בס״ד
**העוסק במצווה פטור מן המצווה**
עי׳ין גמרא סוכה כה – כו. ופטורין
תוד״ה בההיא (ב״ק, נ״ו ע״ב) וכן תוס׳ בסוכה כה. ד״ה שלוחי מצווה
בההיא הנאה דלא קבעי למיתב ריפתא לעניא. משום דעוסק במצוה, ודווקא בשעה דמתעסק בה כגון שוטח לצורכה או משום עסק שצריך לה לאבידה, אבל בשביל שאבידה בביתו לא יפטר מלמיתב ריפתא לעניא כיון שיכול לקיים שתיהם כדמוכח בסוכה (דף כה. ושם.) דלא נפקא לן מקרא דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דווקא היכא שאינו יכול לקיים שתיהם וסברא הוא דאטו אדם שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו יפטר מן המצות.
ועוד דבפרק אין בין המודר (נדרים לג:) אמר דפרוטה דרב יוסף לא שכיח ואי פטרת ליה כל זמן שהאבידה בביתו שכיח ושכיח הוא. פסק ר״ח וה״ג דהלכה כרב יוסף משום דאמרינן באין בין המודר (שם) דכ״ע אית להו פרוטה דרב יוסף ואפילו מאן דשרי למודר להחזיר אבידה לא שרי אלא משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיח. ואור״י דאינה ראיה כלל דגם רבה מודה לרב יוסף דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דס״ל דלא נעשה שומר שכר בכך ומ״מ הוא נהנה לכך אסור למודר אבל לא הוה שומר שכר.
**כתוב שם לראב״ד מסכת סוכה דף יא עמוד ב – מה שיטת הראב״ד – כיצד מוכיח אותה? **
וכלהו סבירא להו עוסק במצוה פטור מן המצוה. וחתן ושושבינין ובני חופה עוסקין במצוה נינהו… והא רב חסדא ורבא [סוכה דף כו א] כי אתו לשבתא דרגלא בסוכות גנו ארקתא דפרת ואף על גב דמצו למיגנא בסוכה ולמיזל לרגלא לפרקא לקיומי תרי מצות, אלא ש״מ כדפרישנא.
**ר״ן על הרי״ף מסכת סוכה דף יא עמוד א בדפי הרי״ף – מה שיטת הר״ן האם סובר כראב״ד? **
ואיכא למידק אם יכולין לקיים את שתיהן אמאי פטורין דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מפטר משאר מצות הא ודאי לא…
לפיכך העלו בתוספות דלא פטירי אלא היכא שאם יקיימו מצות סוכה יבטלו ממצותיהן ואמרינן בגמרא [דף כו א] דרב חסדא ורבה בר רב הונא כי הוו עיילי לשבתא דריגלא לבי ריש גלותא הוו גנו ארקתא דסורא ואמרי אנן שלוחי מצוה אנן ופטרינן בכה״ג נמי הוא דאי מטרדו בקיום מצות סוכה הוו מפגרי ממצותן.
ולא נ״ל כן, דפשטא דמילתא לא משמע כן…
ועוד מדאמרינן [ברכות טז א] חתן פטור מקריאת שמע עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה, ואם איתא דביכול לקיים את שתיהם מיחייב נימא דאיבעי ליה ליתובי דעתיה…
ובפרק מי שמתו [דף יח א] נמי תניא המשמר את המת אף על פי שאינו מתו פטור מק״ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, והא משמר ודאי אפשר לו לקיים כמה מצות ולמה אמרו פטור.
לפיכך נ״ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן…
ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם דבכה״ג ודאי יצא ידי שתיהן ו׳מהיות טוב אל יקרא רע׳.
ומש״ה פרכינן בגמרא [דף כה ב] עליה דרבי אבא בר זבדא אמר רב חתן ושושביניו פטורין מן הסוכה וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה דאע״ג דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אפ״ה אין דרך המשמחין לשמח חתן וכלה בחופה בלבד אלא אף בחדרים ובעליות ובסוכה משמחין אותן ומש״ה פרכינן דכיון דכי ארחייהו מצוה עבדי יצאו ידי שתיהן.
ומיהו כל שצריך לטרוח פטור, ומש״ה רבנן דהוו שלוחי מצוה הוו גנו חוץ לסוכה דכל זמן שליחותן עוסקים במצוה מיקרו ולא היו חייבים לקיים מצות סוכה. ומיהו מודינא ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצווה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם, דבכי האי גוונא ודאי יֵצא ידי שתיהן ״ומהיות טוב אל יקרא רע״ (בבא קמא פא ע״ב).
**ריטב״א סוכה כה – מהי שאלת הריטב״א ותשובתו? מה שיטתו? **
מתניתין שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה. פי׳ משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ומייתי לה בגמרא מקרא, ותימה דהא ודאי לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשאי אפשר לקיים שתיהן, כי בעודו בסוכה או שמניח תפילין או שמתעטף בציצית או שיש(י׳) מזוזה בפתחו אין לפטרו מכל המצות… וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו למה לי קרא פשיטא למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת!
וי״ל דהא קמ״ל דאפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין הרשות בידו, סד״א איפטורי הוא דמיפטר מינה אבל אי בעי למשבק הא ולמיעבד אידך הרשות בידו, קמ״ל דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות…
**אור זרוע חלק ב - הלכות סוכה סימן רצט – מהם הנימוקים באור זרוע למהות הפטור? האם תהי׳ה נפק״מ? **
דמאי טעמיה יסתלק מן המצוה שעוסק בה ויתעסק במצוה אחרת, אפי׳ מצוה קלה לא שביק בעבור מצוה חמורה שאין אדם יודע מתן שכרן של מצות, ותו דְּאַל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס.
**הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר), קהילות יעקב, מסכת ברכות סימן טז**
והנה בענין עוסק במצווה פטור ממצווה איכא פלוגתא אי פטור גם היכא דאפשר לקיים שניהם. …ונראה דדעת התוס׳ הוא דעוסק במצווה פטור ממצווה השנית מטעם אנוס, שאנוס הוא מלעשות מצווה השנייה מחמת טרדת העסק במצווה ראשונה. ואע״פ שאינו אנוס גמור, שווייה רחמנא להאי טרדה בגדר אנוס. ולכן כשאפשר לקיים שניהם חייב. ודעת הר״ן ז״ל הוא דעוסק במצווה הוא פטור גמור, דרחמנא פטריה משאר מצוות בעידנא דעסוק בראשונה. ולכן פטור אפילו באפשר לקיים שניהם בלא גרעון.
**ט״ז סימן קח ס״ק א – עי׳ין שולחן ערוך סימן קח ובט״ז בס״ק א׳ – מה השאלה ומה תהי׳ה הנפק״מ בין השיטות השונות שראינו לגבי שאלה זו? **
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה