שמחה בעבודת ה׳
מביכורים לעבודת ה׳ בשמחה
דבר תורה לפרשת כי תבוא תשפ״ו
הרב ציון בן-שאול. רב קהילת ״עץ חיים״, גני תקוה
א. שתי הופעות של שמחה בפרשה
דברים כ״ו, י״א – מצוות ביכורים: וְשָׂמַחְתָּ בְּכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.
דברים כ״ח, מ״ז – בתוך דברי התוכחה: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.
שני הפסוקים הללו עומדים במרחק של פרקים זה מזה, אבל כאשר קוראים אותם יחד מתגלה חוט מחבר: התורה אינה מסתפקת בכך שאדם יעשה את המעשה הנכון. היא מבקשת שגם לבו יהיה שותף בעבודת ה׳. בביכורים נאמר ״ושמחת בכל הטוב״; ובתוכחה נאמר שהחיסרון בעבודת ה׳ הוא ״אשר לא עבדת …בשמחה ובטוב לבב״.
יש כאן חידוש גדול. אפשר היה לחשוב שהעיקר הוא קיום המצווה, ואילו השמחה היא רק תוצאה רצויה – אם האדם שמח, מה טוב. אבל לשון התורה בפרשת התוכחה חזקה בהרבה: התורה מתייחסת לאי־עבודת ה׳ בשמחה ובטוב לבב כחיסרון עמוק בעבודת ה׳. החיד״א בספרו ״לב דוד״ כותב שהקב״ה קובע שכר לאדם על השמחה במצוה יותר מעצם קיום המצוה עצמה.
ב. ביכורים – להפוך את הטוב הפרטי להודאה
מצוות הביכורים היא לכאורה מצווה פשוטה: כאשר אדם רואה את ראשית פרי אדמתו, הוא לוקח מן הפרי ומביא אותו למקום אשר יבחר ה׳. אבל התורה אינה מסתפקת בהבאה טכנית. האדם עומד במקדש, אומר את פרשת הביכורים, מזכיר את יציאת מצרים, את ירידת יעקב למצרים, את הגאולה ואת הכניסה לארץ, ומסיים בהכרה: ״ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה׳״.
כלומר, הביכורים מחנכים את האדם להסתכל על הצלחתו לא כעל דבר מובן מאליו. הוא עבד, זרע, טיפח, השקיע – אבל כשהפרי הראשון מגיע, הוא חוזר אל מקור הברכה ואומר: הטוב הזה ניתן לי. ומתוך ההכרה הזאת באה השמחה.
לכן הפסוק אינו אומר רק ״ושמחת״, אלא ״ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה׳ אלהיך״. השמחה קשורה ליכולת לראות את הטוב כמתנה. כאשר אדם מתרגל לראות את כל הישגיו כמשהו המובן מאליו, גם שפע גדול אינו מבטיח לו שמחה. לעומת זאת, הכרת הטוב משנה את היחס אל המציאות: אותו בית, אותה משפחה, אותה פרנסה ואותו פרי – מקבלים משמעות אחרת כאשר האדם רואה בהם ״הטוב אשר נתן לך ה׳״.
ג. מה מלמד הרמב״ם על השמחה בתוך הלכות ביכורים?
במשנה תורה, ספר זרעים, הלכות ביכורים, הרמב״ם אינו מציג את השמחה כקישוט חיצוני למצווה. בפרקים ג–ד היא נכנסת לתוך פרטי ההלכה עצמם. כאשר עוקבים אחר המקומות שבהם הרמב״ם מביא את לשון ״ושמחת״ ואת עניין השמחה, מתקבלת תמונה מיוחדת: השמחה משפיעה על אופן אכילת הביכורים, על הקרבן והשירה, על זמן הקריאה, ואפילו על הדרך שבה עולים עם הביכורים לירושלים.
ד. הלכות ביכורים פרק ג – השמחה כחלק מאכילת הביכורים
רמב״ם, הלכות ביכורים ג, ו: ומניין שהביכורים אסורין לאונן: שהרי נאמר בהן ״ושמחת בכל הטוב״ (דברים כו, יא) – מכלל שהוא חייב לאוכלן בשמחה, לא באנינות. והאוכלן באנינות, מכין אותו מכת מרדות.
הנקודה כאן חדה מאוד: הרמב״ם לומד מן המילה ״ושמחת״ דין מעשי. אין זו רק המלצה מוסרית. מצב של אנינות אינו מתאים לאכילת הביכורים, מפני שהתורה קבעה שהאכילה הזאת קשורה לשמחה. במילים אחרות, הביכורים אינם רק חפץ קדוש שאוכלים אותו; יש להם צורת אכילה הראויה להם – אכילה מתוך שמחה.
אפשר לראות כאן עיקרון רחב בעבודת ה׳: יש משמעות לא רק לשאלה ״האם עשיתי? ״, אלא גם לשאלה ״באיזה מצב נפשי עשיתי? ״. המצווה יכולה להיות אותה מצווה, אבל האדם נדרש לחבר אליה את לבו.
ה. פרק ג – השמחה הופכת לשירה
רמב״ם, הלכות ביכורים ג, יג: ומניין שהביכורים טעונין תנופה …וכשם שטעונין תנופה, כך טעונין קרבן שלמים ושיר: שנאמר בהן ״ושמחת בכל הטוב״ (דברים כו, יא), ולהלן הוא אומר ברגלים ״ושמחת, בחגך״ (דברים טז, יד) – מה שמחת החג בשלמים, אף כאן בשלמים. ואין הקרבן מעכב. ואימתי קוראין בשיר עליהן – כשיגיע לעזרה, מתחילין היו הלויים וקוראין ״ארוממך ה׳, כי דיליתני״.
כאן השמחה כבר יוצאת מן הלב אל הקול. היא נעשית שירה. הביכורים אינם נכנסים לבית המקדש בדממה; הם מלווים בקרבן שלמים ובשירת הלויים. הרמב״ם מקשר את ״ושמחת בכל הטוב״ לשמחת החג, וממנה הוא לומד את עניין השלמים.
יש כאן תהליך: הטוב שהאדם קיבל מן השדה מגיע אל המקדש; ההכרה בטוב מביאה לשמחה; והשמחה מתפרצת לשירה. עבודת ה׳ שלמה אינה רק בתוך המחשבה. היא מבקשת לבטא את עצמה.
ו. פרק ד – אין קריאה אלא בשעת שמחה
רמב״ם, הלכות ביכורים ד, יג: המביא ביכורים מאחר חג הסוכות, ועד חנוכה – אף על פי שהפרישן קודם החג, מביא ואינו קורא: שנאמר ״ושמחת בכל הטוב״ (דברים כו, יא), ואין קריאה אלא בשעת שמחה מחג השבועות ועד סוף חג הסוכות. ושאר כל המביאין חוץ מאלו – מביאין, וקוראין.
זהו חידוש נוסף: הפסוק ״ושמחת״ אינו רק מתאר את האדם שמביא את הביכורים; הוא קובע את זמן הקריאה. כאשר כבר יצא זמן השמחה החקלאית שעליה דיברה התורה, אפשר עדיין להביא את הביכורים – אבל אי אפשר לומר את הקריאה.
כלומר, יש הבדל בין עצם קיום המצווה לבין צורתה השלמה. הביכורים יכולים להגיע למקדש, אבל הקריאה, שהיא הביטוי המילולי של ההודאה, תלויה ב״שעת שמחה״. הדבר מלמד עד כמה השמחה אינה פרט צדדי במצווה.
ז. פרק ד – שמחה בדרך לירושלים (״שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך״)
רמב״ם, הלכות ביכורים ד, יד: והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב; ועטרה של זית בראשו, להודיע שהביכורים משבעת המינין. והחליל מכה לפניהם, עד שהם מגיעין קרוב לירושלים. והם הולכין בכל הדרך, וקוראין ״שמחתי, באומרים לי – בית ה׳ נלך״.
זה אולי התיאור הציורי ביותר של השמחה בהלכות ביכורים. לא רק במקדש יש שירה. כבר בדרך יש תהלוכה, שור מקושט, חליל, ועלייה משותפת של רבים. והפסוק שהם קוראים בדרך הוא: ״שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך״.
הביכורים הופכים אפוא את הדרך עצמה לחלק מעבודת ה׳. האדם אינו רק מגיע ליעד; הוא שמח בדרך אליו. יש כאן שיעור גדול: לפעמים אנחנו חושבים שעבודת ה׳ מתחילה כשמגיעים ליעד הרוחני – תפילה, בית הכנסת, לימוד, קיום המצווה. הרמב״ם מלמד שבביכורים גם הדרך עצמה יכולה להיות עבודת ה׳ של שמחה.
ח. ארבע מדרגות של שמחה בשלושה מימדים – זמן, מקום, מהות/חומר
1. שמחה באכילה: הביכורים נאכלים בשמחה ולא באנינות. השמחה משפיעה על עצם צורת קיום המצווה. 2. שמחה בשירה: הטוב מביא לקרבן שלמים ולשיר. השמחה הפנימית מקבלת ביטוי חיצוני. 3. שמחה בזמן: הקריאה אפשרית רק ״בשעת שמחה״. התורה מלמדת שיש זמנים שבהם השמחה היא חלק מהותי מהמצווה. 4. שמחה בדרך: התהלוכה עולה לירושלים בליווי חליל וקריאת ״שמחתי״. השמחה אינה רק יעד – היא אופן ההליכה.
ט. מה הקשר בין ״ושמחת בכל הטוב״ לבין ״תחת אשר לא עבדת …בשמחה״?
נראה ששני הפסוקים בפרשת כי תבוא מציבים שני צדדים של אותה עבודת ה׳. בתחילת הדרך האדם מתבונן בטוב שניתן לו ואומר: ״ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה׳ אלהיך״. בסוף הפרשה התורה מזהירה: אל תגיע למצב שבו יש לך ״רוב כל״ ובכל זאת אינך עובד את ה׳ ״בשמחה ובטוב לבב״.
ההבדל הוא עצום. אפשר להיות מוקף ב״רוב כל״ ועדיין להיות חסר שמחה. השפע עצמו אינו מייצר בהכרח שמחה. השאלה היא כיצד האדם מפרש את השפע. האם הוא אומר: ״כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״ – או שהוא מסוגל לעצור ולומר: ״הטוב אשר נתן לי ה׳״.
מצוות הביכורים היא, במובן מסויים, בית הספר של התורה להכרת הטוב. היא לוקחת את האדם ברגע שבו יש לו סיבה טבעית להיות מרוצה – הוא רואה את פרי עמלו – ומלמדת אותו להפוך את הסיפוק הפרטי להודאה לה׳. לכן השמחה של הביכורים איננה רק שמחה על כך שיש לי. היא שמחה על כך שקיבלתי, ושיש לי עם מי לחלוק את הטוב.
י. שמחה אינה קלות ראש
חשוב להדגיש: ״עבודת ה׳ בשמחה״ אינה אומרת שעבודת ה׳ צריכה להיות שטחית, קלה או נטולת יראה. אדרבה, שמחה אמיתית יכולה לבוא יחד עם רצינות עמוקה מאוד. אדם יכול לעמוד מול גדלות ה׳ ביראה – ובאותו זמן לשמוח בזכות שניתנה לו לעבוד אותו.
ההבדל הוא בין יראת שמים שמביאה את האדם להתקרב לבין כובד לב שמרחיק אותו. שמחה בעבודת ה׳ פירושה שהאדם אינו מרגיש שהמצוות הן משא שמוטל עליו מבחוץ, אלא זכות שניתנה לו. הוא שמח בכך שהוא שייך לעבודת ה׳.
יא. שמחה של מצווה אינה תלויה בכך שהכול מסתדר
יש נקודה נוספת שעולה מן הפסוק ״מרוב כל״. רש״י מפרש ״בעוד שהיה לך כל טוב״. כלומר, התורה מדברת על מצב שבו יש לאדם שפע, ובכל זאת הוא אינו עובד את ה׳ בשמחה. דווקא אז מתברר שהשמחה אינה תוצאה אוטומטית של נסיבות החיים.
אדם יכול להמתין כל חייו לרגע שבו הכול יהיה מושלם כדי להיות שמח בעבודת ה׳. אבל התורה מציעה דרך אחרת: השמחה אינה חייבת לחכות עד שהכול יסתדר. היא יכולה להתחיל מן ההכרה בטוב שכבר קיים – ״בכל הטוב אשר נתן לך ה׳״.
זו אולי אחת המתנות הגדולות של מצוות הביכורים: היא מאמנת את האדם לזהות את הטוב בזמן שהוא קיים. לא רק אחרי שאיבד אותו, לא רק כשהוא משווה את עצמו לאחרים, אלא עכשיו – כשהפרי הראשון בידו – לעצור, להכיר, להודות ולשמוח.
יב. סיכום – מן הביכורים אל כל עבודת ה׳
פרשת כי תבוא פותחת את נושא השמחה מתוך הטוב שבא לאדם: ״ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה׳ אלהיך״. הרמב״ם מלמד שבתוך הלכות ביכורים השמחה נעשית דין: אכילת הביכורים היא בשמחה; הביכורים טעונים שלמים ושיר; הקריאה תלויה בשעת שמחה; והעלייה לירושלים נעשית בתהלוכה שמחה, בחליל ובקריאת ״שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך״.
ומנגד, בסוף הפרשה נאמר: ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל״. נמצא שהשמחה איננה תוספת צדדית לעבודת ה׳. היא אחד הביטויים העמוקים ביותר לכך שהאדם מכיר בטוב, מכיר בנותן הטוב, ומרגיש שזכות היא לו להיות עבד ה׳.
אולי זהו המסר של הביכורים לדור שלנו: לא תמיד אנחנו יכולים לבחור מה יקרה לנו, אבל אנחנו יכולים לעבוד על הדרך שבה אנחנו פוגשים את הטוב שכבר ניתן לנו. לראות, להכיר, להודות – ומתוך ההודאה להגיע לשמחה. ואז עבודת ה׳ אינה רק מעשה שאדם עושה; היא נעשית קשר חי, מלא הכרת הטוב, לב פתוח ושמחת מצווה.
יהי רצון שנזכה לא רק לקיים את מצוות ה׳, אלא לקיימן ״בשמחה ובטוב לבב״; שנדע לראות את הטוב אשר נתן לנו ה׳, להודות עליו, לשתף בו אחרים, ולהפוך את הדרך לבית ה׳ לדרך של שמחה.
נשלח על ידי: ציון בן-שאול
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה