יתרו עצת
יתרו רשת לפ חיד״א
יש מי שכתב דאיך יתכן דמשה רבינו ע״ה לא ידע עצה זו מדעתו, ואם הוא לא ידע איך ה' לא ידע עד שבא יתרו. אמנם אפשר נחל קדומים יתרו.
דמשה רבינו לא רצה בזה שלא לתת מקום לדיינים שיכשלו, ומזה יצאו כמה חטאות ולא ישפטו אמת, או מקנאה שיעלו שררה וכיוצא. ושנאה ורבינו. אך יתרו כשא״ל העצה הוכרח להסכים, כי הוא ידע בעצמו שיוכל להכיל את כל המשא כי אלהים רוח בו, וגם שלא לומר דלגבי דידיה אין זה כל משא שהיה נראה גסות, שלא יאמרו שהוא רוצה להשתרר ושלא ירים איש ראש בלעדו.
ולי נראה דודאי משה רבינו ע״ה יכול להכיל הכל, וגם ה' יתן לו כח בעודנו רובץ תחת משא העם. אמנם לפי האמת זהו רצון הרוח, עכ״ד.
ולזכות יתרו המתין הקדוש ב״ה עד שבא, כי זה תיקונו להגדיל מערכות ישראל ולעשות יקר לראוי ל-ה', דקין כפר להם. וכן אמרו רז״ל על דרך זה כן בנות צלפחד, ואמר לית דין ולית דיין, אלא שזכו בנות צלפחד ונתגלגל על ידיהן. וה״נ נימא גבי יתרו, ודוק. ועתה הוא השתדל למנות דיינים כמ״ש רבינו האר״י זצ״ל.
אמרו במכילתא שאל יהודה איש כפר עכו ר״ג: יתרו חומת אנך ה, מה ראה משה לומר ״כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִּדְרֹׁש אֱֹלהִּים״, ואם לאו מה יאמר, אמר יפה. וצריך ביאור ״לִּדְרֹׁש אֱֹלהִּים״ כשהוא אומר.
ואפשר במ״ש הרב בני חיי (ר׳ חיים בן מנחם אלגאזי, רודוס) דטעם דמרע״ה שלא מינה דיינין היינו דמורה הלכה בפני רבו, מיתה חייב. ואמר לו יתרו: ואיך אפשר שיהיו דיינים בפניו? דיכולים לדון דבר פשוט שאינו הוראה. וזה שאמר ״וְכָל הַדָּבָר הַקָטֹן יִּׁשְפְטּו הֵם״. ואפשר דיהודה איש כפר עכו קשיא ליה מה היא טענה זו, והיינו כמו שתרגם אונקלוס למתבע אולפן, וכי יפלא ממנו שבאים לדין. והשיב כשהוא אומר ״לִּדְרֹׁש אֱֹלהִּים״, דיכולים לדון דבר פשוט שאין בו דין הלכה מורה כמדובר.
ולפ״ז דהויכוח שלהם היה משום דין הלכה מורה, אמר שהם תלמידים ואסורים להורות הלכה בפני רבם. ואפשר לרמוז במ״ש ״וְׁשָפַטְתִּי בֵין אִּיׁש וּבֵין רֵעֵהּו וְהֹודַעְתִּי אֶת חֻקֵי הָאֱֹלהִּים וְאֶת תֹורֹתָיו״. והוא כמ״ש פ״ק דמגילה וחולדה מתנבאה היכי במקום ירמיה, ומשני חולדה קרובת ירמיה ולא מקפיד עלה. והגהות (אשרי פ׳ הדר) הוכיח מכאן דאם רבו אינו מקפיד שרי. ואני עמדתי עליהם בעניי במ״א, ואמת הן דבדברי הג״א הללו, וגם סיים בפ׳ או במאמר בהג״א דיש לגמגם.
ומ״מ דרך דרש נהגו הקודמים כתנהגו לפנינו ולפנינו, דכשיש סברא בעולם רומזים בפ׳ או במאמר. והנה מוכח מסוגית אעפ״י (ס ב) דרבו מוחל דהגם מסתייעא מלתא להורות כהלכה. ועפ״י ז״ה אפשר לומר, דיתרו גם ידע דאסור לתלמיד להורות בפני רבו. אמנם סבר דמרע״ה ענוו מכל האדם ואינו מקפיד, וזהו שדקדק יתרו לומר ״מַדּועַ אַתָה יֹוׁשֵב לְבַדֶָך״, רצה לומר ״מדוע תשב לבדך״ כמ״ש מרמ״ה, כי בכה״ג דהוי לי ה ליכא איסור מורה הלכה בפני רבו.
ומשה רבינו ע״ה השיב לומר ״מַדּועַ אַתָה״ מדוע שיש לך ענוה גדולה ואינך מקפיד, ״וְׁשָפַטְתִּי בֵין אִּיׁש וּבֵין רֵעֵהּו וְהֹודַעְתִּי אֶת חֻקֵי הָאֱֹלהִּים וְאֶת תֹורֹתָיו״ וכו׳. אך יתרו רמז לו דהגם דאינו מקפיד ושרי ״וְׁשָפַטְתִּי״ שאמר, מכל מקום מסתייעא לא ״וְהֹודַעְתִּי״ [הם דאם] וכו׳, דאם שופטים אחרים אינם מודיעים חקי האלהים, מסתייעא לא להו מלתא. וא״ל יתרו דידונו הפשוט שאין בו דין הלכה מורה, אפילו לרב שמקפיד.
אמנם וצריך ביאור. ואפשר דכונת יתרו למשה רבינו לומר שהיה מזלזל בכבודן של ישראל, שהוא יושב וכלם עומדים, דף פני דוד. וז״ש ״מַדּועַ אַתָה יֹוׁשֵב לְבַדֶָך״, בישיבה, ובעלי דינין בעמידה ודיינים בישיבה, דתיסגי דהבע״ד לחודייהו עומדים בעמידה ולא ישבו. והיינו דשאל ר׳ יאודה איש כפר עכו מה ראה משה לומר ״כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִּדְרֹׁש אֱֹלהִּים״, והיא גופא שאל על העם הבאים דמדוע קמו עמדו, ותריץ כשהוא אומר ״לִּדְרֹׁש אֱֹלהִּים״, כלומר מה היא תשובה זו. וכמו שתרגם אונקלוס למתבע אולפן, אמר יפה, כלומר תשובה נצחת השיבו דכלן באים ללמוד תורה. וזהו ״לִּדְרֹׁש אֱֹלהִּים״.
וכתב הרמב״ם דבראשונה הרב יושב והתלמידים עומדים, וכיון שהם באים ללמוד תורה עומדים ובכללם. ולכן הכל בעמידה, והם לומדים תורה בכלל ופרט. ״וְׁשָפַטְתִּי בֵין אִּיׁש וּבֵין רֵעֵהּו וְהֹודַעְתִּי אֶת חֻקֵי הָאֱֹלהִּים וְאֶת תֹורֹתָיו״.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה