אנוס על פי הדִּיבּוּר
מקור החיוב ברמב״ם
1. רמב״ם הלכות חמץ ומצה פרק ז
א- מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה לְסַפֵּר בְּנִסִּים וְנִפְלָאוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג-ג) 'זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם' כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ-ח) 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת'. וּמִנַּיִן שֶׁבְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות יג-ח) 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה' בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.
וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ בֵּן. אֲפִלּוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים חַיָּבִים לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרִים וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בִּדְבָרִים שֶׁאֵרְעוּ וְשֶׁהָיוּ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.
ב- מִצְוָה לְהוֹדִיעַ לַבָּנִים וַאֲפִלּוּ לֹא שָׁאֲלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג-ח) 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ'. לְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן אָבִיו מְלַמְּדוֹ. .
2. ספר המצוות לרמב״ם מצות עשה קנז
שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו יתעלה על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב. כמו שאמרו: כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו יתעלה (שמות יג) 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר'.
3. פסחים קטז
תנו רבנן: חכם- בנו שואלו. ואם אינו חכם- אשתו שואלתו. ואם לאו- הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח- שואלין זה לזה.
משמעות פנימית של ה׳מגיד'
4. "מְסַפְּרִים בלשון הקדש" (חגיגה טז) "שמע שתי רוחות שמְסַפְּרוֹת זו לזו " (ברכות ג) "אדם הראשון בלשון ארמי סִפֵּר" (סנהדרין לח).
5. ספר החינוך כא
ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב.
5. מהר״ל גבורות ה', סב:
ונראה כיוון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב דצריך להבין מה שאומר ואם לא כן לא הוי מידי, וכיוון שעיקר הוא בלב - לא שייך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה היא במעשה.
6. סדור עולת ראיה, הרב קוק זצ״ל
יהיו לרצון אמרי פי, והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי. בשעה שאנחנו מתבוננים להכיר יפה את חלישותו של האדם. . אז הננו מכוונים את תוכן ההצלה מתוך שני הכשרונות אשר השאיר ד' לנו לפלטה: ההצלה הפנימית, וההצלה החיצונית.
ההצלה הפנימית היא נקודת הלב הטהור, הגיון הלב, שסוף כל סוף, בפנימיות לבו של אדם, ימצא את נקודת האור האלקי בטהרתו, כאשר ישליך מעליו את כל צללי הדמיון ואת כל התנודדות הרוח, ויביט אל עצמו הפנימי, אז יעלה תמיד הגיון הלב קודש לד', מואר באור החיים, ממקור חיי האמת העליונים.
אמנם יכול היה הכח של הנקודה הזאת, שמלא עולם לא יכילו את איכותה, להיות מתבטל בתוך שטף החיים הגסים, המתגבר עליו בכמותו, ועל זה שם לנו ה' חק וברית בקדושת השפה, במאמר הפה. דְברוֹ הטוב והקדוש, אשר שם בפינו, מחזק בקרבנו את כח הנקודה הלבבית, שנחלשה מפני התגבורת הגשמית.
והנקודה העליונה הזאת, שהיא עצמיותנו האמיתית, שהיא כבת מלך שבויה, הולכת היא ונגאלת על ידי כח המאמר, של דברי תורה ותפילה, של כח ההבעה אשר לאוצר הקודש הגנוז החי בתוכיותנו פנימה. "יהיו לרצון אמרי פי, ה' צורי וגואלי".
7. זוהר בא מ, ב:
לְסַפֵּר בִּשְׁבָחָא דִּיצִיאַת מִצְרַיִם. דְּאִיהוּ חִיּוּבָא עַל בַּר נָשׁ, לְאִשְׁתָּעֵי בְּהַאי שְׁבָחָא לְעָלְמִין. הָכִי אוֹקִימְנָא [בארנו]: כָּל בַּר נָשׁ דְּאִשְׁתָּעֵי בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, וּבְהַהוּא סִפּוּר חַדֵּי בְּחֶדְוָה, זַמִּין אִיהוּ לְמֶחדֵי בִּשְׁכִינְתָּא לְעָלְמָא דְּאָתֵי דְּהוּא חֵדוּ מִכֹּלָּא, דְּהַאי אִיהוּ בַּר נָשׁ דְּחַדֵּי בְּמָרֵיהּ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חַדֵּי בְּהַהוּא סִפּוּר.
כְּדֵין [אז] אִתּוֹסָף לֵיהּ חֵילָא וּגְבוּרְתָּא לְעֵילָּא, וְיִשְׂרָאֵל בְּהַהוּא סִפּוּרָא יַהֲבֵי חֵילָא לְמָארֵיהוֹן. כְּמַלְכָּא דְּאִתּוֹסָף חֵילָא וּגְבוּרְתָּא, כַּד מְשַׁבְּחִין גְּבוּרְתֵּיהּ, וְאוֹדָן לֵיהּ, וְכֻלְּהוּ דַּחֲלִין מִקָמֵיהּ, וְאִסְתַּלָּק [ומתעלה] יְקָרֵיהּ עַל כֻּלְּהוּ. וּבְגִין כָּךְ, אִית לְשַׁבְּחָא וּלְאִשְׁתָּעֵי [לספּר] בְּסִפּוּר דָּא. כְּגַוְונָא דָּא [כמו זה], חוֹבָה אִיהוּ עַל בַּר נָשׁ, לְאִשְׁתְּעֵי תָּדִיר קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּלְפַרְסוּמֵי נִיסָא בְּכָל אִינּוּן נִיסִּין דְּעָבַד.
8. זוהר תזריע מו (והשמטות)
שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָרוֹת נַפְשׁוֹ. . הַהִיא דְהָוָה מְמַלְלָא, אִתְעֲבִידַת מַשְׁתוּקָא בְּגִין מִלוּלָא בִּישָׁא. כְּמָה דְּעוֹנְשָׁא דְּהַאי בַּר נָשׁ בְּגִין מִלָּה בִּישָׁא, כַּךְ עוֹנְשֵׁיהּ בְּגִין מִלָּה טָבָא דְּקָאתֵי לִידֵיהּ וְיָכִיל לְמַלְּלָא, וְלָא מַלִּיל. בְּגִין דְּפָגִים לְהַהוּא רוּחָא מְמַלְּלָא.
גאולת הדיבור במצרים
9. שמות ב, כג
וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ. וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָא-להים מִן הָעֲבֹדָה, וַיִּשְׁמַע א-להים אֶת נַאֲקָתָם.
וַיִּזְכֹּר א-להים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב וַיַּרְא א-להים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע א-להים.
10. אור החיים שם
מן העבודה. פירוש: לא שצעקו לאל שיושיעם, אלא צעקו מן הצער כאדם הצועק מכאבו. ומודיע הכתוב כי אותה צעקה עלתה לפני ה', והוא אומרו שועתם מן העבודה, פירוש: מצער העבודה וישמע ה' את נאקתם, פירוש הרמת קול כאבם.
11. שמות ד
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי ה'.
12. הרב סולובייצ׳יק – דברי הגות
"העבד חי בדממה, אם ניתן בכלל לכנות קיום נטול-משמעות מעין זה בשם חיים. אין עִמו בשורה להעבירה. בן החורין, בניגוד לעבד, איש בשורה הוא, דברים רבים בפיו להגידם והוא להוט למסור את סיפור חייו לכל מי שייאות להאזין. . העבד, אין עמו סיפור ואין סביבו קהל סקרני. .
מדוע לא זעקו קודם שפעל משה? מדוע החרישו לאורך שנות העבדות הרבות טרם שהופיע משה? הם חסרו את תודעת הצורך. . קולם שב אליהם ברגע שבו גילו את תודעת הצורך. . מחאתו של משה היא שהובילה לתמורה זו. .
משה רבינו נוכח שגלות הדיבור היא היסוד לגלות מצרים, כשראה שיש דוברי לשון הרע בקרב בני ישראל. כשנגלה סוד הריגתו של המצרי משה רבינו הגיב על כך: "אכן נודע הדבר" ורש״י מביא מהמדרש: למשה נודע עכשיו על שורש וסבת הגלות, שהוא פגם הדיבור שהיה בגלות במצרים וגרם לגלותם הגופנית".
חקירה ברמב״ם
פתיחה
מהן המצוות העיקריות של ליל הסדר?
בזמן המקדש: לאכול מצה, לאכול מרור, לאכול פסח, לאכול חגיגה.
בזמן הזה: שולחן עורך, אפיקומן, לשתות ארבע כוסות, הלל, ברכת המזון, וסיפור ההגדה.
יש מכנה משותף לכל המצוות של ליל הסדר, והוא האבר שפועל שם - הפה: לאכול ולשתות או לומר משהו: הלל או הגדה או ברכת המזון.
לכל חג יש את האבר שלו: לדוגמה, בראש השנה עיקר המצוה היא לשמוע קול שופר, או בחנוכה - לראות את הנרות, או בסוכות - ליטול את הלולב עם הידיים.
המצווה המרכזית בליל הסדר היא "סיפור יצא״מ". מהיכן בתורה נלמדת מצווה זו?
מה מוסיף הפסוק של זכור את יום השבת?
מדוע בהלכה ב אומר הרמב״ם "מצווה להודיע לבנים" ולומד זאת "מוהגדת"? האם יש כאן שתי מצוות? במצווה א מצוות עשה, ובמצווה ב מצווה?
ממה נובע השוני בלימוד מהפסוקים בין ספר המצוות לספר ההלכות? מה עיקר הציווי?
רמב״ם:
בסהמ״צ הרמב״ם כותב את המקור שמגדיר את המצווה כפי הרעיון הקלאסי שלה, ואילו בהלכות מנוסח הגדר ההלכתי הבסיסי. המצווה הבסיסית מחייבת כל יחיד אפילו הוא בודד, וזה נלמד מזכור. מוהגדת אנו לומדים על רעיון העברת האמונה מדור לדור, אך זה לא מגדיר את שורש המצווה.
לכן גם בהלכה א כותב הרמב״ם "מצוות עשה" ואילו בהלכה ב כותב "מצווה". "מצווה" משמעה מעשה ראוי ומשובח, אך לא הגדר של "מצוות עשה" מתרי״ג. הסיפור לבנים, והגדת, הוא ביטוי נכון וראוי למצווה היסודית יותר, שהיא "זכור" עצם הסיפור ביצא״מ.
זכור יום השבת – לומר בפה.
יש עוד משהו במצווה – להעביר את האמונה. אבל קודם כל תדבר. המתודה היא המסר. אפילו כולנו יודעים.
למה אם אני לבד צריך להוציא בפה? מה העניין?
גאולת הדיבור
למי מספר האדם הבודד? לעצמו! משמעות המילה "לספר" בדברי חז״ל היא לדבר. אין המשמעות to tell a story, אלא לדבר דיבור זורם ומתמשך, אריכות דברים. כלומר גם לאדם הבודד המצווה היא לדבר בקול ולהימשך בדיבור עם עצמו.
למה דווקא דיבור? הרי ציור מעורר את הלב גם.
אך כאן עלינו לשאול- מה תכלית אותו דיבור? מדוע המצווה היא הדיבור עצמו?
רב קוק - הדיבור לא סתם "מעורר הלב", הדיבור הוא פתח גאולה לפנימיות שלנו הדיבור חושף את מבועי הנשמה ומוציא אותה מהעלם לגילוי. דיבור משמעותי של ערך של תהילים, הוא פתח לנשמה להופיע.
זוג בשלום בית. תגיד לה שאתה אוהב אותה. הוא לא רוצה, כי היא "יודעת". שלושה ילדים יש לנו, שבת אחרונה היינו בצפת. כל החיים ביחד. והיא: בונקר. אבל כשהוא אומר: אני אוהב אותך, הוא פוגש את עצמו. הוא גאל את הנשמה.
למרות שכולם חכמים ויודעים את הסיפור עלינו לדבר אותו בקול, שהרי אפילו יחיד לעצמו מצווה לדבר בקול- מכאן שהעניין איננו העברת העלילה אלא עצם הדיבור. זו הגדרת המצווה הבסיסית- הדיבור.
זוהר: לא רק גואל נשמה, הוא בורא עולמות. רבי נחמן: ויברך אתכם כאשר דיבר לכם: הדיבור הוא כלי השפע. לא רק מתאר, יוצר טוב בעולם.
כותב וקורא זה מחשבה. דיבור זה יוצר, פועל. דבּר אחד לדור. הוא מדבר והוא גורם לאחרים לזוז. ההבדל בין הרצל למבשרי הציונות.
אור החיים - אנחה היא קול ביולוגי חייתי, אך לא קול אנושי. אין בה רצון. עבד צועק את הכאב. זה משהו פיזי/ביולוגי לגמרי. כמו חיה. אין לו מילים והבעה. וכנגד זה כשיצאו ממצרים אמרו שירה.
חתימה
רב סולובייצ׳יק -
הסיבה לכך שהפה כל כך מרכזי בפסח היא מכיון שפסח מציין את יציאתנו מעבדות לחרות, וההבדל בין שני המצבים הללו הוא המשמעות של הדיבור: כשאדם עבד לזולתו, אזי אפילו אם יש לו הרבה מה לומר, אין זה מעניין אחרים, כי העיקר הוא מה הוא עושה בפועל. ואילו כשאדם הוא בן חורין, קולו יכול להישמע. פסח הוא פתיחת הפה הלאומי שלנו, פה-סח, הדיבור שלנו מתחיל להיות משמעותי.
אנוס על פי הדיבור.
לזהות את הצרכים – זה בן חורין. עבד לא מדבר כי הוא לא יודעה שצריך. אומרים לו מה אתה צריך. אתה צריך רכב חדש, אתה צריך פלאפון חדש.
אין לנו רגע לשבת ולחשוב מה אני באמת רוצה. מה השאיפה שלי בחיים. לאן אני הולך, ואז: איך אני משיג.
הדיבור גואל את האדם מכיוון שהוא יכול לברר לעצמו מי הוא באמת, מה צרכיו האמיתיים. הדיבור הוא בירור עולמנו הפנימי. כמו שבטיפול לפעמים אדם/ זוג מגיע עם מועקה, תיאור בעיות. ותולים את הכל בדברים חיצוניים, אך מתוך שיחה ודיבור מתברר מה הצורך הפנימי האמיתי. לדוג': זוג בקונפליקט ועימותים, ומה שהוא היה זקוק לו זה להרגיש שהוא מועיל וזקוקים לו.
היום בבחירות כמה דיבורי סרק שמענו! נאום של ביבי בשתיים בלילה. אמר על סבא שלו, אבא שלו, הקדוש ברוך הוא. איפה חודשיים לא דיברת את זה? לא רק אוירה טובה, המשיח היה מגיע! דיבור מפרגן, משמעותי.
ברכת מגיד
שיבולי הלקט (צד):
ומצוַת הגדה היא מצוַת עשה והיתה טעונה ברכה אלא שנפטרת בברכת קריאת שמע… או יש לומר מה שאומרים בסוף "אשר גאלנו" היא ברכת הגדה שהרי יש בה הזכרת מצה ומרור ופסח ובזמן הבית היו מקדימין ואומרים 'והגעינו הלילה הזה לאכול בו פסח מצה ומרורים', והרי יש בה תשובה לכל השאילתות, ועל כן פותחים בה בברוך וחותמין בה בברוך לפי שהיא מטבע ארוך.
שמעתי שהרב זולטי (היה רבה של ירושלים) היה נוהג לומר שעל פי שיטה זו אסור להפסיק בדיבור מתחילת הגדה עד סופה שכן מדובר בברכה ארוכה.
האבודרהם (ספר אבודרהם סדר ההגדה ופירושה): "הקשה הריא״ף למה אין מברכין על קריאתה כמו שמברכין על קריאת מגילה והלא מצות עשה היא שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. ותירץ כי במה שאומר בתחלה בקדוש זכר ליציאת מצרים יצא. והרשב״א כתב טעם אחר שאין לברך על קריאתה מפני שהיא מצוה שאין לה קצבה ידועה ואפילו בדבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים יצא אלא כל המרבה הרי זה משובח. ויש מפרשים הגדה שהוא לשון הודאה ושבח להקב״ה על שהוציאנו מארץ מצרים".
מקורות:
מרכבת משנה: צ״ע מה לימדנו קרא דזכור את יום השבת לקדשו טפי מקרא דזכור את היום אשר יצאתם ממצרים.
אור שמח: פירוש, כמו שמן התורה לקדש ומדברי סופרים לזכרו על היין, וכי לית ליה יין מקדש אריפתא, כן הוא כאן מצוה מן התורה לזכור הנסים ולספר אותם, ורבנן תקנו על היין, וכי לית ליה יין אומר ההגדה על הפת.
ברכת המגיד
שו״ת הרא״ש כלל כד, אות ב
וששאלת: למה אין מברכין על ספור ההגדה? הרבה דברים צוה הקב״ה לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן, כגון: הפרשת בכורות, וכל המועדים. שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים, אלא שצוה הקב״ה לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים. ולאו דוקא הגדה בפה, אלא אם ישאל מפרשין לו, וזהו ההגדה לצד שזוכרין יציאת מצרים".
מהר״ל גבורות ה', סב:
ונראה כיוון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב דצריך להבין מה שאומר ואם לא כן לא הוי מידי, וכיוון שעיקר הוא בלב - לא שייך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה היא במעשה.
שיבולי הלקט (צד):
ומצוַת הגדה היא מצוַת עשה והיתה טעונה ברכה אלא שנפטרת בברכת קריאת שמע… או יש לומר מה שאומרים בסוף "אשר גאלנו" היא ברכת הגדה שהרי יש בה הזכרת מצה ומרור ופסח ובזמן הבית היו מקדימין ואומרים 'והגעינו הלילה הזה לאכול בו פסח מצה ומרורים', והרי יש בה תשובה לכל השאילתות, ועל כן פותחים בה בברוך וחותמין בה בברוך לפי שהיא מטבע ארוך.
שמעתי שהרב זולטי (היה רבה של ירושלים) היה נוהג לומר שעל פי שיטה זו אסור להפסיק בדיבור מתחילת הגדה עד סופה שכן מדובר בברכה ארוכה.
האבודרהם (ספר אבודרהם סדר ההגדה ופירושה): "הקשה הריא״ף למה אין מברכין על קריאתה כמו שמברכין על קריאת מגילה והלא מצות עשה היא שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. ותירץ כי במה שאומר בתחלה בקדוש זכר ליציאת מצרים יצא. והרשב״א כתב טעם אחר שאין לברך על קריאתה מפני שהיא מצוה שאין לה קצבה ידועה ואפילו בדבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים יצא אלא כל המרבה הרי זה משובח. ויש מפרשים הגדה שהוא לשון הודאה ושבח להקב״ה על שהוציאנו מארץ מצרים". וכ״כ רבינו ירוחם בשם רבנו פרץ (נ״ה ח״ד).
השפת אמת כתב (ויקרא לב א, ד״ה כל המרבה לדבר ביציאת ) שגם אם לא היה מצווה היינו עושים זאת משום הכרת הטוב.
ריטב״א בפרק קמא דכתובות בשם הרמב״ן ז״ל: לפי שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה, וזו אינה נגמרת אלא בחופה… והרב החסיד היה נותן טעם לפי שהקידושין תלויין ברצון ודילמא הדר ביה חד מינייהו ואין טעם זה נכון"
עיין שו״ת חזו״ע פסח סימן יט
http: //din. org. il/2018/03/22/%D7%91%D7%A8%D7%9B%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%AA-%D7%9E%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה