להוכיח או הנח להם לישראל?
אפרושי מאיסורא או הלעיטהו לרשע וימות? - מקורות בשבילי
גמרא ערכין טז עמוד א
״מניין לרואה בחברו דבר מגונה שחייב להוכיחו, שנאמר ׳הוכח תוכיח׳. הוכיחו ולא קיבל, מניין שיחזור ויוכיחנו, תלמוד לומר ׳תוכיח׳ מכל מקום… עד היכן תוכחה? רב אמר עד הכאה, ושמואל אמר עד קללה, ורבי יוחנן אמר עד נזיפה״
גמרא שבת נה עמוד א
א״ל ר׳ זירא לר׳ סימון לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא א״ל לא מקבלי מינאי א״ל אע״ג דלא מקבלי לוכחינהו מר דא״ר אחא בר׳ חנינא… אמרה מדת הדין לפני הקב״ה רבש״ע מה נשתנו אלו מאלו אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים אמרה לפניו רבש״ע היה בידם למחות ולא מיחו אמר לה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם אמרה לפניו רבש״ע אם לפניך גלוי להם מי גלוי
גמרא סנהדרין פב ע״א
״וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר״ – ״מָה רָאָה? ״… אמר שמואל: ״רָאָה שֶׁאֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה נֶגֶד ה׳. כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב״
תנא דבי אליהו רבה (סוף פי״ח):
הוכח תוכיח את עמיתך. יכול אפילו אם אתה יודע שהוא רשע ושונאך אע״פ כן אתה חייב להוכיח אותו, ת״ל הוכח תוכיח את עמיתך, לעמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצוות אתה חייב להוכיח אותו, אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו, וגם אי אתה רשאי להוכיח אותו, שנאמר (משלי ט, ז-ח) ״יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח רשע מומו; אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך״
ביצה ל עמוד ב
״אמר ליה רבה בר רב חנן לאביי תנן אין מספקין ואין מטפחין ואין מרקדין והאידנא חזו להו דקעבדי להו ולא אמרינן להו ולא מידי. א״ל הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. והני מילי במידי דידעינן בודאי דלא מקבלי מינן. אבל במידי דלא ידעינן מחייבינן למחות בידם והני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא. ולא היא ל״ש מדאורייתא ול״ש מדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי. דהא תוספת עינוי דיום הכפורים מדאורייתא וחזינן להו דקאכלי ושתי עד חשיכה ולא אמרינן להו ולא מידי״ (ע״כ תמצות סוגיית הגמרא).
יבמות סה עמוד ב
ואמר רבי אילעא משום ר׳ אלעזר בר׳ שמעון כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע רבי אבא אומר חובה שנאמר (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.
מדרש תורת כהנים
״אמר רבי טרפון: העבודה, אם יש בדור הזה יכול להוכיח; אמר רבי אלעזר בן עזריה: העבודה, אם יש בדור הזה יכול לקבל תוכחת; אמר ר״ע: העבודה, אם יש בדור הזה יודע היאך מוכיחים״.
היראים סימן רכ״ג
ואם ברור למוכיח שלא יקבלו ממנו, והם העוברים שוגגים, טוב לו לשתוק כדאמרינן בביצה… אבל מזידין, אע״פ שאתה מרבה עונשו, שחטא בהתראה, אין בכך כלום… שחייב להוכיחו אפילו אינו מקבלו.
רמב״ם בספר המצוות מצוות עשה ר״ה
״שציונו להוכיח את החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר ותוכחה. ואין ראוי שיאמר אחר שאני לא אחטא אם יחטא אחר זולתי מה לי עם אלהיו, זה הפך התורה אבל אנחנו מצווים שלא נמרה ולא נעזוב זולתנו מאומתנו שימרה…״
תוספות שבת נה עמוד א
ואע״ג דלא מקבלי לוכחינהו מר. היינו היכא דספק אי מקבלי כדאמר בסמוך לפניהם מי גלוי אבל היכא דודאי לא מקבלי הנח להם מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין כדאמרינן בהמביא כדי יין (ביצה דף ל. ושם) ובפרק שואל (לקמן דף קמה:) גבי תוספת יוה״כ.
רא״ש ביצה פרק ד סימן ב
כתב בעל העיטור דוקא במידי דאתי מדרשא כגון תוספת עינוי דיום הכפורים אבל במידי דכתיבא באורייתא בהדיא מחינן להו וענשינן להו עד דפרשי.
רמב״ם הלכות שביתת עשור פרק א הלכה ז
נשים שאוכלות ושותות עד שחשכה והן אינן יודעות שמצוה להוסיף מחול על הקדש אין ממחין בידן שלא יבואו לעשות בזדון. שהרי אי אפשר שיהיה שוטר בבית כל אחד ואחד להזהיר נשיו. והנח להן שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין. וכן כל הדומה לזה.
נמו״י
חילק בין תוכחה ביחיד לבין תוכחה ברבים.
התוס׳ והרא״ש שבת (ג. ד״ה בבא):
״מ״מ איסור דרבנן איכא שחייב להפרישו מאיסור״.
רמב״ם הלכות דעות פרק ו הלכה ז
״הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית. וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם״
אפרושי מאיסורא
מצוות אפרושי מאיסורא היא מדרבנן.
היא לא נועדה להחזיר את החוטא בתשובה אלא למנוע את עשיית העבירה.
לא חייב להוציא על זה ממון.
אבל ברמה הציבורית והלאומית שומה עלינו לפעול לחקוק חוקים שימנעו עבירות בפרהסיא. במיוחד לאור הציווי החוזר ונשנה בכתובים שזכות ישראל על אדמתם היא רק אם ישמרו את התורה.
דין ״מכין אותו עד שתצא נפשו״ (כתובות פו.) שייך רק לבית דין.
משנה מעשר שני פרק ה משנה א:
״כרם רבעי היו מציינים אותו בקזוזות אדמה ושל עורלה בחרסית ושל קברות בסיד וממחה ושופך. אמר רשב״ג במה דברים אמורים בשביעית, דהפקר נינהו, אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות״
רמב״ם פירוש המשנה מעשר שני ה, א
אבל שלא בשנת השמיטה אין צריך לרשום, לפי שאין רשות בני אדם לשלוח ידם ולאכול מה שאינו שלהם, ואם עבר אדם ואכל הרי זה גזלן, ואין לנו לעשות תקנה לגזלן שלא יבוא לידי מכשול [אחר] לפי שעוון הגזלנות יותר גדול.
הבעיה:
לרוב אנחנו נוטים לומר אין לנו אדם שיודע להוכיח בדור שלנו. ובאהבה ננצח. וזה לא יעזור להוכיח. ועוד סיבות טובות שלא להוכיח עוברי עבירה. מאידך, כשלא מוכיחים זה עלול להוביל למצב של השלמה עם הקלקול ונוטים לתת לו להמשיך. ולכן שייך לבוא ולברר את הסוגיה כדי להיות מודעים לכל החלקים השייכים בנושא.
השלכות לחידוד וכניסה לסוגיה:
חילוני שיש לו חמץ בביתו
סגירת ממטרה הפועלת בשבת ושייכת לשכן
אדם שמקלל לידך
כפייה דתית באופן כללי
שאלות מכוונות:
מה מטרת התוכחה: למנוע את החטא או לתקן את החוטא?
במילים אחרות: האם זה מגדרי מצוות שבין אדם לחבירו – כדי להציל את החבר מעבירה, או שזה מגדרי מצוות שבין אדם למקום, כחובת תגובה שלנו על חטא?
האם שייך שיהיה חילוק בין אדם ירא שמים לאדם הרחוק מתורה ומצוות? אם כן, מהו החילוק ולמה?
האם יש הבדל בין עבירות שנעשות ברמה הציבורית לבין עבירות ברמת היחיד?
האם מותר לוותר על בשטח מסוים כדי להשיג תביעות דתיות בשטח אחר?
למה יש הבדל בזה בין חרדים לדתיים לאומיים? מה שורש ההבדל?
עקרונות לסיכום:
מחאה
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה