עה״ת– הקדוש החיים אור בפי' שבועי שיעור טבדי בנימין הרב ▪ תשפ״ב מות אחרי 'פר
החיים אור א פסוק טז פרק
וגו. ה' 'וידבר זה בדיבור לו מה. נאמר לדעת צריך
זה דיבור היות הכתוב ישמיענו ענין לאיזה ב', מות אחרי
קודם לי מה אחר לי. מה
ל הוצרך למה ג' א בקרבתם מור שמתו להודיע אם וגו', במקומו הדבר הודיע כבר הלא ה', לפני שנתקרבו בשביל
יא י )(לעיל מפורש יותר הוא ושם, וגו זרה אש 'ויקריבו
אן כ שכתוב ומה הדבר בקרבתם הוא מה ידוע שאין, העון
מתו שעליה זו בקריבה. שעשו
וימותו אומרו ד' מות אחרי לומר שהתחיל אחר מיותרת
בקרבתם.'וגו
וימותו אומרו ה' וא״ו: בתוספת
להזהיר הוא ברוך הקדוש שבא הוא הכתוב שכוונת ונראה קרוב יותר שהוא לצד כי בדעתו יחשוב שלא משה את
ויכול הוא נאמן המקום של ביתו בכל ו שמים למלכות לא אהרן על ה' שיצו והגם פנימה, הקודש אל ליכנס דכתיב משה גדול כי בכלל, משה שגם הדבר יתחייב
יב )(במדבר משה. עבדי כן לא וגו' ה' נביאכם יהיה אם
אומרו והוא משה, אל ה' דבר כן על אשר אל ה' וידבר
בני ב' למיתת וך סמ לו ואמר המצוה, בא אליו פירוש משה הגם פירוש, וימותו ה' לפני בקרבתם זה דיבור אהרן
היותם אהרן בני ה לפני היותם׳קרובים מרובה ובתוספת
בפסוק הי״ב) (ויק״ר ז״ל שדרשו כמו אקדש בקרובי אף
, וימותו עליהם חמל לא כן פי על יועיל שלא למדת הא
קודש ל ליכנס גדר שיפרוץ כדי לה' קרוב כך כל האדם היות
פנימה:
בקרבתם באומרו שנתכוון לומר נראה עוד הדרך זה על קרובים שאין למדת הא מכל, לה' קרובים יותר בהיותם כמו בו נעשה הדבר היה מהם קרוב משה היה שאם מהם,
אקדש. בקרובי ג (לעיל ה' לו )'שאמר
… שני מתו העגל שבעון הכתוב שהודיענו מה לצד אכן
להשמידו ה התאנף 'ובאהרן כ ט (עקב דכתיב אהרן )בני
ואתפלל פ״ז: (ויק״ר רז״ל ופירשו )וגו'
הבנים. מיתת זה - להשמידו
מחצה. משה של תפלתו והועילה
כפרה ומזבח מתו העגל בעון אהרן בני שני כי למדת הא לאביהם. המה היו
הקריבה עון לצד שמתו כאן) (תו״כ אמרו והלא תקשה ולא
ההקרבה על דאמר ולמאן דאמר. למאן
רגלי שומר ה' היה אביהם עון יה ה לא שאם לומר יש
חסידיו.
להתקדש שמתו קטו) חים (זב שאמרו מה על קשה לא גם
יתברך, שמו
המשפט מאלהי מתחייב היה העגל עון היה לא אם כי שיחפוץ שהגם הודעתיך כבר כי בזולתם, הבית להתקדש נפלאים תעלומות לידוע נעלמת לסיבה לחסידיו המותה ה'
לא אשר מהדברים שהוא כל צדיק ל שיהיה צריך ורמות,
ע טוב בהם ישלוט שם שדרך כדי שות. הדין
ממה פל״ח) (אבדר״נ ולמד צא זה, בענף הארכתי וכבר
תוך רשתו בד לבו ששמח לצד להריגתו טעם רע״ק שמצא
בדבריהם. כאמור ריבוא ס'
כלילא פקע כן אם משונה מיתה אנוש יתחייב הלזה וקשה
ולומדי טוב עושי מכל דורדי ם!
סיבת ולעולם הדין, בו ישלוט שממנו דרך הוא דזה אלא למגן מלכות הרוגי לעשרה המותה ה' בעיני יקר מיתתו
ישראל. בני לדורות וצינה
העגל עון כי שלפנינו, במה גם לשבח טעם נותן זה וטעם וירדה המזבח אל אהרן כשהקריב בפרהסיא נמחל כבר
בטל כן אם, העגל עון לו שנמחל ונתבשר ידו על שכינה המסובב יבטל הסיבה שבהבטל הבנים דהשמדת, דינא חוט כשיעור והוא ניכר רישומו שנמחל הגם כי ודאי אלא דין הפועלת מדה להשלטת שיספיק מהחטא השערה בקריבה ושגגו חסידיו רגלי נשמרו שלא גרם וזה באדם,
הבית בהם ונתקדש: והקרבה,
אהרן הוכשר לא כי לומר נוכל האלה הדברים פי ועל באמצעות אלא פנימה המלך חצר בית אל לבא ראוי להיות אבל העגל, חטא רושם ונמחה בניו הבנים של כפרה מזבח במקום לעמוד עצומה למעלה אהרן הוכשר לא זה זולת
מופלא.
נכון: על הכתוב יתישב ובזה
ה 'וידבר בענין הנאמר הדיבור כי הכתוב ומודיע, בזאת
ל הקודש אל אהרן יבא אלא זו למעלה אהרן נכשר א
לומר ודקדק חטאו ונמחה אהרן בני שני מות אחרי בני
אהרן להיות הושלם שבזה אביהם עון כפרת רומז כאן.
שפירשתי כמו בענין להאמור. ראוי
עד הזה הדבר את ה' צוה לא למה טעם הכתוב נתן ובזה שנחת ואחר לזה, אהרן מוכשר היה לא מקודם כי הנה,
אהרן בני היותם לצד שהוא מיתתם סיבת יע להוד הכתוב מתחלה סיבתם היא זאת לא כי הודיע אביהם עון לכפרת שהיא ראשונה סיבה היתה זאת אלא למיתתם, סוף ועד או בקריבה ושגגו כנזכר רגליהם נשמרו שלא גרמה
אומרו והוא דאמר, למאן בהקרבה ה לפני 'בקרבתם לומר
היותם להם גרם מה כי מעשה עון בידו ש שי אהרן בני
העגל מתו זה מכשול ובהצטרפות קרבתם. , הוא
למיתתם הספיקו לא הללו סיבות ב' האמת שכפי, ולצד
שמתו, אקדש בקרובי ג י (לעיל ה' דבר אשר הוא )רבתי לטעם הוצרך טעם אבאר כאשר בשבילם, הבית להתקדש
אמר לזה הטעמים, ב' הספיקו ולא זה וימותו בתוספת
ה את לירא הבית להתקדש מיתתם צורך 'נין ע לרמוז וא״ו ולזה הוא גם ימות לבל הקרב כל מהמקדש לירא המקודש
יבא ואל אהרן אזהרת דיבור סמך הקודש. אל 'וגו
מיתתם: גרמו דברים ג' אומר נמצאת
- הבית וקידוש וההקרבה, העגל, עון ה הודיע 'ושלשתם
כנגד זה אהרן בני שני מות אחרי שאמר ראשון במאמר
בקרבתם אהרן, חטא הבית לקדש בשביל וימותו, כמשמעו
יבא לבל וגדול. קטן הקודש אל 'וגו
צריכין: הטעמים ג' וכל
העגל- עון הדין היה גמורים צדיקים שהיו לצד שזולתו סימן וזה בקריבה יכשלו לבל נשמרים שיהיו מחייב
למכשול.
כי אביהם עון על יומתו לא שזולתה כן גם הקריבה ועון
גד היו. ולים
הבית- קידוש וסיבת שמחתו מערבב ה' היה לא זה שזולת לבל רגליהם לשמירת הדבר ויתחייב לבו, שמחת ביום להם ממתין והיה יום באותו ממיתם ה' היה לא או יכשלו, עשה ביום בו הבית לקדש ה' שרצה לצד אלא אחר, יום עד הבית שיתקדש למיתתם, יספיק לא לבד זה וטעם כן.
בזולתם…
מות אחרי הדרך זה על יאמר או.'וגו דרך למשה ה' דבר
הדרך זה על שהיתה מיתתן ה לפני 'בקרבתם פירוש
הקודש בחיבת העליון ור א לפני שנתקרבו בזה ו והוא, מתו
למיתת שוים הם והנה הצדיקים מתים שבה הנשיקה, סוד הנשיקה שהצדיקים הוא שההפרש אלא הצדיקים, כל
לה נתקרבו הם ואלו להם מתקרבת אומרו והוא, בקרבתם
ה 'לפני וימותו ואומרו, הכתוב רמז וא״ו, בתוספות
הצדיקים חיבת, הפלאת לא במיתתם ישים מרג שהיו שהגם חביבות ידידות עריבות נעימות לדביקות מקרוב נמנעו
והבן. מהם. נפשותם כלות עד מתיקות חשיקות
לא ההכרה, מושללת והיא איכותה, מכיר אין זו ובחינה בהשערות תושג ולא כתבו, מפי ולא האנושי, מין מפי המונע ממנו תבדיל זו מהשגה חלק ולמשיג הגשם, מושכל
מנגדת הפכה זה כי סימניה ידי על ותכירהו ל מהתקב אותו המונעו כח ממנו לשלול רשומה פעולה בו ותפעול שונאיה גדולה מריבה ותריבהו הנפש תמאסהו ולפעמים והמקיימו,
הנביאים הוללות סוד והוא ולכשתרבה כד), יט (ש״א
מעמה ויצתה שר הב את הנפש תגעל בפנימיותו זו בחינה
אביה בית אל. ושבה
שהשכלת המושכל, השכלת בפנימיות למתבונן דיע ואו ישכיל בהשכלתו, ובהשכל ההשכלות, תשכיל, ההשכל ולא עצמו, בהערת וכשישכיל ההשכל, מושלל שמושכל מושכל בלתי ממושכל, מושכל שהמושכל ישכיל, עצמו, נשמה בסוד השכלתו ביחוד, למשכילים והשכילו מהשכל,
יש וכי וכסאם. כים מל עטרי יהיו מותריו ואז לנשמתו. ובחרת יט ל (נצבים משה אמר שעליהם לחיים )חיים
בחיים בהרגש הנשתוים חיים ושוללת המודעות, בית זו סגולה סגל אשר חיים אלהים ברוך ויברך הכללי,
לסגולתו.
תקיז סימן פראג דפוס מרוטנבורג מהר״ם שו״ת
מרגיש ינו א לו שעושי' מיתה כל ואילך מכאן השם קידוש על נפשו את למסור בדעתו אדם שגמר מאחר מהר״ם אמר וכן
פצעוני. הכוני וחד חליתי בל הכוני ב' הכוני המסורה: מן וראי' כלל.
חליתי. בל הכוני כאב לי הי' לא ופצעוני כשהכוני כלומר. . באבר באש נוגע הי' שאם בעולם אדם לך שאין הוא שכך ותדע
רואים ואנו לעשות יכול אינו מלצעוק עצמו לעכב בדעתו יעלה אם אפי' צועק הי' שלא קטן כלום. צועקים שאינם קדושים
מסעי במדבר נחל ערבי
השכל אל לקרב יותר הענין, ולהסביר
ה מ שפירשתי מה פי על יבואר מנחות ב, סא (ברכות רז״ל שאמרו שסורקין עקיבא רבי את שראה ב) כט זו אמר ברזל, של במסרקות בשרו את
ברוך וש הקד אמר שכרה, וזו תורה במחשבה עלה כך שתוק. הוא
היא והא תשובה, זו מה תימה והוא
במחשבה כך עלה למה קשיא. גופה
בכל בקבלו האדם נבין כי וביארתי,
מלכות עול יום נפשו ומוסר שמים השם קידוש על להריגה במחשבתו גדול תענוג לו יש הנה בהתלהבות,
במחשבתו דמה שמ העת, באותו השי״ת. כבוד על שנשרף
יש מרג הנה בפועל הנשרף האדם אבל
מאד. הכאב גדול כי ויסורין צער
נשרף שזה לפי ביניהם, והחילוק הגוף צער שום אז לו ואין, במחשבה
זה משא״כ תענוג, רק יש מרג אינו לכן המחשבה עולם כי בפועל, שנשרף צער שם אין מהגשמיות, מסולק הוא עולם משא״כ רע, דבר ושום ויסורין
. המעשה
מוהר״ם בתשובת כתוב אמנם על שהנהרג איש, מפי איש שקבלה
כלל יסורין מרגיש אינו, י״ת הש כבוד
. ע״ש
ליהרג היוצא אותו בהיות כי והטעם,
בחשק מתלהב על שיהרג נמרץ כל מעלה הוא יתברך, שמו קדושת שלו המעשה ועולם חושיו אל ההוא בהתלהבות עולם כולו שמתלבש עד המחשבה, והרגשותיו חושיו ובטלו, במחשבה, אינו לכן מעליו, נתפשט וגשמיותו
מרגיש הנשרף אותו כמו תענוג רק
במחשבה.
מאחר יותר, תענוג לו יש ואדרבא
שחשק ההוא שהדבר נתקיים תמיד
לפועל. ויצא
ב סא (ברכות עקיבא רבי )וכמאמר
כל ולכן כו מצטער הייתי ימי,'כל
יגדל יותר גדולים הריגתו שיסורי עוד כיון כי שלו, התענוג ויותר יותר מתהפך היסורין הרגשת שאותו לכן ונמרץ רב תענוג להרגשת התענוג יגדל היסורין בהגדלת ורין יס הרגשת שם ואין והשמחה, ועונג. שמחה תענוג הרגשת רק כלל
עקיבא רבי את בראותם ולכן יסורים שהמה בשרו, את שסורקין צדקותיו ידעו וכבר ומרים, קשים הבינו וא״כ עקיבא, רבי של וזכותו חשיד דלא יסורין, אצלו אין שזה כזה לצדיק חנם יסורין ליתן, קב״ה ותענוג שכר שאדרבה הבינו ומזה
הדבר על ויתפלאו, , זה דבר לו הוא
ודאי ר״ל שכרה, וזו תורה זו ולז״א לו מגיע עקיבא רבי של תורתו על
לפלא הדבר והיה שכרו וזו, שכר כאלה מרים ביסורים איך בעיניהם שיהיה עד תענוג הרגש כך כל יהיה
. תורתו על שכר זה
במחשבה עלה כך השי״ת, והשיב כל עקיבא רבי העלה כך שכל ר״ל
עולם אל ואבריו שותיו והרג חושיו שהיסורים עוד שכל עד המחשבה, לכן התענוג, מאוד יתר יגדל גדולים תענוג אצלו הם כאלה מרים יסורים הוא כי היטב והבן כלל, מושג שאינו
בע״ה. אמתי
אשלד / ד כרך / הראיה אגרות
… העדר ע״ד מרוטנברג מהר״מ, דברי
היסורים… הרגשת
אחרת רע״ק מדת לעצמי כשאני ם אמנ שאר מכלל גבוהה יותר וד וע היתה,
הקדושים.
בברכות תלמידיו לו שאמרו מה וזהו שהיו בשעה כאן עד רבינו ס״א, ברזל של במסרקות בשרו את, סורקים מצטער הייתי ימי כל להם השיב והוא נוטל אפילו נפשך בכל זה פסוק על לידי יבא מתי אמרתי נשמתך.
לא לידי שבא ועכשיו נו ואקיימ. אקיימנו
מה לחקור המפרשים העירו שכבר התשובה ותוכן השאלה, היתה זו לשאלה. הדרושה
שיסוד מאחר הוא הדבר ביאור אך נפשך מבכל אנו יודעים נפש, מסירות כמבואר נפשך, את נוטל אפילו אנו מהיכן לשאול, יש שם, במשנה יסורים ע״י נפש מסירות דין יודעים
שא … קצבה להם ין יודעים ומהיכן
למס חיוב שיש ע״ז… נפש ור
כאן גילה שרע״ק הדברים נראין אבל
שמצאנו משום זה, הדין מק עו את
סוקראטוס אוה״ע מחכמי חכם, אצל שאמר הידוע, פעדאן בספר שאמר לזה כלל חש שאינינו דבריו לשומעי דמה המות. סם לשתות אותו שיכריחו לעד חיה היא עצמיותו הלא לו, יעשו לוקחים ואם מלבוש, כ״א אינו והגוף יותר עי״ז ומשחררים מלבוש, מאדם
א עצמיותו, את לו. עושים רעה יזה
לקדושים מאד יקשה זה, חשבון ולפי ע״י ודאי שנתעלו אמיתיים חכמים ויותר יותר תוה״ק ואור ישראל קדושת
רבותא איזו. היוני החכם של מהשגתו ואיך השי״ת, בעד נפשו למסור היא אהבה מדריגת על זה ענין מורה נוטלין אין שבאמת מאחר גדולה,
אפש וכי האדם, מן כלום ליטול ם לה ר
לעד חיה שהיא הנשמה, . את
בכל בלשונו רע״ק פה דייק, ע״כ את נוטל אפילו נפשך, שהוא יותר מבואר שזהו, נשמתך שהרי להאמר, אפשר שאי דבר הרוחנית המדריגה על מורה הנשמה הקבלה חכמי אצל כרגיל. העליונה
האמוה״ד ג. בס' רס דעת "וכ״ה
היא הכונה דאי שבו רע״ק פירש וע״כ להם שאין יסורים יעשו שאפילו
ד באהבת נפשו ימסור מ״מ,'קצבה ממיתה חמור יותר באמת שזהו
דוקא רע״ק רצה כך ובשביל, גרידא את לקיים כדי היסורים את להרגיש
והבחינו כשראו והתלמידים. המצוה לו אמרו היסורים, את מרגיש שהוא ממסי״נ יותר זהו הלא כאן. עד רבינו
זה בלא כי להם השיב "כ ע למיתה, של הזאת להמצוה כלל מובן אין
ערכה. וגודל מסי״נ
היסורים את הרגיש שרע״ק נראה ע״כ עד השי״ת באהבת מאד אותם וחב שכר כי מצוה, לשכר אצלו נחשב שזה
מצוה. מצוה. .
יכולים שאינם הקדושים, רוב אמנם אינם הם כזאת, גדולה לגבורה לבא שהיא היסורים את להרגיש מכוונים
אינם באמת ע״כ כחם, מ למעלה עוד. מרגישים
עליונים היותר הקדושים מדת, אבל
צער ר ולהצטע להרגיש דוקא היא הנוראים היסורים את ולקבל גדול
עליונה… באהבה
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה