הלכות הגבהת ספר תורה
1. מקור החובה להגביה את ספר התורה בשעת הקריאה
אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן: פ ]דברים כז, כו[
וכי יש תורה נופלת. שמעון בן יקים אומר זה החזן שהוא עומד. ]ירושלמי סוטה פ״ז ה״ד[
ואמרו על דרך אגדה, זה החזן, שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו. ולי נראה, על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל, כמו שמפורש במסכת סופרים )יד יד( שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו' )לעיל ד מד(, וכן נוהגין. ]רמב״ן עה״ת שם[
מיד נכנס ואוחז המפטיר את התורה, ואומר, שמע ישראל י״י אלהינו י״י אחד, בנעימה, ואף העם עונין אותו אחריו. וחוזר ואמר, אחד אלהינו גדול אדונינו קדוש, אחד אלהינו רחום אדונינו קדוש, אחד אלהינו גדול אדונינו קדוש ונורא שמו, כנגד שלשת אבות, ויש אומרים כנגד שלש קדושות; וצדקתך אלהים עד מרום אשר עשית גדולות אלהים מי כמוך, י״י שמך לעולם י״י זכרך לדור ודור, הכל תנו עוז לאלהינו ותנו כבוד לתורה, גדלו לי״י אתי ונרוממה שמו יחדיו. וצריך להגביה את התורה בשמע ישראל, ובאילו שלשה ייחודין, ובגדלו לי״י אתי.
ועוד צריך לומר, על הכל יתגדל ויתקדש וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל ויתקלס שמו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הנכבד והנורא, בעולמות שברא, בעולם הזה ובעולם הבא, כרצונו וכרצון יראיו וכרצון כל עמו בית ישראל, תגלה ותראה מלכותו עלינו במהרה ובזמן קרוב, והוא יבנה ביתו בימינו, ויחון פליטתינו ופליטת כל עמו בית ישראל בהמון רחמיו וברוב חסדיו לחן ולחסד ולרחמים לחיים ולשלום, והוא ירחם עלינו ועל כל עמו בית ישראל בעבור שמו הגדול, ואמרו אמן.
ואחר כך מגביה את התורה למעלה, ואומר, אחד אלהינו גדול אדונינו קדוש ונורא שמו לעולם ועד, ומתחיל בנעימה ואומר, י״י הוא האלהים, י״י שמו, ואחריו עונין אותו העם, וחוזר וכופלו, ועונין אותו אחריו שתי פעמים. מיד גולל ספר תורה עד שלשה דפין, ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים ונשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, ועוד אומר, תורת י״י תמימה משיבת נפש עדות י״י נאמנה מחכימת פתי, פקודי י״י ישרים משמחי לב מצות י״י ברה מאירת עינים, יראת י״י טהורה עומדת לעד משפטי י״י אמת צדקו יחדיו, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים. ]מסכת סופרים פי״ד הל׳ ה-ח[
מראה פני כתיבת ס״ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה על כל אנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע, ולומר: וזאת התורה וכו׳ תורת ה׳ תמימה וכו׳. ]שו״ע או״ח סי׳ קלד סע׳ ב[
2. זמן ההגבהה
מראה פני כתיבת ס״ת לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו. ]שו״ע סי׳ קלד סע׳ ב[
המחבר כתב דין זה קודם הלכות קה״ת שכן מנהג הספרדים להגביה קודם הקריאה ועיין לקמיה בהג״ה שמנהגנו לעשות ההגבה אחר הקריאה. ]משנה ברורה ס״ק א[
ונהגו לעשות כן אחר שקראו בתורה. ]רמ״א שם[
ויראה לי שמנהג נכון הוא, מפני שהמון העם חושבים שראיית ס״ת עדיף מקריאה, ולכן כדי שיתעכבו שם לראות ס״ת יקראו תחלה ואחר כך מראין הכתיבה לעם. ]שיירי כנסת הגדולה הגהות בית יוסף אות ב[
ואצלינו עושין ההגבה אחר הקריאה והספרדים עושין קודם הקריאה דכן משמע במסכת סופרים שם. ]ערוך השלחן סי׳ קלד סע׳ ג[
ודע שאני מתפלא על מנהג שלנו שמכבדים איש נכבד להגבהת התורה והגולל הוא אדם קטן והרי מגמ׳ מבואר דעיקר שכר הוא הגלילה ולכן באמת במדינתינו בבתי מדרשות של חסידים מגביהים התורה וחוזרים ומניחים אותם על הבימה וגוללים בעצמן וחוזרים ונוטלים אותה וישב על ספסל ואיש פשוט כורך המפה ומלביש המעיל וברור הוא שמטעם זה עושים כן ומנהג האשכנזים תמוה ואפשר לומר דהגבהה שמראה הס״ת לעם וכולם עומדים מפני כבוד התורה זהו יותר גדול מהגלילה אבל בזמן הש״ס לא היה הגבהה אחר הקריאה אלא קודם הקריאה וכן מנהג ספרד גם היום וכבר כתבנו זה בסי׳ קל״ד ע״ש ולכן אצלם הגלילה הוא העיקר ולא כן אצלינו. ]ערוך השלחן סי׳ קמז סע׳ ט[
3. עמידה וכריעה בשעת ההגבהה
שאלת על מה ששמע׳ שאין הקהל עומדין כאן בשעה ששליח צבור מראה הכתב לעם, ושאלת היאך אפשר להם שלא יעמודו. תשובה נראה שהביאך לכך מה שאמרו אם מפני לומדיה כן מפניה לא כ״ש. ואם מזו אינה ראיה שיהא חייב העמדה אחר שספר תורה בדוכן לפי שהוא במקום אחד והצבור במקום אחר ואין אדם חייב לעמוד מפני רבו שהוא עומד למעלה בביתו והתלמיד למטה על גבי קרקע. אבל כל שמוציאין ספר תורה מן ההיכל עד שמעלין אותו לדוכן עומדין הקהל על עמדם. ומקרוב ראו קצת מגדולי ישראל והצבור שיש לעמוד גם בשעת /שמא צ״ל בשעה/ ששליח צבור זוקפו ומראה הכתב לעם ואמרו לי שכל זה מכבוד ספר תורה ושכן נהגו ברוב מקומות, וכל שטוענין שיש בו כבוד ספר תורה ראיתי לחוש, ועכשיו כל הצבור עומדים עד שמניחו במקום שקורא בו. ]שו״ת הרשב״א חלק ג סימן רפא[
וחייבים לעמוד מפני סה״ת אם מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן. ונראה בעיני שלא אמרו אלא לעמוד מפני התורה ולא להשתחוות לה ולא נמצא בכל התורה שמשתחוין אפילו לארון הקדש. ]שלטי הגבורים קידושין יד ב מלשון ריא״ז[
זה ימים ירדו חיי״ם שאול״ה אם יש לחוש ליזהר שלא להשתחות נגד הספר תורה… איברא דיש להדגיש על ריא״ז ולדקדק על הרב כנה״ג דבמסכת סופרים פרק י״ד )משנה יד( שנינו מצוה לכל האנשים ונשים לראות הכתב ולכרוע ולומר וזאת התורה וכו׳. והרמב״ן בביאורו לתורה פרשת תבא ע״פ אשר לא יקים )כז, כו( מייתי הא דמסכת סופרים, וסיים וכן נוהגין. ואיך כתב ריא״ז דלא נמצא בכל התורה וכו׳. ואפילו תימה דמאי דקאמר ריא״ז היינו על ההשתחואה דהויא בפשוט ידים ורגלים, כמ״ש בכמה דוכתי, ועל ההשתחואה כזו קאמר, אבל מודה הוא דנגד הספר תורה לפניו יכרעו, אכתי לא איפרק, דמוכח מלשונו דאין לנו אלא לעמוד מפניה, לא זולת, והול״ל דכורעין מיהא. ועל הרב כנה״ג איכא למידק דממ״ש דלא ראה נזהרין בזה, משמע דהבין מדברי ריא״ז דשלל הכריעה נמי, ואמטו להכי כתב דאינן נזהרין, דאי הבין דדוקא השתחואה בפשוט ידים ורגלים שלל מאי אין נזהרין דקאמר, והלא אכתי לא שמיע לן דאיכא מאן דסגיד בפשוט ידים ורגלים בכל הגולה, ואין המנהג אלא לכרוע, וא״כ הו״ל לאתויי ממסכת סופרים דאדרבא מצוה לכרוע, וכבר מרן פסקה הכא בדין זה. והאיכא אסהדתיה דהרמב״ן דהכי נהוג.
והנראה פשוט בזה דגם ריא״ז והכנה״ג מודו שמצוה לכרוע נגד הכתב. והכי דייק לשון מסכת סופרים לראות הכתב ולכרוע, והכי דייקי רבנן דדוקא נגד הכתב כורעין, וכמ״ש הרב שיירי כאן בסימן זה משם הגדולים. אמנם ריא״ז קאי על הרואה ספר תורה כשהוא סגור, ובסתום חכמה, חייב לעמוד, אהא כתב שלא מצינו שמשתחוין לספר תורה סגור כדרך שחייבין לעמוד, ולאו דוקא השתחואה אלא אפי׳ כריעה. ועל זה כתב הרב כנה״ג שלא ראה נזהרין, שיש כורעין בראותם ספר תורה סגור, כשם שעומדין מפניו, אבל לכרוע נגד הכתב לא הוצרך הכנה״ג לאומרו, דהדבר פשוט וזיל קרי בי רב…
אחר זמן כן באו לידי תשובות מהריק״ש כ״י, ושם ראיתי בסי׳ נ״ז שהרב הגדול מוהר״ר ישראל בנימין שאול שאל ממהריק״ש על רזא דנא, ובסי׳ נ״ח השיב לו מהריק״ש. וז״ל מהר״י בנימין, על דברת בני אדם יודעי דעת שקראו תגר על ענין השתחואה לפני הספר תורה שהיא אשר לא כדת מפני שמצאו בשה״ג וכו׳, וע״פ הדברים האלה האריכו לשון על המשתחוים. וכת המשתחוים אמרו שהם אינם משתחוים אלא להקב״ה ולשונם יענה בם והיה לעד, באומרם אנא הוא עבדא דהקב״ה דסגידנא קמיה, ואדרבא מצוה להשתחוות מההיא דמסכת סופרים וכו׳. ומהריק״ש השיב וז״ל, האוסרים להשתחוות לספר תורה שגו ברואה וטעו בפשט דברי שה״ג, דאין פירושו דאסור להשתחוות אלא הכי קאמר שחיוב העמידה לפני ספר תורה מצינו, חיוב השתחואה לא מצינו, אבל לאוסרה ח״ו אסור להעלותו על לב וכו׳, שראוי להשתחוות ואין לחוש לכלום, אדרבא מי שאינו עושה כן כשאחרים עושים נראה כמזלזל ח״ו, ובהדיא כתב הרמב״ם פי״א מתפילה )ה״ב( אין פותחין פתחי בית הכנסת אלא במזרח וכו׳, וכתבו הגמי״י דהטעם כדי שיהיו משתחוים מן הפתח. למדנו שהראוי והנכון להשתחוות מול ספר תורה ומול ההיכל שספר תורה בו. ומנהגן של ישראל תורה היא. ולדידי כל המשנה במזיד הוי בכלל כי דבר ה׳ בזה, ובר נידוי הוא. ועוד נשא וגבה טעות האומרים כן כי לא ידעו השתחוייה מאי היא דבהדיא אמרינן פרק אין עומדין )ברכות לד ב( השתחויה זו פשוט ידים ורגלים, ולא נהגו לעשות השתחויה לספר תורה כי אם כריעה לבד ככורע במודים, ובהדיא כתוב במסכת סופרים וכו׳. וכבר כתבתי שמי שאינו כורע בחושבו שאסור לעשות כבוד זה לספר תורה מנדין אותו ומפרסמים סכלותו ברבים, עכ״ל. ]ברכי יוסף או״ח סי׳ קלד ס״ק ג[
4. אמירת וזאת התורה
ופלא שאנו אומרים וזאת התורה וגו׳ על פי ה׳ ביד משה וכן נדפס בסידורים וקשה טובא חדא דאין זה פסוק בשום מקום דוזאת התורה הוא בואתחנן ]דברים ד, מד[ וע״פ ה׳ ביד משה הוא סוף פסוק בבהעלתך ]במדבר י, יג[ במסעות ועוד דבמסכת סופרים אינו כן וכמ״ש. ]ערוך השלחן סי׳ קלד סע׳ ג[
הערה זו כבר הובאה בסידור הגר״א של ר׳ נפתלי הירץ הלוי ששמע כן בשם הגר״ח מוולאזין וכ״ה בסידור עיון תפלה בפירוש דובר שלום משמועה בשם הגר״ח… אמנם בנוסחאות שבהרבה סידורים ישנים ומוסמכים שבידנו כתוב כמנהג העולם, כך הוא בסידור ר׳ יעקב עמדין וכ״ה בסידור השל״ה )אמנם בפירושו אינו מוזכר( וכ״ה בסידור ברדיטשוב כתר נהורא, וברוב הסידורים שבידנו, ומשו״כ נראה ליישב מנהג העולם בכמה דרכים.
א. כבר כתב המגן אברהם בריש סי׳ רפ״ב דבדרך תפלה ותחנה אין קפידא אלא בקריאת התורה בלבד, וכ״כ בחיי אדם כלל ה׳ בנשמת אדם אות ב׳ לגבי פסוקי שופרות במוסף ר״ה וכן הביא מהאר״י והשל״ה בשיר של פגעים בק״ש שעל המטה, וכ״כ בליקוטי מהרי״ח לגבי תפלת רבש״ע שלאחר ספירת העומר שתיקן האריה״ק ובו אומרים עד תספרו חמשים יום ולא מסיימין והקרבתם מנחה חדשה לה׳ עי״ש בח״ג דף ל״א… אמנם לפי״ז עדיין צ״ע בני״ד דגם פסוקים אלו שאומרים בהוצאת הס״ת אינם תפלה ממש, וצ״ע.
ב. כתב הרשב״א בברכות י״ד ע״ב דכל שלא אמר מעיקר המצוה לא הוי הפסק ולכן אומרים במערבא בערבית אני ה׳ אלקיכם וכו׳ וכמו ש׳דבר אל בנ״י׳ לא הוי התחלה כך אני ה׳ וכו׳ לא הוי הפסק, הרי דכשאינו אומר את עיקר המצוה והענין אין בזה קפידא.
ג. בהגהות מהר״צ חיות שם בשם תפארת צבי דבסוף פרשה אין לחוש, וגם פסוק זה במדבר ט׳ כ״ג סוף פרשה ט׳ היא, עי״ש.
ד. ראיתי כתוב ונשכח ממני מקורו דכל הקפידה אינו אלא במתחיל פסוק ומפסיק באמצעו ולא במתחיל באמצע ומסיימו, וגם לפי דבריו אין קפידה בני״ד, אך הדברים נסתרים מדברי הרשב״א הנ״ל וצ״ע.
ובאמת מצינו במקומות שונים בסדר התפילה חצאי פסוקים כבברכת יוצר של שבת ״ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת״ וכן בפסוקי קדוש )ישעיהו י׳ ג׳( וברוך )יחזקאל ג׳ י״ב( בקדושה ועוד, רבות כמבואר לעיל וע״ע בשו״ת חת״ס או״ח סי׳ י׳.
ומשום כ״ז נראה לענ״ד דאף דמסתבר כדברי הגר״ח הנ״ל דראוי לומר כל הפסוק על פי ה׳ יחנו וכו׳, מ״מ יש למנהג השגור מקור והאומר נוסח זה כמנהג העולם מקדמת דנא לא הפסיד. ]מנחת אשר עה״ת, דברים סי׳ עו. מה׳ תשפ״ג[
5. הצבעה בזרת לכיוון ספר התורה
וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי ]איוב לא, כז[
אבל מה שסיפר באומרו אם אראה אור ויפת, הוא תיאור מה שעושים ה״צאבה״ כאשר הם רואים את השמש או הירח בחצי הראשון של החודש והוא יקר הולך נושקים את ידיהם ומפארים אותו. ]רס״ג שם[
ומכאן המנהג כאשר רואים דבר קדוש מראים כלפיו ביד ונושקים את היד. ]הגר״י קאפח שם[
וזאת התורה – לקט מקורות שהמילה זה מבטאת הצבעה
א. בתענית )לא א( הקדוש ברוך הוא יושב בג״ע בתוך הצדיקים וכל אחד מראה עליו באצבע שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה.
ב. בסוטה )יא ב( אמרו שכל אחד מישראל הכיר להקב״ה כביכול על הים ואמרו זה אלי.
ג. במנחות )כט א( ״תנא דבי רבי ישמעאל שלשה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבעו ואלו הן מנורה וראש חדש ושרצים מנורה דכתיב וזה מעשה המנורה ראש חודש דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים שרצים דכתיב וזה לכם הטמא ויש אומרים אף הלכות שחיטה שנאמר וזה אשר תעשה על המזבח״.
ד. בירושלמי סוטה )פ״א ה״י( דרשו על הפסוק בפרשת ויחי: ׳ויאמרו אבל כבד זה למצרים׳ מלמד שהראו באצבע על ארונו של יעקב.
הצבעה של תינוקות של בית רבן
א״ר חנינא בראשונה כל מי שהיה מראה איקונין של מלך באצבע היה נהרג והתינוקות הולכים לבית המדרש ומראים את האזכרות באצבע אמר האלהים ודגלו עלי אהבה וגודלו עלי אהבה. ]במדבר רבה פרשה ב סי׳ ג[
נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה