בס״ד
חג השבועות תשפ״ג
חג השבועות – חג של הודיה מכל הלב
חג השבועות הוא לכאורה חג שאין בו תוכן מיוחד. התורה קבעה לו ייחודיות שבאה לידי ביטוי אך ורק בבית המקדש – בקרבנות המיוחדים של החג, אולם אין בו כל מצווה מיוחדת שמוטלת על כלל הציבור. עבור כל אדם מישראל זהו עוד יום שבו יש שביתה ממלאכה (לא כמו שבת) תפילות מיוחדות, סעודה ותו לא. אם כי לכאורה הוא דומה לימי העצרת הנוספים – גם הוא קרוי עצרת – אבל בכל זאת יש בהם משהו מיוחד: בשביעי של פסח אוכלים מצות, ובשמיני עצרת תקנו חז״ל לסיים בו את קריאת התורה. לעומת זאת חז״ל לא תקנו דבר ביחס לחג השבועות, ומה שאנו נוהגים להישאר ערים בלילה ולומר את התיקון או ללמוד תורה זהו מנהג מאוחר ואינו תקנה גמורה, ויש מקומות רבים שאף את זה אינן נוהגים לעשות.
חז״ל לימדונו שחג השבועות הינו חג מתן תורה, ואת זאת אנו מציינים בתפילה באומרנו שיום זה הינו "זמן מתן תורתנו", אולם לכאורה אין לדבר שום משמעות עבורנו, שהרי כבר קיבלנו את התורה די מזמן…
אם נעבור על סדר החגים, נראה שהם מאופיינים בשלשת דרכי הביטוי של האדם – מחשבה, דיבור ומעשה. חג פסח דורש מהאדם לקיים מצוות בעיקר בדיבור – סיפור יציאת מצרים, ובמעשה – אכילת מצה. חג הסוכות דורש מהאדם לקיים מצוות במעשה – נטילת ארבעת המינים וישיבה בסוכה. ראש השנה מתבטא במעשה – ההקשבה לקול השופר, ובמחשבה – המלכת הקב״ה עלינו – קבלת עול המלכות היא עניין של תובנה פנימית, וביום הכיפורים אנו מקיימים את מצוות היום במחשבה ודיבור – חשבון נפש ווידוי. אולם חלק חשוב מהוויית האדם לא מקבל ביטוי באף אחד מהחגים – רגש. אכן אנו חייבים לשמוח בחגים, אבל השמחה חורזת את כולם, ואין מצווה מיוחדת לאף חג שקשורה ברגש. אפילו את השמחה של החג אנו מקיימים במעשה – אכילת בשר ושתיית יין, ובזמן שבית המקדש היה קיים בהקרבת קרבן שלמי שמחה. אם אדם הביא את הקרבן כנדרש ואכל ממנו כזית בשר "יצא ידי חובה", אע״פ שאולי לא הרגיש דבר. ובאמת, קצת קשה לדבר על "יציאת ידי חובה" במה שנוגע לרגש…
ההסבר הפשוט לכך הוא לכאורה שלא ניתן לצוות על רגש. כבר רבנו אברהם אבן עזרא עמד על כך בפירושו לתורה (שמות כ, יד) איך אפשר לצוות על הלב שלא יחמוד את מה ששייך לרעהו, ותשובתו הסיטה את המצווה מהלב אל השכל. התשובה היא שהאדם חייב להתייחס למה ששייך לחברו כמה שמצוי לחלוטין מעבר להשגותיו, וכפי שאדם פשוט אינו מתאווה להינשא לבת מלך משום שהיא לחלוטין מחוץ לתחום השגתו, כך צריך אדם לראות את כל מה ששייך לאנשים אחרים. על שכל אפשר לצוות. אדם יודע לחשוב באופן רצוני ובחירי, אבל הרגש פועל מאליו. בספרי אדמו״ר הזקן מחב״ד אנו מוצאים את הדרישה של השלטת המוח על הלב, אבל זו מלאכה קשה שבקשות. לכן ברור שאין מצוות שקשורות בלב, אלא בשכל או בדיבור או במעשה.
אבל הנה ראו זה פלא מסתבר שיש חג שבו יש התייחסות ללב, חג השבועות הוא חג שכולו לב. בתלמוד במסכת פסחים (סח, ב) נאמר שאם כי בכל החגים יש מחלוקת אם צריך לקיים את שמחת היום דווקא בסעודה משמעותית או שניתן לעשות זאת גם בלימוד תורה רצוף ומעמיק, בחג השבועות יש חיוב מיוחד לקיים סעודה, שכן זהו חג שבו ניתנה תורה. רש״י (ד״ה דבעינן) מסביר את המשמעות של חובה זו: "שישמח בו במאכל ומשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שניתנה תורה בו". כוונת רש״י שיש חובה לקיים סעודת הודאה לה' על החסד הגדול שבמתן תורה. והנה, לדעת מי שסובר שבכל החגים חייב אדם לשמוח בסעודה במה יראה הוא את ההודאה לה'? החידוש הוא אפוא שזו סעודת הודיה, צריך להודות לה' מקרב לב על נתינת התורה, והודאה זו היא הודאה של הלב, רק הלב יכול באמת להודות. השכל אינו מכיר בטובה אלא יודע לציין את העובדה שקיבלנו תורה ביום זה, אבל הלב הוא היודע לחוש ולהודות ולהלל. מי שאינו שמח ומודה ורק מקיים הוא סעודה – יוצא בזה "ידי חובה" של שמחת יום טוב, אבל אין בזה דבר מחובת ההודאה. האם אפשר בכלל לקיים סעודת הודיה ללא רגש הלב?
ודבר פלא יש בזה. הגמרא שם ממשיכה בדברי רבה שמשתמש באותה מטבע לשון של חובת השמחה בחג השבועות ביחס לשבת: "הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם, מאי טעמא? וקראת לשבת עונג". הנה ביחס לשבת מקור החובה לקיים סעודה ולהתענג הוא בפסוק, מקרא שכתוב מתקנת הנביאים – עונג שבת. ומה המקור בחג השבועות? רבי אליעזר בן פדת שאמר דבר זה לא ציין לכך מקור, הוא רק אמר "יום שניתנה בו תורה הוא" – ופשוט עד מאוד שדבר זה מחייב לקיים סעודה ואין צריך לכך מקור מפורש. וכבר התוספות (שם ד״ה הכל) דייקו זאת שחיוב הסעודה בחג השבועות נלמד מסברה ולא מפסוק.
בכך אנו מיישבים את מה שהקשה החיד״א בספר מחזיק ברכה (או״ח סי' רמב אות ב) מדוע הייתה הגמרא צריכה לומר שלכל הדעות יש חיוב סעודה בעצרת של חג השבועות, הרי ממילא במחלוקת התנאים ביחס לאופיים של כל החגים הלכה היא כרבי יהושע שסובר שצריך לעשות סעודה ולשמוח בשמחה גשמית, בבשר ויין, ואם כן אין ייחודיות בחג השבועות. החיד״א עצמו תירץ שבשבועות (וגם שבת ופורים) צריך להתענג במאכל ומשתה יותר מאשר בשאר ימים טובים. אמנם לפי דברינו החידוש הוא שיש צורך בהרגשת הלב של תחושת ההודאה לה' על נתינת התורה.
והנה כבר תהו אחרונים על המקור לקיום סעודת הודיה על נס שאירע לאדם, ובחידושיו הגרי״ז על התורה (בראשית כא, ח) כתב שהסעודה שעשה אברהם כשנגמל יצחק היתה סעודת הודיה על הנס. נראה שהדבר כה פשוט וסברה זו היא עצמה מקור חיוב מספיק גדול כדי לחייב את האדם. וראה עוד למהרש״ל בספר ים של שלמה (בבא קמא פ״ז סי' לז) שכתב שסעודת בר מצווה היא סעודת הודיה לה' והיא נחשבת משום שכך כסעודת מצווה, והוכיח זאת מדברי הגמרא (קידושין לא, א) שרב יוסף אמר שאם יוכיחו לו שסומא חייב במצוות יעשה סעודת הודיה, שכן היה סגי נהור, והוכחה זו תגרום לחייבו במצוות מהתורה. הנה לנו שעל עצם החיוב במצוות יש להודות לה' ולקיים על כך סעודת הודיה, והכל הוא פשוט על פי ההיגיון והסברה. דברים אלו מתחברים גם למה שמבואר בגמרא פסחים הנ״ל שרב יוסף היה עושה סעודה מיוחדת ביום עצרת, משום ש״אי לאו האי יומא דקגרים כמה יוסף איכא בשוקא", והיינו שהיה עושה זאת כסעודה הודיה לה' על שנתן לנו תורת אמת, ובחר בנו מכל העמים.
המהרש״ל במקור הנ״ל מחלק בין שני סוגים של סעודות. יש סעודות שהן "דרך מריעות ושמחה", סעודות אלו הן סעודות הרשות אלא אם התורה מחייבת את השמחה. אבל סעודות שאדם עושה "כדי ליתן שבח למקום, או לפרסם המצוה, או לפרסם הנס, קרוי סעודת מצוה, כגון פדיון הבן, לפרסם המצוה." הם סעודות מצווה. והוסיף שגם מה שאנו מכנים "שלום זכר" הוא סעודת מצווה, משום שהיא סעודת הודיה על הלידה:
ולפירוש ר״ת לפרסם הנס, שנמלט הזכר והאשה. ועל כן כתב חכם אחד, ומהרא״י הביא בספרו (תרומת הדשן ח״א סימן רס״ט) וז״ל, דמה שאנו נוהגין עכשיו, לאחר שנולד הזכר נכנסים לשם לטעום בליל שבת הסמוך ללידה, דהיא סעודת מצוה, והיינו אותה סעודה דפי' ר״ת, וקבעו בלילי שבת, בשעת שהכל מצוין בביתם.
זהו התוכן המיוחד של חג השבועות – חובת הודיה לה' מתוך תחושת הלב על מתן התורה.
לשם כך אנו צריכים לעורר את הלב, שכן בלא התעוררות הלב לא נוכל לשוות לסעודת החג את האופי המיוחד לה – סעודת הודיה. לעוררות הלב נזדקק לדברי אדמו״ר בעל התניא שכתב שהדרך להפעיל את הלב היא באמצעות התודעה, הוא מאריך בכך הרבה מאוד בספר התניא ובספריו הנוספים שהדרך להגיע לרוממות אהבת ה' באופן מוחשי כך שהאדם ירגיש שהוא באמת מלא אהבה לה', אהבה גלויה ולא "אהבה מסותרת" היא באמצעות העמקת מחשבתו בגדולת ה' האין סופית. ניתן להשליך זאת על ההודיה של חג השבועות. אם נבין את משמעות התורה בחיינו, את מה שהיא עושה לנו נוכל להעיר את הרגש שבלב ולהודות לה' באמת.
רב יוסף הביע זאת בצורה יפה, הן כך אמר:
אי לאו האי יומא דקגרים כמה יוסף איכא בשוקא…
ורש״י (ד״ה אי לאו) הסביר:
שלמדתי תורה ונתרוממתי, הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם.
רב יוסף דיבר על הייחודיות שלו שנובעת מהיותו לומד תורה, ורש״י הוסיף לבאר מהי הייחודיות הזאת: "ונתרוממתי", - נהייתי גדול. מו״ר הגר״א שפירא זצ״ל (ראה מורשה, שיחות למועדים עמ' קעו) היה מציין בצמוד לדברי רש״י אלו את דברי רבי מאיר במסכת אבות (פ״ו מ״א) על מי שעוסק בתורה לשמה:
שנו חכמים בלשון המשנה ברוך שבחר בהם ובמשנתם: רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו. נקרא ריע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק וחסיד וישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה שנאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה, ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והוי צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.
"מרוממתו על כל המעשים"! כך הסביר זאת מו״ר:
התרוממות זו גוונים רבים לה, ומקיפה את כל גווני אישיותו של הלומד. אך בעיקר ניכרת היא במחשבתו, האדם הופך למקורי ועצמאי יותר.
בספר תפארת ישראל על המשניות (אות לג) כתב זאת בשתי מילים: "בעוצם נפשו".
התורה היא מקור החיים של העולם, על בסיסה נבנה העולם, היא התכנית, היא התשתית, והיא ממשיכה להזרים לו שפע וחיים דרך העיסוק בה. מי שעוסק בה באמת יכול הוא להרגיש את חייו מתפתחים ומקבלים משמעות, עומק ותכלית.
ובאמת, דווקא לבעלי בתים שאין תורתם אומנותם קל יותר להרגיש זאת, משום שהם באמת לומדים תורה לשמה. הם לומדים לא כדי שיקראו להם "רבי", ולא כדי שיכבדו אותם, ולא כדי שידעו לפסוק הלכה או לתת שיעור ודרשה, הם לומדים כי התורה היא תורת חיים, הם לומדים כי הם מרגישים שהלימוד מחבר אותם לריבונו של עולם, הם לומדים כי הם מבינים את המשמעות העמוקה של הלימוד באופן אינטואיטיבי, ישיר ופשוט הרבה יותר מתלמידי חכמים שהתורה היא ה״מקצוע" שלהם. דווקא בעלי בתים הם לומדי התורה "לשמה" במובן הפשוט ביותר של המילה.
חג השבועות הוא איפוא החג שבו דווקא העם שבשדות יכול לחוש את ההודיה לה' ולהנכיח אותה ביום, בסעודות היום, בלימוד של היום, בצורה הכי אותנטית, מקורית, טבעית ואמיתית, ולמצוא בו את הייחודיות שלו מכל החגים.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה