העומר — סוגיות מרכזיות בספירת המצווה
**ספירת העומר**
וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.
וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר.
ודע, כי כמו שנתחייב בית דין למנות שנות שמטה ושמטה, כמו שבארנו במה שקדם, כך חייב אחד ואחד ממנו למנות ימי העומר יום יום ושבוע ושבוע. (רמב״ם, ספר המצוות)
**תמימות**
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.
יָכֹל יִקְצֹר בַּיּוֹם וְיִסְפֹר בַּיּוֹם וְיָבִיא בַּיּוֹם? ת״ל: תְּמִימֹת — אֵימָתַי תִּהְיֶינָה תְמִימוֹת? בִּזְמַן שֶׁהּוא מַתְחִיל בָּעֶרֶב. (ספרא, רש״י)
תמימות — לא פחות ולא יותר מכוונות. שתהיינה. (רמב״ן)
**אחד יום לספור שכח**
מר רבי יהודאי גאון, הכי אמר: היכא דלא מנה עומר מנחות — הלכות גדולות. טעמא מאי לא מני בשאר לילותא? קמא, לילה, דבעינן שבע שבתות תמימות וליתא. אבל בשאר לילותא היכא דלא מני מאורתא מני ביממא ושפיר דמי.
ועוד כתב בה״ג שאם הפסיק יום אחד שוב לא יספור ולא סופר דבעינן תמימות. ואין נראה לר״י דכל לילה ולילה היא מצוה בפני עצמה. (ראש, מסכת פסחים, פרק י)
**הלכה**
ויש שאמרו, שמי שששכח ולא מנה יום אחד, אינו יכול למנות עוד באותה שנה, לפי שכולן מצוה אחת הן ומכיון ששכח מהן יום אחד הרי בטל החשבון כל ממנו. ולא הודו מורינו שבדורנו לסברא זו, אלא מי ששכח יום אחד יאמר אמש כך היו ומונה עם שאר ישראל. (ספר החינוך)
אם שכח לברך באחד מהימים, בין יום ראשון בין משאר ימים — סופר בשאר ימים בלא ברכה. אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר — יספור בשאר ימים בלא ברכה. (שו״ע תפ״ט)
ספק דאיכא — שמא לא דילג כלל. ואת״ל שמא שדילג — הלכה כאותן פוסקים דכל יום הוא מצוה בפ״ע, וה״ה בכל דבר שדינו לחזור ולספור בלי ברכה מחמת ספק. ואם לא חזר וסיפר — יספור שאר לילות בברכה. ולכן אם טעה בימים ולא בשבועות, או טעה בשבועות ולא בימים, או טעה בשבועות ובימים — דינו לחזור ולספור בלא ברכה, וכנ״ל בסק״ז, ואם לא חזר וסיפר — מונה שאר ימים בברכה. (משנה ברורה, סימן תפ״ט)
**נשים**
ונשים פטורות ממצוה זו, דהוי מ״ע שהזמן גרמא. וכמדומה דבמדינותינו נשי לא נהגי לספור כלל. וכתב בספר שולחן שלמה דעל כל פנים לא יברכו, דהא בודאי יטעו ביום אחד. (משנה ברורה, סימן תפ״ט)
וא״ת אמאי אין מברכת זבה על ספירתה לעצמה — כמו שמברכין על ספירת העומר, דהא כתיב וספרה? וי״ל דאין מברכין אלא ביובל שב״ד מברכין למנות כסדר, וכן עומר. אבל בכל שנה, שאם תראה תסתור, אין לה למנות למפרע. (תוספות, מסכת כתובות, דף ע״ב עמוד א)
**מורה באצבע, סימן רי״ז**
יזדרז ויעשה סימנים שלא ישכח לילה אחד כשאינו מונה בציבור, דאפשר דישכח גם ביום ולא יוכל עוד לספור בברכה, ולמפרע היו כל הברכות מלילות שעברו לבטלה, וביטל מצוות עשה.
**שו״ת רב פעלים, חלק ג, סימן ל״ב, אורח חיים**
מיהו אמרתי דיש לחלק, ראיתי להתוספות בכתובות. דהתם שאני דהספירה היא בעבור הטבילה, שתטבול אחר שתספור, ואם ראתה אזדה לה טבילה, לכן הוי ברכה לבטלה. אבל גבי העומר הספירה היא בשביל יום טוב, ולכן כתבו הפוסקים טעם דאין מברכין שהחיינו על ספירת העומר, משום דהספירה היא לצורך יום טוב, ולכן סומכין בברכת שהחיינו על יום טוב שמברכין כנזכר בהלכות ספירת העומר, ע״ש. וכיון דסוף כל סוף עושין יום טוב מהנייה ב׳ ט״ו, ולהכי הוי לא ברכותיו לבטלה במקצת מהספירה.
**שולחן שלמה, הל׳ ספירת העומר**
נשים פטורות מספירת העומר, דהוי מ״ע שהזמן גרמא. אך שויו עלייהו חובה. ונ״ל דעכ״פ לא יברכו, דהא בודאי שעתיד מי שיטעה ביום א׳ — כל יספור בברכה יותר, ולא יוכל עוד לספור.
**לספור להתחיל מתי**
נראה דבספק חשיכה יכול לברך, ואין צריך להמתין עד שיהא לילה ודאי, כיון שהוא ספיקא דרבנן. ועוד אומר דאפי׳ ביום תמימות. עדיף סמוך לחשיכה משום. (תוספות, מסכת מנחות, דף ס״ו עמוד א)
ולפיכך אמרו בתוספות, דכיון דמדרבנן היא, טוב לספור ביום ראשון בספק חשיכה כדי שיהיו שבע שבתות תמימות לגמרי. ואין זה נכון שיכניס עצמו בספק לכתחילה. ואי משום תמימות, אין להחמיר בזה, דאו׳ שהוא מדרבנן, ״בתמימות ספירה טפי — כל שסופר בלילה קרינן ביה תמימות״. (ר״ן, סוף פסחים)
**לסיים לספור — מתי? **
קיבלתי ממורי הגאון מהר״ש מלובלין, איש מפי איש, שקיבל מרבינו יעקב פולאק זצ״ל, שלא לעשות קידוש על הכוס בלילה הראשון של חג השבועות עד לאחר צאת הכוכבים, מפני שבספירת העומר נאמר שבע שבתות תמימות תהיינה, וכשהוא מקדש מבעוד יום הרי הוא מחסר אותו מארבעים ותשעה ימי הספירה, שחג השבועות הוא לאחר הספירה, וכן כשמקבל על עצמו את החג מבעוד יום ומחסר אותו מקצת מימי הספירה, נמצא שאינם תמימות. (עמק ברכה (הורוויץ), דף ס״ט ע״ג)
**מחודשת הבנה**
שו״ת אור לציון, חלק א, סימן ל״ו, אורח חיים
נ״ל בס״ד לבאר ביאור חדש בדעת בה״ג וליישב בזה תמיהת התוס׳ עליו. דמשמע מתוך דבריהם שהבינו דבה״ג ס״ל דכל המ״ט יום הם מצוה אחת ארוכה ובעינן בה תמימות, והם תמהו עליו ודחו דבריו מהלכה.
אבל נראה בס״ד ליישב שיטת בה״ג, דהוא ז״ל גם סובר דכל יום ויום הוא מצוה בפני עצמה. אלא דמפרש לתמימות דקרא באופן אחר, וס״ל דכוונת תמימות היינו שיהיו כל המ״ט יום ברצף אחד. וכגון אדם שנמצא בליל ה׳ לספירה ונזכר שאמש בליל ד׳ לא ספר (וביומו), כיצד ימנה ברצף — היום ה׳, הרי אחרי ג׳ (שמנה שלשום) צריך לספור ד׳ ולא ה׳. וגם זה א״א דמשקר בספירתו. ועל כן סובר בה״ג דבכה״ג הפסיד הספירה.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה