בבית חב״ד בארצות הברית היה מנהג קבוע: לפתוח כל בוקר בלימוד חסידות. גם בראש השנה — למרות אורך התפילה — לא מוותרים על השיעור.
ובכן, באחד מימי ראש השנה ישב הרב עם הקהל ולמדו יחד. לפתע נכנס תייר צעיר, מתנצל ואומר: ״סליחה, כבוד הרב, אפשר שאלה קטנה? ״
הרב ענה: ״אנחנו באמצע שיעור, זה יכול לחכות. ״ הבחור התעקש: ״לא, זה לא יכול לחכות. ״
הרב יצא עמו החוצה, ושם סיפר הבחור: ״אני יהודי. עוד כמה שעות יש לי טיסה ליוון, אבל אמא ביקשה ממני שלפחות אשמע שופר בראש השנה. באתי אליך כדי שתתקע לי. ״
הרב התלבט. מצד אחד — אם יתקע לו, אולי ימשיך בדרכו ליוון ולא יישאר כלל לראש השנה. מצד שני — אם לא יתקע לו, ייתכן שייסע בלי לשמוע שופר כלל.
לבסוף אמר לו הרב: ״תשמע, אני מוכן לתקוע עבורך. אבל יש תנאי — אסור לטוס בראש השנה. אני מזמין אותך להישאר איתנו את שני ימי החג, ומבטיח שאחריהם אני עצמי אדאג לך לכרטיס טיסה חדש ליוון. ״
הבחור חשב רגע, חייך ואמר: ״בסדר, אני מוותר על יומי נופש — אשאר אתכם. ״
כך נשאר הבחור לראש השנה בבית חב״ד. בתום החג, בצום גדליה, קנה לו הרב כרטיס חדש, והוא המשיך לדרכו.
כארבעה שבועות לאחר מכן, מצלצל הטלפון אצל הרב. על הקו — אותו בחור: ״כבוד הרב, מאז שהייתי אצלכם בראש השנה הבנתי — לא כל דבר חייב לקרות מיד. לפעמים אפשר להמתין. ראיתי שזה לא סוף העולם לעצור יום באמצע השבוע. החלטתי לשמור שבת. וכבר ארבע שבתות שאני לא מחלל! ״
שנים קודמות הבאתי את הרעיון הנ״ל יחד עם הסיפור על המצווה לכתוב את התורה על האבנים בכניסה לארץ. שנאמר שם ״למען תבוא אל הארץ״ והאב״ע מסביר את ההבטחה למען אשר תבוא: ״כי השם יעזרך *אם החלות לשמור מצותיו*. וזאת המצוה היא הראשונה לביאתם״
נשלח על ידי: אליה
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה