מאכלות אסורות וחנוכת המשכן – דף מקורות לפרשת שמיני
ויקרא יא, א – ט
וַיְדַבֵּ֧ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֥ר אֲלֵהֶֽם: דַּבְּר֛וּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֹ֤את הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר תֹּאכְל֔וּ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ: כֹּ֣ל׀ מַפְרֶ֣סֶת פַּרְסָ֗ה וְשֹׁסַ֤עַת שֶׁ֙סַע֙ פְּרָסֹ֔ת מַעֲלַ֥ת גֵּרָ֖ה בַּבְּהֵמָ֑ה אֹתָ֖הּ תֹּאכֵֽלוּ: אַ֤ךְ אֶת־זֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִֽמַּעֲלֵי֙ הַגֵּרָ֔ה וּמִמַּפְרִסֵ֖י הַפַּרְסָ֑ה אֶֽת־הַ֠גָּמָל כִּֽי־מַעֲלֵ֨ה גֵרָ֜ה ה֗וּא וּפַרְסָה֙ אֵינֶ֣נּוּ מַפְרִ֔יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם: וְאֶת־הַשָּׁפָ֗ן כִּֽי־מַעֲלֵ֤ה גֵרָה֙ ה֔וּא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א יַפְרִ֑יס טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם: וְאֶת־הָאַרְנֶ֗בֶת כִּֽי־מַעֲלַ֤ת גֵּרָה֙ הִ֔וא וּפַרְסָ֖ה לֹ֣א הִפְרִ֑יסָה טְמֵאָ֥ה הִ֖וא לָכֶֽם: וְאֶת־הַ֠חֲזִיר כִּֽי־מַפְרִ֨יס פַּרְסָ֜ה ה֗וּא וְשֹׁסַ֥ע שֶׁ֙סַע֙ פַּרְסָ֔ה וְה֖וּא גֵּרָ֣ה לֹֽא־יִגָּ֑ר טָמֵ֥א ה֖וּא לָכֶֽם: מִבְּשָׂרָם֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ וּבְנִבְלָתָ֖ם לֹ֣א תִגָּ֑עוּ טְמֵאִ֥ים הֵ֖ם לָכֶֽם:
ספורנו ויקרא שמיני יא, ב
הנה אחר שהתנצלו ישראל את עדים הרוחני שקנו במתן תורה, אשר בו היו ראוים לשרות שכינה עליהם בלתי אמצעי, כאמרו בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבא אליך וברכתיך (שמות כ, כא) כמו שיהיה הענין לעתיד לבא, כאמרו ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם (להלן כו, יא) מאס האל יתברך אחר כך מהשרות עוד שכינתו ביניהם כלל, כאמרו כי לא אעלה בקרבך (שמות לג, יב - טז), והשיג משה רבינו בתפלתו (לעיל ט, כג) איזה תיקון, שתשרה השכינה בתוכם באמצעות משכן וכליו ומשרתיו וזבחיו, עד שהשיגו וזכו אל וירא כבוד ה' אל כל העם ואל ירידת אש מן השמים (שם כד) ובכן ראה לתקן מזגם שיהיה מוכן לאור באור החיים הנצחיים, וזה בתקון המזונות והתולדה. ואסר את המאכלים המטמאים את הנפש במדות ובמושכלות, כאמרו ונטמתם בם (שם) וכו' והתקדשתם והייתם קדושים (פסוקים מד - מה) פירוש נצחיים, מתדמים לבורא יתברך, כאמרו כי קדוש אני (שם).
ויקרא יא, מג - מז
אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם: כִּ֣י אֲנִ֣י ה' אֱלֹֽהֵיכֶם֒ וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם֙ וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָ֑נִי וְלֹ֤א תְטַמְּאוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ: כִּ֣י׀ אֲנִ֣י ה' הַֽמַּעֲלֶ֤ה אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לִהְיֹ֥ת לָכֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים וִהְיִיתֶ֣ם קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אָֽנִי: זֹ֣את תּוֹרַ֤ת הַבְּהֵמָה֙ וְהָע֔וֹף וְכֹל֙ נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֔ה הָרֹמֶ֖שֶׂת בַּמָּ֑יִם וּלְכָל־נֶ֖פֶשׁ הַשֹּׁרֶ֥צֶת עַל־הָאָֽרֶץ: לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֣ין הַטָּהֹ֑ר וּבֵ֤ין הַֽחַיָּה֙ הַֽנֶּאֱכֶ֔לֶת וּבֵין֙ הַֽחַיָּ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א תֵאָכֵֽל:
אור החיים הק':
אל בני ישראל לאמר. אמר תיבת לאמר ירצה כי מצוה זו היא בחינת המעלה והכבוד להם, להשמר מדברים הטמאים, וכאומרם בזוהר (ויק״ר פי״ג) אמר רבי שמעון בר יוחאי בפסוק (חבקוק ג) עמד וימודד ארץ מדד ה' את כל האומות ולא מצא אומה שהיא ראויה כו', ופירוש תיבת לאמר כאן הוא על דרך (ישעי' ג') אמרו צדיק וגו'.
מדרש תנחומא בובר פרשת שמיני סימן י
עמד וימודד ארץ ראה ויתר גויים (חבקוק ג ו), מה היתר וכו'. ר' תנחום בן חנילאי אמר התיר להם את האסורים את השקצים ואת הרמשים. למה הדבר דומה לרופא שהלך לבקר שני חולים, ראה אחד מהן שהיה בסכנה, אמר לבני ביתו תנו לו לאכול כל מה שהוא מבקש, ראה את האחד שהיה חוזר לחיים, אמר לבני ביתו כך וכך מאכל יאכל, כך וכך מאכל לא יאכל, אמרו לו לרופא מה ראית בין זה לזה? אמר להם הרופא, לזה שראיתי שהוא למיתה, אמרתי תנו לו שהוא למיתה, אבל זה שיש בו לחיים ישמור את עצמו. וכך הקב״ה התיר לגוים עובדי כוכבים שקצים ורמשים ואת כל העבירות לפי שהן לגיהנם, אבל לישראל שהם לחיי גן עדן, אמר להם 'אל תשקצו את נפשותיכם והייתם קדושים כי קדוש אני' (ויקרא שם מד), את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו. למה שהן חיים, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום (דברים ד ד).
ברכות נה, א
…דכתיב המזבח עץ שלוש אמות גבה, וכתיב וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה', פתח במזבח וסיים בשלחן! רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: כל זמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו - שלחנו של אדם מכפר עליו.
פנים יפות
זאת החיה אשר תאכלו וגו'. איתא בילקוט [ש״ב קסא] אמרת ה' צרופה רבא אמר לא ניתנו מצות אלא לצרף בהן את הבריות וכו', ענינו שאחז״ל שלחנו של אדם מכפר עליו שנאמר [יחזקאל מא, כב] זה השלחן אשר לפני ה', ענינו שע״י אכילת אדם מצרף ומברר הטוב והוא תיקון עלייתו והיינו דכתיב אותה תאכלו וכן גבי דגים דכתיב אותה תאכלו, היינו שיכוון באכילתו להעלות את הניצוץ הטוב שבעצמותו כמבואר בספרים בכוונת האכילה [לקוטי תורה, עקב] להעלות המאכל והוא כמו ענין הקרבן.
אוהב ישראל
או י״ל שהוקשה להמדרש הנ״ל לשון זאת החיה, כמראה באצבעו. וכי משה היה מראה לבני ישראל איזה מין כשר ואיזה מין טמא. דהא לא מסר להם רק שידעו על ידי סימני טהרה איזה לאכול. והגם שהקב״ה הראה למשה כל מין ומין כמו שדרשו חכמינו ז״ל (מנחות כט א) אך לישראל לא הראה משה המינים בעצמם רק הודיעם סימני טהרה. אכן על פי דרכינו הנ״ל י״ל דזהו סימן מובהק להאדם לידע איזה מין טהור וכשר לו לאכול. דבאמת אדם אשר אין חפצו ורצונו כי אם להשלים רצונו יתברך ולהעלות בכל עת תענוג ושעשועים להבורא יתברך. אז אינו יכול ליקרב אליו שום דבר איסור. כי כל דבר הכשר ויש לו חיות ונקשר בשורשו הקודש אז טבעו תמיד שחושק ומתאווה ונכסף לעלות ולדבק בשורשו. מה שאין כן דבר איסור וחיצונית אשר הוא נפסק מהשורש אין לו רצון כלל להיות לו עליה כי אי אפשר. ואם כן המאכלות האסורות אשר הם מטמטמים את לב האדם ועל ידם נפסק האדם מן רצון הבורא יתברך. ואז בודאי זה האדם שחפצו ורצונו להשלים רצונו יתברך ובא לפניו דבר איסור אז לא יוכל להתקרב אליו ואין לו רצון כלל לאכול אותו כי זהו נגד רצונו יתברך. ובודאי מה שהש״י מזמין לפניו ורצונו מסכים שיאכל אותו אז ידע ויבטח שטוב הדבר וכשר לפניו שיהיה עליה לדבר המאכל ההוא על ידי האכילה הלזו כנודע ליודעי חן דהקב״ה מזמין להצדיקים אותם הדברים הצריכים לעלות. ואם כן התורה הוא בתוך בני מעים של האדם השלם. היינו שעל ידי הבני מעים יוכל להבחין אם מתאוים לאכול זה המאכל שהוא לפניו אז יאכל ואם לאו לא יאכל כנ״ל. וזה שאמר הכתוב זאת החיה אשר תאכלו, ר״ל אותם הדברים שחפציכם ורצונכם יהיו לאכול זאת בודאי הוא כשר ויהיה נמשך חיות למעלה על ידי אכילה זו. וזה שאמר המדרש רק באופן כמו שאמר דוד המלך ע״ה לעשות רצונך אלהי חפצתי, אז ותורתך בתוך מעי. ר״ל דכל מה שאמרנו הוא רק באדם שכל מגמתו וחפצו אינו אלא להשלים רצונו יתברך אז תורתו בקרבו ויוכל להבחין בעצמו איזה יוכשר לאכול אשר הוא רצון הבורא יתברך בכך. והוא ית״ש יזכינו שנהיה מן העושים רצונו יתברך באמת ובלב שלם כן יהי רצון אמן.
עולת ראיה ח״ב עמ' רנט ד״ה יחץ
אחרי התרוממות הנפש למעלת הקדושה, לאותה המעלה שמקדשת גם כן את עצם ההנאה, המכרת את האכילה לא לשם הכרח שאין להמלט ממנו לבד, כי אם עוד לדבר טוב המוסיף גם בעינוגו טוב וכבוד, "מענגיה לעולם כבוד ינחלו". מפני שגם הענג הוא מחיה המון כחות ורגשות, שאינם מתעוררים לתחיה בדרך ההכרח, נמצא כמו שההכרח מקיים ומחיה את הנפש בכלל כן הענג מחיה את הרגשות והכחות המתרחבים.
ויקרא רבה (וילנא) פרשת שמיני פרשה יג סימן ה
משה ראה את המלכיות בעיסוקן. את הגמל זו בבל שנאמר (תהלים קלז) אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו, את השפן זו מדי, וכו'. ואת הארנבת זו יון, אמו של תלמי ארנבת שמה. ואת החזיר זו פרס (אדום?) וכו'. משה אמר (ויקרא יא) ואת החזיר כי מפריס פרסה למה נמשלה לחזיר לומר לך מה חזיר בשעה שהוא רובץ מוציא טלפיו ואומר ראו שאני טהור כך מלכות אדום מתגאה וחומסת וגוזלת וכו'. ד״א את הגמל זו בבל כי מעלה גרה היא שמקלסת להקב״ה רבי ברכיה ורבי חלבו בשם ר' ישמעאל בר נחמן כל מה שפרט דוד כלל אותו רשע בפסוק אחד שנאמר (דניאל ד) כען אנה נבוכדנצר משבח ומרומם ומהדר למלך שמיא, משבח (תהלים קמז) שבחי ירושלים את ה', ומרומם (שם ל) ארוממך ה', ומהדר (שם קד) ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת וכו'. ואת השפן זו מדי כי מעלה גרה הוא שמקלסת להקב״ה שנא' (עזרא א) כה אמר כורש מלך פרס. ואת הארנבת זו יון כי מעלת גרה היא שמקלסת להקב״ה, אלכסנדרוס מוקדן כד הוה חמי לר״ש הצדיק אומר ברוך ה' אלהי של שמעון הצדיק. את החזיר זה אדום והוא גרה לא יגר שאינה מקלסת להקב״ה ולא דיין שאינה מקלסת אלא מחרפת ומגדפת ואומרת (תהלים עג) מי לי בשמים. ד״א, את הגמל זו בבל כי מעלה גרה היא שמגדלת את דניאל שנאמר (דניאל ב) ודניאל בתרע מלכא, ואת השפן זו מדי כי מעלה גרה היא שמגדלת את מרדכי שנא' (אסתר ב) ומרדכי יושב בשער המלך, ואת הארנבת זו יון כי מעלה גרה היא שמגדלת הצדיקים אלכסנדרוס כד הוה חמי לשמעון הצדיק הוה קאים על רגליה אמרין ליה מינאי מן קדם יהודאי את קאים אמר להם בשעה שאני יוצא למלחמה דמותו אני רואה ונוצח. ואת החזיר זו אדום, והוא גרה לא יגר ושאינה מגדלת הצדיקים ולא די שאינה מגדלת אלא שהורגת אותם הה״ד (ישעיה מז) קצפתי על עמי חללתי נחלתי וגו' נחלתי ר״ע וחביריו. ד״א ואת הגמל זו בבל, כי מעלה גרה שגררה מלכות אחריה ואת הארנבת זו יון כי מעלה גרה שגררה מלכות אחריה ואת השפן זו מדי כי מעלה גרה שגררה מלכות אחריה ואת החזיר זו אדום והוא גרה לא יגר שאינה גוררת מלכות אחריה ולמה נקרא שמה חזיר שמחזרת עטרה לבעליה הדא הוא דכתיב (עובדיה א) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה.
בראשית רבה פרשה ב אות ד
ר״ש בן לקיש פתר קריא בגליות, והארץ היתה תהו זה גלות בבל שנאמר (ירמיה ד) ראיתי את הארץ והנה תהו, ובהו זה גלות מדי (אסתר ו) ויבהילו להביא את המן, וחושך זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל, על פני תהום זה גלות ממלכת הרשעה שאין להם חקר כמו התהום מה התהום הזה אין לו חקר אף הרשעים כן, ורוח אלהים מרחפת זה רוחו של מלך המשיח, היאך מה דאת אמר (ישעיה יא) ונחה עליו רוח ה', באיזו זכות ממשמשת ובאה, המרחפת על פני המים בזכות התשובה שנמשלה כמים, שנאמר (איכה ב) שפכי כמים לבך.
מהר״ל מפראג – נר מצווה
ובאור זה, כי ראוי שיהיו נרמזים אלו ד' מלכויות בראשית הבריאה, כי אלו ד' מלכויות שהיו מושלים בעולם לא היו רק בשביל כי אי אפשר שיהיה העולם שהוא העלול מן השם יתברך שיהיה העלול הזה בלא חסרון, רק נמצא עמו חיסרון, והחיסרון הזה הם ד' מלכויות, לפי שהמלכויות האלו ממעטים כבוד ה' יתברך בעולמו. כו'. ודבר זה ראוי שיהיה נרמז בתחלת הבריאה. וכו'. והם מיוחדים בדבר זה שממשלתם יוצא מן ה' יתברך, עד כי הם מבטלים אחדותו בעולם, ובסלוק ד' מלכויות אלו נאמר (זכריה יד, ט) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וכל זמן שאלו ד' מלכויות מושלים בעולם אין כבוד ה' יתברך נגלה בעולמו וכו'. ומצד החיסרון הזה שהיה בבריאה עמדו ד' מלכויות אלו שלקחו המלכות מן ישראל, אשר האומה הזאת נבראת לכבוד ה' יתברך, וכדכתיב (ישעיה מג, כא) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו." כו' ולא נבראו לזה רק ישראל שהם עם אחד כמו שרמז הכתוב וכו'. אבל ד' מלכויות מבטלים אחדותו בעולם כאשר לוקחים הממשלה מישראל שהם מעידים על אחדותו יתברך. ולכך בסוף ד' מלכויות כאשר תחזור מלכות לישראל כתיב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה. והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. אמנם ראוי היה שיהיה ד' מלכויות אלו מתקשרים ומתחברים יחד עם ישראל ומצטרפים אל ישראל עד שיהיה הכל אחד, ומפני חיסרון העלול שהוא בבריאה שאינה בשלימות אי אפשר שיהיה כך במה שהעלול הוא נבדל מן העילה, ובפרט עתה קודם מלכות ישראל, ובזה יוצאים מן אחדות ה' יתברך עד שיכלו ד' מלכויות (על ידי? ) מלך המשיח, כו', ואז יהיה העולם בשלימות כמו שראוי שיהיה. כו'. ולכך אמר דניאל חזה הוית בחזוי עם ליליא וארו ארבע רוחי שמיא מגיחן לימא רבא, וארבע חיון רברבן סלקן מן ימא שנין דא מן דא כו', ואלו ד' רוחין אעלין את ד' חיות אלו מן הים, כי כל האומות נחשבים אצל ישראל כמו הים שאינו מן הישוב, וישראל נמשלו ליבשה. כו'. וכאשר ראה דניאל המלכויות ראה אותם ד' חיות, כי בערך זה ראוי שיהיו נמשלים ד' מלכויות. וזה, כי האדם יש לו הכח והממשלה על החיות כדכתיב בקרא, ולפיכך ראוי שיהיה המלכות בעולם נראה בתאר וכתמונת אדם כו'. לכך ראה אותם דניאל בתואר ובצורת ד' חיות, וכאשר ראה מלכות מלך המשיח ראה אותו בתואר ובצורת אדם, כי אחר שראה המלכויות בצורת ד' חיות ראה מלכות ישראל בתואר ובצורת אדם.
ספר המצוות לרמב״ם מצוות עשה קמט
והמצוה הקמ״ט היא שצונו לבדוק בסימני בהמה וחיה והוא שיהיו מעלים גרה ושוסעים שסע ואז יהיה מותר לאכלן. והיותנו מצווין לבדוק אותן באלו הסימנין הוא מצות עשה והוא אמרו ית' (שמיני יא) זאת החיה אשר תאכלו. וכו' הנה כבר התבאר שאמרו אותה תאכלו מצות עשה. והענין במצוה זו מה שזכרתי לך והוא שאנו מצווין לבדוק אלו הסימנים בכל בהמה וחיה ואז מותר לאכלן, והדין הזה הוא המצוה.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה