ה״ב
**1. עת הצר — מהות**
תזריע (ויקרא פרק יג פסוק ב) — רשב״ם
״כי יהיה בעור בשרו״ — כל פרשיות נגעי אדם ובגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשבון הסגרם ושערות לבנות ושיער שחור ונגעי בתים — כלום אין לנו אחר פשוטו של מקרא אלא המדרש של חכמים וחוקותיהם וקבלותיהם, ולא על דרך בקיאות וצהוב ארץ בני אדם. העיקר הוא מפי החכמים הראשונים.
מצורע (ויקרא פרק יד פסוק ד) — רש״י
לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין — פרט לעוף טמא. לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים — טהרות.
ועץ ארז — לפי שהנגעים באין על גסות הרוח: בצפצוף קול תמיד.
ושני תולעת ואזב — כתולעת וכאזוב, ישפיל עצמו מגאותו, ויתרפא, תקנתו מה.
---
רמב״ם, הלכות טומאת צרעת פרק טז הלכה י
הצרעת האמור שם בשותפות הוא כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה. שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, וקצת נפילת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. והשינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה בשותפות צרעת — אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע.
שהמספר בלשון הרע — משתנות קירות ביתו. חזר בו — יטהר הבית. עמד ברשעו עד שהותץ הבית — משתנין כלי העור שבביתו שיושב ויושב עליהן. חזר בו — יטהרו. עמד ברשעו עד שישרפו — משתנין הבגדים שעליו. חזר בו — יטהרו. עמד ברשעו עד שישרפו — משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע.
ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר: ״השמר בנגע הצרעת״. והרי הוא אומר: ״זכור את אשר עשה י״י אלהיך למרים בדרך״ — התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה, שהיתה גדולה ממנו בשנים, וגידלתו על ברכיה וסיכנה עצמה להצילו מן הים, והיא לא דיברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו, שנאמר ״והאיש משה ענו מאד״ — ואף על פי כן נענשה מיד בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות.
לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן, כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים. וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים: בתחילה מרבין בדברי סכלותם, כענין שנאמר ״וקול כסיל ברוב דברים״, ומתוך כך באין לספר דופי בגנות הצדיקים, כענין שנאמר ״תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק״. ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, ויהיו מלעיבים במלאכי ה׳ ומתעתעים בנביאיו, כענין שנאמר. ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר, כענין שנאמר ״ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על י״י אלהיהם״. והרי הוא אומר ״שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ״ — לשונם שהלכה תחילה בארץ, היא גרמה להם לשית פיהם בשמים.
זו היא שיחת הרשעים שגרמה להן ישיבת קרנות וכנסיות של עמי הארץ, וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר. אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה. לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר עליהן ומזכה אותן בה, שנאמר ״אז נדברו יראי י״י איש אל רעהו וישמע י״י ויקשב, ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי י״י ולחושבי שמו״. סליקו הלכות טומאת צרעת.
---
**2. אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה**
ויקרא רבה (וילנא) פרשה יז סימן ד — פרשת מצורע
רב הונא בשם רבי יהושע בר אבין ור׳ זכריה חתניה דרבי לוי בשם ר׳ לוי: אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה. ממי למדת? מאיוב… ואף מחלון וכליון כן. ונגעים הבאים על האדם — הן באים תחילה בביתו. אם חזר בו — טעון חליצה. ואם לאו — טעון נתיצה. הרי באים על בגדיו — אם חזר בו — טעון כביסה. ואם לאו — טעון שריפה. הרי באים על גופו — אם חזר בו — יטהר. ואם לאו — ״וישב בדד״.
כלי יקר (ויקרא פרק יג פסוק מז) — פרשת תזריע
ותדע ותשכיל, כי שלושה מיני צרעת באים על שלושה דברים שהם כיסוי לאדם, זה לפנים מזה.
המכסה הראשון הוא עורו לבשרו. מעורו — בגדיו, שהם כיסוי לעורו. מהם — ביתו, שהוא מכסה לו להצילו ממטר ומזרם. לכך נאמר (שמות כה לב) ״וירא משה את העם כי פרוע הוא״, ודרשו חז״ל (ילקוט רמז תקסג) שנלקו בצרעת, שנאמר בו (ויקרא יג יד) ״וראשו יהיה פרוע״ — כי כל שהוסר מכסה מעליו נקרא פרוע ומגולה.
על כן הזכיר תחילה נגעי עורו, כך אחר כך נגעי בגדיו, וכן נגעי בתים — להסיר מכסהו אחת אחת עד שיהיה פרוע ומגולה מכל וכל. ודעת המדרש שמביא הילקוט (רמז תקנא) בפסוק ״ראשו יהיה פרוע״ — על דרך (ישעיה כב ח) ״ויגל את מסך יהודה״ על חורבן בית המקדש, כי בחורבן הבית נעשו מגולין מכל וכל.
אמנם לדעת חז״ל (ויקרא רבה י״ז ד׳ וכו׳) שאמרו ״אין בעל הרחמים נוגע תחילה בנפשות״ — הסדר הפוך: תחילה מביא נגע על ביתו, אם לא חזר בו — מביא גם על בגדיו, אם לא חזר בו — מביא גם על גופו. ומה שהזכיר נגעי הגוף תחילה — לפי שהקב״ה מתרה במכה הגדולה אחרונה בתחילה, כמו שנאמר לפרעה (שמות ד כג) ״הנה אנכי הורג את בנך בכורך״, וכמו שפירש רש״י שם. כאן הזכיר נגעי הגוף בראשונה כדי לאיים על האדם ממה שהוא מתירא ביותר. אבל לעולם ״אין בעל הרחמים נוגע תחילה בנפשות״, כי אל רחום וחנון הוא.
---
**3. היפוך מידת הדין למידת הרחמים — התנאי**
נחל קדומים, פרשת תזריע, אות ו
״אדם כי יהיה בעור בשרו״ וגו׳ — והכתוב הפך הסדר, גופו נגעי (ו) ובגדיו וביתו. אף על גב דאמרו בויקרא רבה (פ׳ י״ז) ״אין בעל הרחמים פוגע תחילה בנפשות״. ומיהו משמע דדוקא במדת רחמים — שהקב״ה מתרה במכה הגדולה בתחילה, כמו שעשה לפרעה שא״ל דבתחלה בכורות מכת. כתבו המפרשים. אבל במדה״ד — פוגע בנפשות תחילה, אינו פוגע.
מאמר ד — בני יששכר, מאמרי חודש כסלו טבת, הלל והודאה
רז״ל אמרו [ויק״ר פי״ז ד׳]: ״אין בעל הרחמים פוגע תחילה בנפשות״. וכתב הרב הגדול מו׳ חיד״א זלה״ה בשם פר׳ וכו׳. וזהו שאומרים בנוסח ההודאה: ״ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם״ — היינו בעת צרה, אין בעל הרחמים פוגע, אבל מדת הדין פוגע. ואז חלילה פוגע בנפשות. על כן [שמו״ר פמ״א א׳] תקנו להרבות, שמילוי אלהי״ם ההי״ן בגימטריא צר״ה [פע״ח שער הברכות פ״ז], שהיה שולטת מדת הדין. על כן תקנו להרבות ״ואתה ברחמיך הרבים״, כן גם בחנוכה ובפורים (כמו שאמרו כן גם בנוסח ההודאה ״ואתה ברחמיך הרבים״).
והנה כתבו סגולה לזה על ידי צדקה שמהפכת מדת הדין למדת הרחמים [שמו״ר פמ״א א׳], שנתהפך מדת הדין למדת הרחמים. והתבונן בין.
---
**4. תפקידו של הכהן**
כלי יקר (ויקרא פרק יג פסוק ב) — פרשת תזריע
״והובא אל הכהן״ — אין טהרתו אם כי על ידי כהן. יען כי כל מי אשר הוא מזרע אהרן נמצאו בו שלוש מדות טובות הפכיים לאלו, כי חטא הלשון גורם כל ריב וכל נגע ובין אחים יפריד. על כן יבוא אהרן שאחז במדת השלום לרפא לזה, כי הוא היה אוהב שלום ורודף שלום.
וכן חטא גסות הרוח ראוי שיתוקן על ידו, כי הוא היה עניו ביותר, כמו שאמרו חז״ל (
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה