בס״ד
קרבן שלמים וקרבן תודה
עניינו של קרבן שלמים
1. משנה מסכת זבחים פרק ה משנה ו
התודה ואיל נזיר קדשים קלים. שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע. ונאכלים בכל העיר, לכל אדם, בכל מאכל, ליום ולילה עד חצות. המורם מהם כיוצא בהם, אלא שהמורם נאכל לכהנים לנשיהם ולבניהם ולעבדיהם:
2. ויקרא פרק ז, לז
(לז) זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים:
3. עולת ראי״ה ח״א עמ קכ״ד וערך עליה העולה, והקטיר עליה חלבי השלמים.
כשם שישנם בשיורי התמצית, של כל פעולת ההקרבה, הדשן שנשאר אחרי העכול, שני מינים, פנימי וחיצוני, ושניהם מתאחדים יחד להחזיק את בנין הקדש, כן יש בקדושה הפנימית, הקדושה המרכזית, שני מיני השפעות:
השפעת הקדש העליון, שהוא כולו פנימי, כולו שמימי, עולה ליסוד הנבואה, הקדושה, הנפלאות שלמעלה מכל טבע והדרגה, זהו יסוד העולה שכולה כליל, כולה לגבוה,
ויש עוד יסוד פנימי, הולך לקראת המוסר והצדק, לקראת טהר המחשבה והשכל המתאים לדרכי ד', אשר בכח האדם, בטבעיותו הרוחנית, לדבקה בהם.
ונגד שני אלה הננו צריכים לעולה ולשלמים, העולה נגד ההשפעה הפנימית, העליונה, הראשונה, והשלמים נגד השניה.
הקדשים וקדשי הקדשים, שניהם יחד משכללים את כל הדרת הקדש.
וערך עליה העולה, והקטיר עליה את חלבי השלמים.
4. שמות פרק יח פסוק יב
וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים:
5. העמק דבר שמות פרק יח פסוק יב
ומתחלה יש לדעת דעולה ושלמים אף על גב שבאין נדבה מכ״מ הם מרצין, כדתנן בערכין דכ״א חייבי עולות ושלמים כו' אף על גב שאין מתכפר כו', ובמס' ר״ה ד״ה ב' מבואר דכל הקדשים בני הרצאה נינהו זולת בכור, והכי מתפרש ג״כ פשטא דגמ' קדושין ד״נ וב״ב דמ״ח כי היכי דתהוי ליה כפרה, היינו הרצאה, וקרי להרצאה בלשון כפרה כלשון התוס' בר״ה ד״ה סע״ב, וכך מפורש בתנחומא פ' תצוה, דעולה בא על הרהור הלב השלמים אינן באים אלא על הכפרה שהן באים על מ״ע,
אמנם על מה הם מרצין, ביאר הושע הנביא ו' כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות,
מבואר דתכלית עולה להשיג דעת אלהים לפי כחו, ומש״ה בא לכפר על עשה שבין אדם לשמים שגורם הסתרת פני ה' ממנו, ומשום זה נמנע ממנו דעת אלהים, ויבואר עוד ריש ס' ויקרא,
ושלמים בא לרצות על העדר מדת השלום בינו ובין הבריות שבא על חטא במדת החסד, והיינו דאי' בברכות ד״ה צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור, ונתבאר ריש פ' נח פירושו שלא נגמר כח צדקתו להתגבר על הטבע שלו ולהיות טוב לאנשים, [וע״פ זה מבואר מקרא בדה״י ב' ל' מקרא כ״ב מזבחים זבחי שלמים ומתודים לה' וגו', כמשמעו ודוי על עון העדר גמילות חסד], וע״ז מביאין שלמים להשיג מדת השלום, ואמר הנביא דעיקר רצונו ית' אינו הקרבן, אלא תכלית של הקרבן, וזהו אמרו כי חסד חפצתי ולא זבח שהוא שלמים, ודעת אלהים מעולות,
ומבקשין מהקב״ה בשעת הקרבה את מבוקשו, כמו שאנו עושין בשעת שמונה עשרה ותפלה קבועה דקאי במקום קרבן.
6. משך חכמה שמות פרק כ
ופירוש, כי עולה לשם וחטאת מכפר, לא מקדש לחם רק שלמים שלכן נקראו שלמים ששלום לעולם, כי המושכלות האמיתיים בהתבודדם אינם מקדשים את החומר, רק ההנהגה במעשים ובענינים החומריים על פי התורה הם המקדשים החומר וכוחותיו וכל התנהגות העולם, ולכן רק שלמים בכוחם לקדש את הלחם. . ומה שהכוהנים אוכלים שלמים הוא מצד שליחות מן הבעלים מכללות ישראל שהם הבעלים בשלמי צבור, אבל לא עולות שהוא אינו לבעלים, וזה ברור. וזה שאמר הושע (ו, ו) "כי חסד חפצתי ולא זבח, ודעת אלקים מעולות" - שכולו כליל.
יעקב הוא השלם ומביא שלמים
7. בראשית פרק מו פסוק א
וַיִּסַּ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵאלֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק:
8. רמב״ן בראשית פרק מו פסוק א
ואמר הכתוב זבחים, להודיע שלא היו עולות כאבותיו, כי אברהם עולות הקריב. ורבותינו אמרו (זבחים קטז א) לא הקריבו בני נח שלמים, עולות הקריבו, ובנח כתוב מפורש (לעיל ח כ) ויעל עולות במזבח, אבל יעקב מפני פחד ה' הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות, כמו שדרשו (תורת כהנים ויקרא טז א) שלמים שמטילין שלום בעולם.
9. ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק ויקרא פרשת ויקרא
[ח] בזוה״ק (פרשה זו י״ב ב) יעקב איהו שלים בגין דאחיד להאי ולהאי ושלמים אחידן במצוות עשה ומצוות לא תעשה וכו'. דשלמים שלימותא דכולא והיינו מה שהשלמים נאכלין לבעלים והוא אכילה בקדושה וכן יעקב אבינו ע״ה היה הראשון שהוריד מדת הקדושה וכמו שנאמר (ישעיה כ״ט, כ״ג) והקדישו את קדוש יעקב וברכת אתה קדוש כנגד יעקב אבינו ע״ה כמו שמובא ברעיא מהימנא (פרשה זו ד' א) וזה מה שאמרו (בראשית רבה י״א, ז') יעקב שכתוב בו שמירת שבת וכו' ירש את העולם שלא במדה וכו' והיינו דשבת היא קדושה ראשונה שנכתב בתורה כמו שנאמר (בראשית ב', ג') ויקדש אותו ובשבת גם כן האכילה בקדושה כשלמים. דיעקב אבינו ע״ה מצדו היה הקדושה שלא ידע כלל מהנאת הגוף ואמר מה שקל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות נתכוון כמו שאמרו בבראשית רבה (ע', י״ח וברש״י ויצא כ״ט, כ״א) שלא עלה על דעתו שיש בזה הנאת הגוף שיהיה בושת בדבר זה וכמו אדם הראשון קודם הקלקול דכתיב (בראשית ב', כ״ה) ולא יתבוששו…וכל העסק שלו שיהיה מטתו שלימה וזה שכרו ירש את העולם שלא במדה ופרצת ימה וקדמה וגו' שתתפשט הקדושה בכל הקצוות. …וזהו ענין שלמים שנאכל לבעלים שהאכילה והגוף הכל בקדושה. …וזהו קדושת יעקב אבינו ע״ה שהגוף קדוש כמו אדם הראשון קודם החטא וזהו קדושת שבת שהאכילה היא בקדושה ושכרו שנותנים לו נחלה בלי מצרים כמו שאמרו (שבת קי״ח א) והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו' שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וגו' והיינו שתתפשט הקדושה בכל יוצאי ירכו שמטתו שלימה.
10. רש״ר הירש בראשית פרק מו פסוק א
אין אנחנו מוצאים במקום אחר, שאבותינו זבחו זבחים. הם - ככל בני נח - העלו רק עולות. "עולה" מביעה את ההתמסרות הגמורה לה'; ואילו "זבח" הוא, לאמיתו של דבר, רק סעודה משפחתית הנאכלת לבעלים; היא מקדשת את נוה המשפחה, את בית המשפחה ואת שולחנה, והופכת אותם למקדש ולמזבח. "זבחים", הקרויים בדרך כלל "שלמים", מביעים את הרעיון הנעלה יותר, שה' בא אלינו; מקריבים אותם מתוך שמחת ההכרה, "כי אלהים בדור צדיק" (תהלים יד, ה): במקום שמשפחה נאמנה לה', והיא יודעת, שהיא נשואה על ידי ה', - שם שכינה שורה. משום כך זבח השלמים, "קרבן השלום" של המשפחה הברוכה לאל, הוא קרבן יהודי מובהק. רעיון ההתבטלות וההתמסרות לה' נצנץ בלב גם מחוץ לתחום היהדות. כנגד זה החדרת הקדושה לחיים השיגרתיים, האפשרות "לאכול ולשתות ולחזות את האלהים" (השוה שמות כד, יא), הרעיון, שכל חדרי משפחתנו הם מקדשים, ושולחנותינו מזבחות, שבנינו ובנותינו הם כוהנים וכוהנות, - החדרה רוחנית זו של החיים הפרטיים השיגרתיים היא תרומה מיוחדת של היהדות. יעקב - ישראל לא העלה עולות, אלא זבח זבחים; שכן היתה זו הפעם הראשונה, שיעקב היה מאושר במשפחתו, ולבו שמח ו״שלם". בהכרה זו וברגש זה הוא זבח לה' "זבח משפחה"; וברגש זה הקריב את קרבנו - לאלהי אביו יצחק, לא לאלהים דרך כלל.
הייחודיות של התודה
11. משנה מסכת מנחות פרק ה משנה א
כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ
12. אברבנאל ויקרא פרק ז
למה הבדיל השם שלמי תודה להיותם נאכלים ליום ולילה ושאר השלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד כמו שמבואר בפרשה. כי הנה היה זה כדי לפרסם הנס וזה שהבעל שלמי תודה כשהוא רואה ששלמיו אינם נאכלים אלא ליום ולילה עד חצות הוא מזמין על שלמי תודתו אחיו ואוהביו ומיודעיו לאכול ולשמוח עמו וישאלו זה את זה על מה היה תודתו והוא יגיד להם הנסים והנפלאות שעשה עמו השם וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. ואלו היו שלמי תודה נאכלים כשאר השלמים לשני ימים ולילה אחד לא היה הבעל מזמין לשום אדם כי לשני ימים ולילה אחד בבית אחד יאכל. אבל בראותו הבשר והלחם רב בביתו ושלא יאכל אלא ליום ולילה אחד בהכרח יקרא רבים ממיודעיו ואחוזת מרעהו לאכול פן יהיה ביום המחרת ללעג ולקלס לבני אדם הרואים אותו שורף כמות גדול מתודת שלמיו ואת אחיו ואוהביו לא קרא…
13. העמק דבר שמות פרק יג פסוק ג
ולא יאכל חמץ. כדי להשריש הזכירה בלב ע״י איזה פעולה המראה ומזכיר זה הענין צויתי שלא יאכל חמץ, דמצה אין בה יתרון ע״י תחבולות ידי האדם להעלות העיסה יותר מהקמח והמים שנבראים ממנו ית', משא״כ חמץ שולט בם תחבולות האדם להעלות העיסה ע״י שאור, מש״ה הוא אות שקיום ישראל הוא רק ברוח ה', ואפילו בעת שהיינו בארץ ישראל ומנהיגים מלוכה ומלחמת תנופה כדרך תחבולות האדם, כל התחבולות לא היו אלא כדי שיהא נראה כמעשה טבע, לפי שאין הדור ראוי לנס נגלה, אבל העיקר היה תלוי אם ה' היה יוצא בצבאותינו בהשגחה פרטית, וכש״כ בעת שישראל מפוזרים בעמים ידוע אשר אך השגחת ה' ורוח היהודית שבהם מאחדם ומקיימם בעולם:
המזמור של יום העצמאות
14. תהלים פרק קז, כב
(כב) וְ֭יִזְבְּחוּ זִבְחֵ֣י תוֹדָ֑ה וִֽיסַפְּר֖וּ מַעֲשָׂ֣יו בְּרִנָּֽה:
15. נושא הפרק - קיבוץ גלויות מתוך: עיון במזמור קז – הרב שמעון קליין מכאן נחזור לפרקינו, ונשאל - מהו נושא הפרק? במבט ראשון נראה שהפרק עוסק ב׳אוסף' של ניסים פרטיים, ובחובת ההודאה עליהם. אולם, אם נתבונן בפתיחת הפרק יִקשֶׁה עלינו לומר כך: א. "יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר" - צר פירושו משעבד. אם הפרק מכיל רשימה של האנשים שצריכים להודות, היה צריך לומר׳צרה', שהרי מלבד מי שהיה חבוש בבית האסורים - לא מדובר כאן באנשים שהיו נתונים תחת שעבוד, אלא באנשים שהיו בצרות שונות - סערה בים, חולי, תעייה במדבר! ב. גם הפסוק הבא של הפתיחה " ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים" מורה כי פרק זה מתאר תהליך כולל של קיבוץ גלויות, ולא רק אנשים שונים שמודים על הנס שנעשה להם. פתיחת הפרק מגדירה בצורה ברורה מאוד מהו הנושא - קיבוץ גלויות. "גאולי ה'" היו נתונים תחת שעבוד בכל קצוות הארץ, והם מתקבצים. עתה יש להבין את הקשר בין פתיחת המזמור לבין המשכו: מהו הקשר של אותם ארבעה שצריכים להודות לבין קיבוץ הגלויות? התשובה הפשוטה היא, כי האנשים המתוארים בפרק הם האנשים הנמצאים בדרכם לארץ, ונתקלים בקשיים שונים. "תעו במדבר" - בדרכם לארץ ישראל; "עיר מושב לא מצאו" - מחפשים עיר מושב ולא מוצאים; "וידריכם בדרך ישרה" - הקב״ה מדריך אותנו להגיע לארץ ישראל.
…
המסקנה מכך היא שהפרק עוסק בגאולה שאנו נמצאים בתוכה, אשר לוותה בקיבוץ גלויות מכל קצוות הארץ. כך נאמר כבר במדרש 'שוחר טוב' על הפרק, וכך כתב גם המאירי בפתיחתו לספר תהלים. נמשיך לחלקו השני של הפרק, וגם ממנו נראה שמדובר על הגאולה הנכחית. לאחר שמגיעים העולים לארץ, נאמר:
ישם נהרות למדבר ומוצאי מים לצמאון, ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה.
פסוקים אלו מתארים שהקב״ה לקח מקום שהיה נהר והפכו למדבר. המקום היחיד בכתובים שעליו נאמר שנהפך לארץ שממה מרעת יושביו הוא ארץ ישראל. בפרשת ניצבים 8 מתוארת ארץ ישראל בתקופת הגלות "גפרית ומלח שרפה כל ארצה, לא תזרע ולא תצמיח…" גם דברי הנביא ישעיהו העוסק בארץ ישראל מזכירות מאוד את הפרק שלנו: "אפתח על שפיים נהרות… אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים" 9. ובהמשך "הן בגערתי אחריב ים אשים נהרות למדבר" 10. ישראל מגיעים לארץ שהפכה למדבר, ומפריחים את השממה. ניתן לומר עד כאן, כי החלק הראשון של הפרק עוסק בדרך לארץ ישראל, והחלק השני - בקשיים בהם נתקלים העולים כשהם כבר בארץ.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה