בס״ד
פרשת יתרו – רואים את הקולות
הרב אשר וייס – שבט תשפ״ב
פרשת יתרו עוסקת בקבלת התורה. במעמד מתן תורה מובא (שמות כ טו):
״וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק״. נעמוד על המושג רואים את הקולות.
ומבאר המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - פרשה ט): ״וכל העם רואים את הקולות. רואין הנראה ושומעין הנשמע, דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר רואין ושומעין הנראה, רואין דבר של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות״.
שאלה: איך יכולים לשמוע את הנראה?
תשובה: אפשר לומר שזהו נס בלבד. אך אפשר גם להבין שיש כאן מסר עמוק יותר. מה זה ״לראות את הקולות״ — זה לא דרך הטבע.
מביא בנפש החיים (שער ג - הערות פרק יא) שהם הגיעו לדרגה רוחנית של קליטה אחרת: ״ר״ל שכ״כ נתבטלו מהם אז כל כחות הגשמיות ונזדכך השגתם מאד. עד שכל מציאות עניני המוחשים הגשמים שהיו תחלה רואים אותם ראי חושיית, עתה נתבטלו אצלם מראותם בחוש ראותם והתבונן בהם כלל. עד שדרך משל אם היה רוצה מי להבינם עניני המוחשים הגשמים. היה צריך לספר להם להשמיעם לשמע אזן שישנם במציאות. והענינים הרוחנים שתחלה הי' צריך להבינ' ענינם לשמע אזן. עתה ראום בחוש ראותם ונפלאות השגתם״.
וכן כותב הבני יששכר (חודש סיוון) שהגיעו לדרגה של ניתוק מהחושים הרגילים.
הם מבארים שבדרך הטבע ה׳ נתן לנו 5 חושים (שמיעה, ראיה, ריח, הטעם, מישוש). אצלנו, חוש הראייה הוא החוש החזק ביותר. כתוב בגמרא (לגבי עדות): ״לא תהא שמיעה גדולה מראיה״. אדם לא מפקפק על מה שראו עיניו.
אבל בעולם הפנימי שלנו השמיעה גדולה מראייה. הדברים החשובים ביותר — השמיעה חזקה יותר: ״עין לא ראתה א-להים זולתך״, ״כי לא יראני האדם וחי״.
אנו יודעים שהוא קיים, אפילו שלא ראינו אותו, לא ראינו נשמה, לא ראינו מלאכים — אבל שמענו שיש כך. ״אבותנו ספרו לנו״.
הכוזרי, הרמב״ם במשנה תורה וספר חינוך בהקדמה שלו כותבים, שעיקר האמונה שלנו מבוססת על מסורת אבות. מה שסיפרו לנו.
בנ״י במעמד הר סיני התעלו לדרגה רוחנית שכביכול ראו את הנשמע. עולם הגשמי היה רחוק. הדברים הנשמעים היו מוחשים כאילו הם ראו אותם — ״רואים את הקולות״.
הגמרא מספרת (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ק עמוד א):
״כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש: עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלשים על שלשים אמות, וחוקק בהם עשר ברום עשרים, ומעמידן בשערי ירושלים, שנאמר: ׳ושמתי כדכד שמשתיך ושעריך לאבני אקדח וגו׳׳.
לגלג עליו אותו תלמיד, אמר: השתא כביעתא דצילצלא לא משכחינן - כולי האי משכחינן?
לימים הפליגה ספינתו בים, חזינהו למלאכי השרת דקא מנסרי אבנים טובות ומרגליות,
אמר להו: הני למאן? אמרי: עתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים.
כי הדר אשכחיה לרבי יוחנן דיתיב וקא דריש. אמר ליה: רבי, דרוש ולך נאה לדרוש, כשם שאמרת כך ראיתי.
אמר לו: ריקה, אם לא ראית לא האמנת? מלגלג על דברי חכמים אתה! יהב ביה עיניה, ועשאו גל של עצמות״.
שתי שאלות על הגמרא:
א. למה ר׳ יוחנן כועס עליו, הרי הוא מודה לדבריו — היה צריך לנשקו על ראשו שחזר בתשובה?
ב. למה התלמיד לא נענש כשלגלג על ר׳ יוחנן, ונענש כשמאשר את דברי ר׳ יוחנן?
נראה לי שר׳ יוחנן כועס עליו שהוא מאמין רק כשהוא רואה: ״אוי לנו אם נאמין רק למה שעינינו רואות״.
מהו האדם בלי הנשמה שה׳ נפח באפיו? — גם את הנשמה לא רואים. אין לנו שום משמעות אם נדרוש לראות הכל בעצמנו.
כוחנו ב״לראות״ על ידי הקולות ששמענו.
(מן הסתם הוא עשה תחיית המתים, אבל זה לא כתוב)
אנחנו צריכים להאמין למה שאוזננו רואות.
״עין בעין יראו בשוב ה׳ ציון״.
״והוא ישמענו ברחמיו שנית לעיני כל חי להיות להם״ — חוזרים לראות את הקולות, ולשמוע את הנראה. לעתיד לבוא נזכה לראות שוב את הקולות.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה