**היום מתחיל מהלילה. תמיד? **
יסוד ברור בכל צורת החיים של עם ישראל הוא שהיום מתחיל בלילה שלפניו. ע״פ יסוד זה ימי השבוע, השבת והחגים מתחילים עם שקיעת השמש ולא בזריחה, וכך גם כמעט כל ההלכות הקבועות בזמנים.
הגמרא מיד בתחילת מסכת ברכות שואלת מדוע התנא של המשנה הראשונה פתח בזמני קריאת שמע של ערבית ולא של שחרית כפי סדר יומו של האדם: ״מַאי שְׁנָא דְּתָנֵי בְּעַרְבִית בְּרֵישָׁא לִתְנֵי דְּשַׁחֲרִית בְּרֵישָׁא? ״ ובתשובתה השניה של הגמרא היא שהתנא למד מבריאת העולם: ״וְאִי בָּעֵית אֵימָא יָלֵיף מִבְּרִיָּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם דִּכְתִיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד. ״ כמו שבבריאת העולם הלילה קודם ליום, כך בהלכה ובחיי היום יום של עם ישראל הלילה קודם ליום.
המהר״ל מפראג בספרו נצח ישראל (פרק כו) לומד מעיקרון זה יסוד אמוני והיסטוריוסופי: **״העדר קודם להוויה״. לפני כל בניה והתקדמות במציאות יגיע חסרון. ** את תפיסה זו מבסס המהר״ל על מדרש חז״ל על הפסוקים הראשונים בתורה: ״ובמדרש (ב״ר ב, ה) רבי חייא רבה אמר, מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב״ה המקדש בנוי וחרב ובנוי. ׳בראשית ברא אלקים וגו׳׳ הרי הוא בנוי, כדכתיב (ישעיה נא) ׳לנטוע שמים ליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה׳. ׳והארץ היתה תוהו ובהו׳, הרי זה חרב, כדכתיב (ירמיה ד) ׳ראיתי הארץ והנה תוהו וגו׳׳. ׳ויאמר אלקים יהי אור׳, זה בנוי ומשוכלל, שנאמר (ישעיה ס) ׳קומי אורי כי בא אורך׳. ״ הקב״ה ברא עולם שדרך הנהגתו היא שלפני השלמות של הבניה המלאה יבוא חיסרון, קושי וחורבן.
מתוך דרך תיאור בריאת העולם, ההדגשה שלפני שנברא האור — המסמל את החיים והטוב — היה תוהו ובוהו, המסמלים את העדר החיים, **אנו צריכים להתרגל לראיה של ההיסטוריה בצורה של תהליך ארוך ולא רק בהסתכלות על ההווה עם קשייו. זו התוכנית האלוקית לכל המציאות ובוודאי לשלמות המוחלטת — בניין בית המקדש. ** המהר״ל מדגיש לא רק את העובדה שההעדר קודם להוויה, אלא שלפי גודל הבניה העתידית כך גודל ההעדר, החסרון והקושי שקדם לה. אפשר להמשיל זאת לבניין גבוה — ככל שהבניין הנבנה גבוה יותר, כך יש צורך להקדים ולחפור יסודות עמוקים יותר באדמה. ״כי לפי ההעדר יתחדש, ולכן ההוויה — קודם הוית האור, שהוא המציאות הגמור, כתיב לפני זה ׳והארץ היתה תוהו וגו׳׳, ואחר כך ׳יהי אור׳. וכן לפני הויות בית המקדש, שהוא קדוש לגמרי, צריך שיהיה העולם תוהו ובוהו וחושך, כמו קודם הויית האור שהיה החושך הגמור. וזה שרמז הכתוב בבריאת עולם, שקודם הוויית האור — שהוא המציאות היותר שלם — כתיב ׳והארץ היתה תוהו׳, שלפני הוויה הזאת היה חושך והוא העדר, שאי אפשר שיתהוה דבר כי אם אחר ההעדר, ואחר כך יתהוה. ואם לא היה נמצא בארץ ההעדר, לא היה כאן הוויית האור. ״
המהר״ל מוסיף עוד שני יסודות בראיה אמונית זו.
**א. ** הקב״ה נקרא אלוקי העולם כאשר שמו מופיע ומתגלה בצורה מלאה בעולם, ולכן היינו יכולים לומר שרק כאשר ביהמ״ק יהיה בנוי יקרא שמו, אבל מכיוון שאנו תופסים את כל הקשיים והצרות כחלק מהתכנון האלוקי וכחלק מהתהליך של הופעת השלמות, **לכן גם בזמן הצרות ה' נקרא אלוקי העולם, גם דרך הצרות המכינות את הגאולה ה' מנהל את העולם. **
**ב. בצידו של הקב״ה אין שום חסרון, אבל מצד הנבראים אי אפשר להתחיל את העולם בשלמות, העולם בנוי בצורה של ״מעלים בקודש״. ** כשם שעל האדם לעמול ולהתמודד ועל זה הוא מקבל את שכרו, כך העולם כולו בונה את מדרגתו הרוחנית שלב אחר שלב עד שיגיע לשלמות.
כך גם כותב ר' צדוק בספרו רסיסי לילה אות יז: ״**דבריאת העולם היתה על דבר זה להשיג עונג, וזה אי אפשר רק ע״י ׳דברישא חשוכא׳…** שהקב״ה מסתתר בתוך החושך. וכפי תוקף החשכות וההעלם כן תוקף האור הגנוז בו, שיוכל להשיג ע״י זה החשכות. כמו שנאמר ׳ובקשתם משם את ה' וגו' ומצאת וגו' משם׳ — (מהגלות ומקום החושך) דייקא. ״ כשם שהאדם מקבל שכר רק לפי יגיעו ולא כמתנה הגורמת לו בושה, כך הופעת הקדושה במציאות מוכרחת שתבנה מתוך מעשי בני האדם ולא כמתנה מלמעלה.
על פי הנהגה זו כל המציאות כולה פועלת, **מלבד בית המקדש עצמו! העבודה בבית המקדש מתחילה ביום ומסתיימת בלילה. ** כך כותב ר' צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק אות י״א: ״ילפינן מברייתו של עולם, דבכל דבר הלילה קודם ליום, כדאיתא ריש ברכות, כי בכל דבר ההעדר קודם להויה, ו׳כי אשב בחושך׳ אדע כי אחר כך ׳ה' אור לי׳ (מיכה ז). כי כל חיי האדם כך מורכבים מהזמן חושך ואור, יום ולילה, כך חוזר חלילה, רק שהחושך קודם, דקליפה קודמת לפרי; **חוץ בקדשים — קיימא לן הלילה הולך אחר היום, כי מי שכבר בא אל הקודש, היום קודם, כמו מי שעומד תוך הפרי, אצלו הפרי קודם לקליפה. ״** כאשר האדם נמצא כבר במציאות של קדושה היום קודם ללילה. כך הדין בדיני אכילת הקורבנות — למשל, את קורבן תודה אוכלים ביום בו הוא הוקרב ובלילה שלאחריו.
כך גם כותב הרב קוק על הקדמת קורבן תמיד של שחר לתמיד של בין הערביים: ״את הכבש אחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. — … **ובקרבנות, שהם במרכז הקדש, במקום גי חזיון, שיפעת גילוי שכינה היא שם בעקרה, הכבש האחד של הבקר הוא הקדום, המכשיר את כח החיים התדיריים לעומת השפעת הגילוי האלהי של אור התורה ורוח ד', ** המופיע על נביאיו ואנשי סגולתו. את הכבש האחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. ״
כאשר האדם נמצא במקור הקודש, במקום שממנו מושפעת הנבואה, הופעת התורה והקדושה על כל המציאות — הוא לא בונה את הופעת הקדושה, **אלא נמצא במקום שבו מקור החיים מרומם את כל החושך והקליפות, ולכן היום קודם ללילה, המציאות מרוממת את ההעדר. **
עיקרון זה שבקדושה שבו היום קודם ללילה חל גם על לימוד תורה. ר' צדוק מביא בדבריו את הסבר תלמידי רבינו יונה מדוע אנו מברכים ברכות התורה בבוקר וברכה זו תופסת גם ללילה שלאחריו: ״ואפילו כשקורא בלילה לא נאמר שהלילה מהיום האחר (היום הבא) הוא שיצטרך לחזור ולברך, שאף על פי שבשאר הדברים אנו אומרים היום הולך אחר הלילה, גבי הקריאה הלילה הולך אחר היום… הנה שקריאת הלילה היא מהיום ההוא ולפיכך בברכה שבירך בבקר להפטר ממה שלומד ביום, באותה ברכה נפטר גם כן במה שלומד בלילה. ״ הופעת הקדושה השלמה איננה רק בקורבנות בבית המקדש, אלא גם לימוד התורה הוא הופעת מלכות שמים והקדושה במציאות, ולכן ברכותנו בבוקר נמשכת גם ללילה.
**אנו צריכים לחיות את שתי ההדרכות אלו ביחד. מצד אחד לראות את הקשיים והצרות כדרך להופעת הקדושה המלאה — בכל מעשה ומעשה אנו מתקנים את המציאות ״קמעא קמעא״ ומכינים אותה להופעה השלמה, ומצד שני בקדושה ובתורה עצמה אין חיסרון, ומהן אנו שואבים אור לרומם ולפעול במציאות. **
נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה