התייאש לא אעפ״כ של ההילולא זהו ל״ג יום כן כמו הגר״א. דברי מובנים ובכך מזו. גדולה שמחה לך ואין מחדש,

רבו ר״ע של התורה למען המסי״נ אותה את המשיך שהוא. רשב״י,

ת״ח ע״י תורה להקים רשב״י דאג לזה, זה כבוד נהגו שלא על שמתו ר״ע תלמידי כנגד ז.

לזה זה כבוד. שינהגו

ל״ג ביום תחנון וא״א שמחה מקצת ונוהגים כהרמ״א, כיום נוהגים ספרד מבני גדול חלק ח.

. בעומר

מאוחר עוצב זה שעניין ויתכן שמחה. מקצת בעומר ל״ג יום לעשות החלו ממתי ברור לא ט.

גאון ניסים רבינו יותר.)(עפ״י מאוחר נחגג באב ט״ו שיום כפי ר״ע, של מדורו יותר

♦ ♦ ♦

האוצר ♦ צ' גיליון

---

נשלח על ידי: יהושע ון דייק
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות