בסליחות שאמרנו בי״ז בתמוז (וכך בכל סליחות) ביקשנו שה' יענה לנו כשם שענה לפנחס בקומו מתוך העדה, כאשר מעיינים בפשט הפסוקים בסוף פרשת בלק לא רמוז כלל שפנחס עמד והתפלל, אלא הוא עשה מעשה על דעת עצמו ״וירא פנחס … ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו״ אפשר להבין שה' ענה לפנחס כאשר קם מתוך העדה ונתן לו סייעתא דשמיא להצליח לפגוע בזמרי בן סלוא שהיה נשיא בית אב לשמעוני, מבלי שאנשי שבט שמעון יעצרו אותו או יפגעו בו, שהרי פנחס היה רודף ומצד הדין היה מותר לעצור אותו ואפילו לפגוע בו לפני שהרג את זמרי, אבל אנו רואים שלא מדובר רק בהצלה אישית, בעקבות מעשה פנחס ה' עצר את המגיפה בכל עם ישראל, ״ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי״. המגיפה כמובן הגיעה כעונש לכל ישראל שהם נצמדו לבעל פעור וחטאו עם בנות מואב, א״כ צריך להבין כיצד מעשה כלפי אדם שחטא בחטא חמור הצליח לעצור את העונש כלפי שאר החוטאים?
מעשה פנחס לא היה מובן מאיליו בכלל שהרי כדי להרוג אדם חוטא יש צורך בעדים והתראה, חז״ל במסכת סנהדרין הפליגו בתנאים החמורים של ההתראה כדי לוודא שהחוטא מבין את חומרת החטא ואת העונש המדוייק שהוא עלול לקבל, ישנם חטאים יוצאי דופן שבהם אין צורך בהתראה אלא ״קנאים פוגעים בו״ אחד מהם הוא ״הבועל את הארמית״.
הגמרא שם, המובאת ברש״י בסוף פרשת בלק, מתארת את הדיון בין משה רבינו לפנחס ״וירא פנחס״ - ראה מעשה ונזכר הלכה אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו א״ל קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא (-קורא האיגרת יהיה המבצע) מיד ויקח רומח בידו וגו׳״ ההנהגה הרגילה של עם ישראל היתה נבוכה ״והמה בוכים פתח האהל״ רק התעוררות הקנאות של פנחס הזכירה את ההלכה שנשכחה. מה המשמעות של שכחת ההלכה ע״י כל ההנהגה? האם מדובר במקרה בלבד?
דוד המלך בספר תהילים מזמור ק״ו כאשר הוא מתאר את אירועי דור המדבר ובתוכם את חטאי העם במדבר כותב ״וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹאכְלוּ זִּבְחֵי מֵתִּים: וַיַכְעִּיסוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם וַתִּפְרֹץ בָּם מַגֵּפָה וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה: וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִּצְדָקָה לְדֹרֹו וָדֹר עַד עוֹלָם״ במבט של דורות לא מוזכר חטאו החמור של זמרי, אלא דווקא חטאו של כל העם ״ויצמדו לבעל פעור״. מעשה פנחס מתואר כאן במונח ״ויפלל״ הפשט של ביטוי זה הוא עשה דין ״ונתן בפלילים״, אבל חז״ל במסכת ברכות לומדים מכאן סמך לכך שאברהם תיקן תפילת שחרית ״תניא כוותיה דרבי יוסי בר׳ חנינא אברהם תקן תפלת שחרית שנא׳ (בראשית יט, כז) ׳וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם׳ ואין עמידה אלא תפלה שנאמר (תהלים קו, ל) ׳ויעמד פינחס ויפלל. ׳״
ודאי שדרשת חז״ל זו לא באה להוציא מהפשט שפנחס עשה דין בחוטא, אבל היא באה להוסיף מימד של תפילה למעשיו. כנגד ההצמדות לבעל פעור יש צורך בתיקון רוחני ״ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום. ״
חז״ל למדו אותנו יסוד בנחש הנחושת ״וכי נחש ממית או נחש מחיה! אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים ואם לא היו נימוקים״ התיקון של החטא אינו מעשה חיצוני אלא תיקון המשנה את שורש החטא. מעשה הקנאות של פנחס הראה לכל ישראל את דבקותם הנצחית בה', עד כדי יכולת למעשה קנאה טהור שכולו לשם ה' ״בקנאו את קנאתי בתוכם״. הקנאה של פנחס היא זו שהרחיקה את ישראל מבעל פעור. הרב קוק באורות הקודש (ח״ג, שסג) כותב ״האהבה האלהית, כשהיא באה למדרגתה העליונה, מתהפכת היא לתכונה של קנאת ד', במדתה הטהורה. מדת הקנאה האלהית שרויה היא בכנסת ישראל בכלל, אל קנא שמו ואין עמו אל נכר. ומתוך כך החיים הנצחיים הם טבועים בכנסת ישראל. מדת האהבה העליונה המהותית הפועלת היא מדת החיים, וכל מאן דקני לקוב״ה לא יכיל סטרא דמותא לשלטאה ביה. (-כל מי שמקנה לקב״ה לאיכול צד המוות לשלוט בו)״
במעשה הקנאות של פנחס התגלתה מידת האהבה האלהית של ישראל במדרגתה העליונה ביותר, התגלה שזו התכונה המהותית של ישראל. התפילה היא החיבור הנובע מהאדם עצמו אל הקב״ה. כאשר אברהם עומד לפני ה' הוא מגלה לעולם כולו את היכולת לבקש מה' ולהתחנן על סדום. כאשר פנחס עומד ועושה דין בחוטא הוא מגלה שבמעשה הקנאה נחשף גודל הקשר בין עם ישראל לקב״ה.
כאשר אהבת ה' מתגלה, מתברר שאלו הם החיים האמיתיים של עם ישראל, ושאין מקום לצד המוות והחסרון לשלוט על עם ישראל, כל החטאים מתבררים כהצמדות וכהליכה אחר היצר החיצוני, שאיננה חלק מתוכן המהותי של עם ישראל.
בהבטחת ״ברית שלום וברית כהונת עולם״ מגלה ה' שמעשה פנחס מטרתו האמיתית היא השלום, הופעת ה' בצורה המשלימה את כל חלקי המציאות. כדי להופיע זאת יש צורך לפעמים במעשה קנאות אבל רק בתנאי שנעשה בטהרה עליונה ללא כל מניע אישי ״בקנאו את קנאתי בתוכם. ״ כאשר ה' ענה לפנחס בקומו מתוך העדה ועצר את המגיפה הוא גילה שהתכונה המהותית של עם ישראל זו אהבת ה'.
פנחס מצטייר לנו כגיבור שמצליח לעצור את המגפה, אמנם הוא נאלץ להרוג את נשיא שבט שמעון, אבל עם ישראל חייב לו את עצירת המגיפה.
חז״ל בירושלמי מלמדים אותנו שלא הכל עבר חלק, עם ישראל התלונן על פנחס ורצה לנדות אותו ורק הבטחת ה' לפנחס בברית שלום וכהונת עולם היא זאת שהצילה את פנחס מזעמם של ישראל. רש״י מוסיף ומסביר את הצורך ליחס את פנחס לאהרון הכהן מכיוון שהשבטים היו מבזים אותו ״הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אימו (יתרו) עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא בישראל״
כיצד ניתן להבין את הכעס של ישראל והזכרת הייחוס דווקא בעיתוי הזה והרי בזכות פנחס נעצרה המגיפה? ומדוע דווקא הבטחת ברית שלום נתנה לפנחס אחרי מעשה זה?
הרב קוק בפרושו לסידור מסביר שעם ישראל חשש מאוד שקנאותו של פנחס לא נובעת ממניע טהור ורק לשם שמים. תכונותיו המהותיות של עם ישראל הם רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים, עד כדי כך שהגמרא במסכת ביצה אומרת ״כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות - בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו״. עם ישראל טען שהנטיה של פנחס לפתור את האירוע באלימות נובעת משורשיו המשפחתיים מצד אימו, לא יכול להיות שאחד מישראל ינהג כך, ולשם כך הקב״ה מיחסו לאהרון הכהן לומר שפנחס ממשיך את מידותיו האוהב שלום רודף שלום וכל פעולתו נבעה מקנאה טהורה לשם שמים בלי כל אינטרס פרטי או עירוב של מידת כעס עצמית. ולכן ודאי גם אין מקום לנדות את פנחס מכיוון שפעל רק ממניעים טהורים ולשם שמים.
הנצי״ב מוולוז׳ין מסביר שברית השלום נועדה למנוע את השפעת המעשה על פנחס, גם כאשר המעשה נעשה ממניע טהור לחלוטין, מעשה רצח יכול להשפיע על נפשו של האדם כך שיישאר בו רגש עז וגס שישפיע על המשך חייו. הכלל של ״אחרי המעשים נמשכים הלבבות״ פועל לא רק בכיוון החיובי שהחסד ומצוות משפיעות לטובה על אישיות האדם, אלא עלולה להיות גם השפעה לרעה אדם שהורג, גם ממניע נכון, עלול להפוך לאכזרי יותר. לא רק שה' מפרסם שמעשיו של פנחס נבעו ממניע טהור לחלוטין אלא גם הוא מבטיח שהם לא ישפיעו על מידותיו ואישיותו. הוא ימשיך להיות הנכד של אהרון הכהן.
חז״ל במדרש ובזוהר מלמדים אותנו ש״פנחס הוא אליהו״ כנראה שחז״ל לא התכוונו לומר שמדובר על אותו אדם ממש שחי מאות שנים, אלא על אותה אישיות, אותו שורש נשמה. גם אליהו כאשר ברח מאחאב ואיזבל להר חורב זכה להתגלות חד פעמית ושם קנא לשם ה' ״וַיֹאמֶר מַה לְּךָ פֹּה אֵלִּיָּהוּ. וַיֹאמֶר קַנֹּא קִּנֵּאתִּי לַה' אֱֹלהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִּיתְךָ בְּנֵי יִּשְׂרָאֵל אֶת מִּזְבְּחֹתֶיךָ הָרְסוּ וְאֶת נְבִּיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִּוָּתֵר אֲנִּי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִּׁי לְקַחְתָּהּ. ״ אלא שישנו הבדל משמעותי בין תגובת ה' בשני האירועים בעוד בתגובה לקנאת פנחס ה' מבטיח ברית שלום וכהונת עולם, את אליהו ה' מצווה למשוך את אלישע לנביא במקומו! במה שונה קנאת אליהו מקנאת פנחס?
רש״י כותב שם ״למשך לנביא תחתיך - אי אפשי בנבואתך, מאחר שאתה מלמד קטגוריה על בני״ קנאה שנלחמת בחטאים ובחילול השם לא אמורה להדגיש, אפילו לא כלפי שמים, את חסרונותיהם של ישראל. במדרש שיר השירים רבה חז״ל הדגישו עוד הבדל בין שתי הקנאות, ה' מעיד על פנחס שהוא ״בקנאו את קנאתי״ - רק לשם שמים, בעוד אליהו מגיע בסוף דבריו גם לנקודה האישית שלו ״ואותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחת״ ומכיוון שמעורב כאן מלבד קנאה לשם ה' גם מניע אישי, גם אם קטן ביותר, הקנאה פסולה ועליו למנות את אלישע לנביא במקומו.
חז״ל בילקוט שמעוני מלמדים אותנו שבעקבות כך אליהו נשלח לכל ברית מילה להעיד על ישראל שלא עזבו את ברית ה'. בנוסף לכך אליהו, כתיקון לקנאתו הלא שלמה, יושב תחת עץ החיים בכל מוצאי שבת ומונה את זכויותיהם של ישראל (ומכאן המנהג לשיר לכבוד אליהו במוצאי שבת). מידת הקנאה היא מידה שיש להשתמש בה רק לאחר בדיקה מדוייקת, יש מקום רק לקנאה טהורה לחלוטין. פנחס מקנא כאשר הוא בתוכם - הוא חלק מהעם ורק לשם שמים, עליה ה' נותן ברית שלום.
בתחילת הפרשה ישנו ציווי לא מובן, מה הכוונה ״צרור את המדינים והכתם אותם״? אי אפשר לומר שהכוונה היא לצאת למלחמה עם מדין שהרי הציווי על זה מופיע בתחילת פרשת מטות ״וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵאמֹר. נְקֹם נִּקְמַת בְּנֵי יִּשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִּים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִּתְּכֶם אֲנָשִּׁים לַצָּבָא וְיִּהְיוּ עַל-מִּדְיָן, לָתֵת נִּקְמַת ה' בְּמִּדְיָן״? כמו כן צריך להבין מדוע דווקא מדין? במה הם יותר גרועים ממואב שעליהם לא נצטווינו לצרור, להכות ולהלחם למרות שוודאי הם היוזמים את חטא בנות מדיין ומואב וחטא בעל פעור?
רש״י מסביר שצרור זה ציווי בהווה ״עליכם לאייב אותם״ למה? ״כי צוררים הם בנכליהם על דבר פעור״ מסביר רש״י שהם הפקירו את בנותיהן כדי שתכשלו בבעל פעור. למואבים היה פחד מעם ישראל ולכן גם אם הם הפקירו את בנותיהן והחטיאו את ישראל אין ציווי לשנוא אותם ולהלחם בהם, אבל על המדיינים לא היה כל איום מצד ישראל, הם באו מיוזמתם רק כדי להכשיל את ישראל.
אור החיים הקדוש מסביר את הציווי שכדי לצאת להלחם, עם ישראל מוכרח להבין איזה נזק עצום המדיינים עשו לעם ישראל. מטרת הציווי הוא לעם ישראל כלפי עצמו. אדם שחוטא נדבק בתאוות החטא, גם אם הוא מבין שהמעשה בעייתי, עלול להשאר אצלו תאווה לדבר ותשוקה למעשה. וכך היה גם אצל ישראל, למרות המגיפה, עדיין נשאר אצל חלק מהחוטאים ערבות הזנות במעשה או רק במחשבה, והתשוקה לחטא היא זו שמרחיקה את האדם מה' גם אחרי שהמעשה נגמר. עם ישראל צריך להפנים שמטרת המדיינים היתה רק כדי להרחיק אותו מה'. ולכן במלחמה יהיה ציווי להרוס את כל מדיין, כולל העצים בשונה מכל מלחמה אחרת, עם ישראל שורף את כל עריהם כדי לבטא את ההתנתקות מכל השפעה של מדיין על עם ישראל.
המדיינים הבינו שהקשר בין עם ישראל לה' נובע משמירת הקדושה באיסורי עריות ובעבודה זרה ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם״. אי אפשר להכנס לארץ כאשר פרוצים בנושאים אלו. התורה מדגישה פעמים רבות ששני עניינים אלו הם שגורמים ח״ו לגלות.
כדי לתקן את המרחק שנוצר ע״י החטא צריך לצאת למלחמה פיזית עם המדיינים, אבל לפני כן חייבים לחיות את האסון הגדול שחטאים אלו גורמים - אובדן הקדושה בעם ישראל ומתוך כך אובדן הזכות על הארץ.
כיבוש הארץ איננו עניין מדיני בלבד, אלא מדרגה רוחנית של קרבת ה'. רק אחרי אובדן החוטאים במגיפה ותיקון הרגשות של עם ישראל ביחס למעשה החטא אפשר למנות את יוצאי הצבא שנועדו להכנס לארץ, כל עוד שורש החטא נמצא בתוך עם ישראל אי אפשר להתכונן לכיבוש הארץ.
הנתיבות שלום מביא מאמר של ״הנועם אלימלך״ שבכלל ישראל אין שום חטא ועוון, וכל החטאים הם רק אצל אנשים פרטיים. ועמך כולם צדיקים, מצד הכלל הם צדיקים. ומבאר הנתיבות שלום שאחרי המגיפה ושנאת החטא, עם ישראל התאחד כולו על פי טבעו האמיתי ע״י המפקד להיות טהור וקדוש ולכן היה זכאי שוב לנחול את הארץ.
מתוך פרשה זו לומד ה״נתיבות שלום״ עיקרון גם לחיים של כל אחד ואחד, תהליך התשובה שלכל יהודי צריך להיות לא רק עזיבת המעשה הרע וחרטה עליו, אלא גם שנאה של המעשה הזה מתוך הבנה עד כמה הוא הורס את הקדושה והקשר עם ה', לאחר הטהרות זו זוכה האדם להתחבר בחזרה לשורש של כלל ישראל שהוא תמיד קדוש וטהור ומחובר לרצון ה'.
בתוך מניין שבט ראובן מוזכרת מיתת דתן ואבירם ומתוך כך גם בליעת האדמה את קורח ועדתו ״וּבְנֵי אֱלִּיָאב, נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִּירָם: הוּא דָתָן וַאֲבִּירָם קְרִּיאֵי הָעֵדָה, אֲשֶׁר הִּצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח, בְּהַצֹּתָם עַל ה'. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה: בַּאֲכֹל הָאֵשׁ, אֵת חֲמִּשִּׁים וּמָאתַיִּם אִּישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס. וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ. ״ רש״י מביא את דרשת חז״ל ממסכת סנהדרין מדוע בני קורח לא מתו ״הם היו בעצה תחלה. ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם״
הזכרת העובדה שבני קורח לא מתו במיקום הזה מעוררת תמיהה כפולה. א. מדוע הצלתם לא הוזכרה בפרשת קורח. ב. אם כבר הצלתם רשומה במניין בני ישראל לפני הכניסה לארץ מדוע במפקד שבט ראובן ולא עם שבטם, שבט לוי?
האבן עזרא לומד מכך שכל משפחתם של דתן ואבירם מתו בשונה ממשפחת קורח ולפ״ז מסיק ״והנה רעת דתן ואבירם קשה מרעת קורח״ וכך גם מסיק אור החיים הקדוש ״ונראה כי לא בא הכתוב כאן אלא
נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה