יום שישי, 28 באוגוסט 2026

כי תבא

פרשת כי תבא פותחת במצוות ביכורים, אחת מהמצוות התלויות בארץ וממתנות כהונה. למרבה ההפתעה המדרש על הפסוק הראשון בתורה מסביר את משמעות המילה ״בראשית״ - בשביל ראשית נברא העולם. יש תוכן מהותי, מטרת על שבשבילה נברא כל העולם וכל פרטי המציאות משרתים את הופעת התוכן הרוחני הזה, מביא כמה דעות מהי אותה ראשית שבשבילה נברא העולם. א. בשביל ישראל שנקראו ראשית ״ראשית תבואותו״ ב. בשביל התורה שנקרא ראשית ״ה׳ קנני ראשית דרכו״ (את שתי הדעות הללו רש״י מביא בפרושו לבראשית)- שתי הדעות הללו מובנות, העולם נברא בשביל התורה וישראל שמגלים את שם ה׳ בעולם.

וכאן המדרש מביא דעה שלישית ״ר׳ הונא בשם ר׳ מתנה אמר בזכות ג׳ דברים נברא העולם, בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות בכורים, ומה טעם בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא חלה, שנאמר (במדבר טו) ראשית עריסותיכם, ואין ראשית אלא מעשרות, היך דאת אמר (דברים יח) ראשית דגנך, ואין ראשית אלא בכורים שנאמר (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך״ מה מיוחד בביכורים, מעשרות וחלה מכל תרי״ג מצוות שבשבילם נברא העולם? האם אין מצוות יותר חמורות?

המהר״ל מפראג מביא את המדרש ומסביר שמטרת בריאת העולם היא שהנבראים יכירו במלכות ה׳- יכירו שה׳ הוא זה שמשפיע ופועל בעולם! קל לנו לומר זאת על כוחות הטבע ועל הדברים הגדולים במהלך ההיסטוריה, אבל המטרה היא שנכיר בכך שה׳ פועל ומנהיג את כלל המציאות, כולל את כל מעשה האדם!

הביכורים מסמלים את כל העבודה של האדם, הוא חרש ונטע, השקה וקטף והאדם יכול לומר ״כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה״ בזכות ההשקעה שלי הרווחתי. לכך באה מצוות ביכורים ומלמדת את האדם שבלי עזרת ה׳ הוא לא היה מצליח ולכן עליו להביא את הראשית לה׳. ניתן לומר שמסיבה זו דווקא במצוות ביכורים האדם נדרש, בנוסף להבאת הביכורים, לקרוא את מקרא ביכורים, אותם פסוקים המתארים את השגחת ה׳ על ההסטוריה של עם ישראל שמתוכה זכה האדם באדמה שאפשרה לו לגדל את הפירות ולהביא אותם לבית המקדש.

אם התורה היתה נעצרת כאן היה אפשר לטעות ולחשוב שכאן נגמרת השגחת ה׳ במעשה האדם- שלב הפעולה בצומח, אבל משלב האסיף ויצירת תערובות בערימה של פירות זו כבר פעולה בלעדית של האדם והוא אינו צריך להודות ולשבח את ה׳ על הצלחתו, לכך באה מצוות מעשרות ומלמדת את האדם שגם לאחר גמר כל עבדות הקטיף והאסיף הוא צריך להודות לה׳ ולתת חלק מהפירות לשלוחיו הלווים.

גם כאן, אם התורה היתה נעצרת כאן היה אפשר לטעות ולחשוב שכל המחויבות היא רק בפעולות שבהם האדם לא שינה משהו בטבע אלא יצר משהו חדש, אבל כאשר האדם עושה תרכובת מחומרים קיימים ויוצר חומר שלישי שלא היה קיים לולי התערבות ופעולת האדם, האדם לוקח קמח ומים ויוצר בצק זו כבר פעולה בלעדית לאדם ואין הוא צריך להודות לה׳ על הצלחתו, לכך באה התורה ומלמדת אותנו את מצוות חלה- גם על יצירה כזאת האדם צריך לשבח את ה׳.

שלושת המצוות הללו מלמדות אותנו עד כמה ה׳ מנהיג את המציאות, ובלעדיו אין פעולה של האדם שהיתה מצליחה. זו מטרת בריאת העולם שאנו נמליך את ה׳ על כלל המציאות, והמלכת ה׳ מתחילה בהכרה שה׳ מולך עלינו ועל כל מעשינו. מצוות אלו מוציאות לפועל את מטרת יצירת עם ישראל ״עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו״. ניתן לומר שקביעת קריאת פרשת כי תבא לפני ראש השנה אינה רק כדאי שנקרא את פרשת הקללות אלא בנוסף שנזכה להכנס לימי התשובה והדין מתוך מבט אמוני זה.

למצוות העלאת הביכורים לבית המקדש שבה פותחת הפרשה מתלווה במצווה נוספת ״מקרא ביכורים״, המביא ביכורים צריך לומר את כל ההיסטוריה של עם ישראל מהאבות דרך השיעבוד והיציאה ממצרים ועד הכניסה לארץ וחלוקתה לעם ישראל. דרך הראיה ההסטורית מובנת המצווה של הבאת הביכורים לכהנים שהרי הארץ ניתנה לו בזכות ה׳ ומתוך כך גם הפירות להם זכה לקטוף הם מאת ה׳.

חז״ל לקחו את הפסוקים האלו ובנו מסביבם את מרכז ההגדה של פסח. אנחנו רגילים לקרוא את המדרש בליל הסדר, אבל הדבר מצריך התבוננות, מדוע לבנות את ההגדה מפסוקים בספר דברים ועל כל פסוק ופסוק המדרש מביא הוכחה (״כמו שנאמר״) מספר שמות, מדוע לא ישר לדרוש את פסוקים המקוריים של השיעבוד והגאולה בספר שמות?

יש כאן לימוד חינוכי גדול. פעמים רבות הנוער (וגם המבוגרים) מרגישים שאירועים היסטוריים, עם כל חשיבותם, הם סיפורים שאינם קשורים לחיים שלנו בהווה. ״מה שהיה היה נשכח מזה… תן לי את היום הזה״ ולפעמים אפילו אומרים שאין מה ללמוד מההיסטוריה.

התורה מלמדת ומחנכת אותנו שהעבר של עם ישראל הוא רלוונטי בכל דור, עליו בנויים כך היסודות של העם שלנו, ממנו יוצאים התכונות המהותיות שלנו. ״חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״

כיצד לחבר את החיים בהווה עם השורשים בעבר? ע״י מקרא ביכורים- כאשר האדם יחוש שכל הברכה במעשה ידיו ובמאמצים שלו להתפרנס קשורה לברכה האלוקית כתוצאה מיציאת מצרים וירושת הארץ הוא יצליח לחיות את השפעת העבר על ההווה.

כאשר האב מספר לבנו בליל פסח על יציאת מצרים הוא לא רק מצטט סיפור היסטורי כפי שהתרחש בעבר (ספר שמות), אלא גם מספר את הסיפור מנקודת מבט של הדור שלא היה שם - כיצד הסיפור הזה השפיע עליו, וכיצד יציאת מצרים משפיעה על כל הדורות. למסר כזה ניתן להגיע רק דרך הפסוקים בפרשת ביכורים, אותם פסוקים שהדור שנכנס לארץ ולא היה ביציאת מצרים אומר, אותם פסוקים המחברים את העבר עם הברכה, שאנו זוכים בזכותו, בהווה.

זו הדרך החינוכית של חיבור הדור הבא עם שורשיו הרוחניים- היסטוריים, להחיות את הקשר של היסודות האלו עם החיים שלנו כאן.

פעמים רבות, בראיון עבודה או מפגש ראשוני אנחנו מתבקשים להציג את החולשות והחוזקות שלנו. לרוב האנשים קל לזהות (וגם לומר) מהן החולשות שלהם שבהם הם צריכים להשתפר, אבל שמגיעים לחוזקות האדם מרגיש שלא בנוח לדבר על כך, הוא מרגיש בכך גאווה, ופעמים רבות הוא גם לא עשה התבוננות פנימית מהן החוזקות שלו. האם זו התנהלות נכונה? האם צריך להתעלם מהחוזקות שלי כדי לחזק את מידות הענווה והשפלות?

כך גם ביחס לקיום מצוות, אנחנו רגילים, בכל השנה ובעיקר בימי הסליחות וימים נוראים, להתוודות על חטאים שעשינו, זה חלק מהותי מתהליך התשובה ופחות לחשוב על המעשים הטובים והמצוות שעשינו השנה. למרבה ההפתעה התורה מצווה אותנו להתוודות על כך שהפרשנו תרומות ומעשרות כפי כל כללי ההלכה! מדוע יש צורך לומר ואולי גם לפרסם את זה שהייתי בסדר וקיימתי את רצון ה׳? האם וידוי זה לא עלול להביא לגאווה או לתחושת שלמות שעלולה לגרום לבטחון עצמי מופרז ואולי גם לנפילות בעקבות כך?

כמו כן צריך לברר מדוע התורה צוותה אותנו דווקא במצוות מעשרות? ומדוע רק פעם בשלוש שנים בסיומה של עונת המעשרות (סיום סבב של שנתיים מעשר שני ושנה מעשר עני)? אם הווידוי על מה שעשינו הוא חשוב מדוע שלא נתדווה עליהם בכל יום כמו הווידוי על החטאים?

הרב קוק בספרו ״עין איה״ מסביר את היסוד המוסרי שעומד מאחורי ציווי זה. ודאי שעיקר מבטו של האדם כלפי עצמו צריך להיות היכן הוא צריך להשתפר, מה הוא צריך לתקן וכיצד הוא יכול להתקרב יותר אל ה׳, אבל אם זה יהיה המבט הבלעדי של האדם כלפי עצמו הוא עלול להרגיש רחוק מה׳ הרבה יותר ממצבו האמיתי ולהשבר ע״י כך! התורה מצווה אותנו להתבונן גם על מעשינו הטובים, לחוש את כוחותינו החיוביים ומתוך כך לדעת שאנו לא רק חוטאים. אמנם העיקר צריך להיות וידוי על החטאים ע״מ להתמיד בפעולת קרבת ה׳, אבל בלי למחוק את אישיותו של האדם ולכן עליו להתבונן במעלתו ולהתוודות על מעשיו הטובים.

ווידוי מעשרות נאמר רק פעם בשלוש שנים כדי שנתפוס את הפרופורציות הנכונות- עיקר ההתבוננות היא על הצורך להתקדם ולהשתלם יותר, הצורך למלא את חסרונותינו ולהתגבר על יצרנו ורק לעיתים רחוקות על האדם להתבונן במעלותיו כדי להאמין בכוחותיו ויכולותיו וח״ו לא להשבר ולא להתייאש.

מצוות מעשרות היא מצווה המכילה בתוכה את כל סוגי המצוות: לאו- איסור אכילת טבל, עשה- הפרשת המעשרות, בין אדם לחברו- נתינתם לכהנים, ללויים ולעניים, בין אדם למקום- קדושת התרומות והמעשרות ואיסור טבל, מצווה על הפרט- חובת כל יחיד ויחיד להפריש, מצווה על הציבור- החזקת שבט הלוויים משרתי ה׳. הרב קוק לומד מכך שהציווי על הווידוי נאמר דווקא במצווה זו, הכוללת את כל סוגי המצוות, כדי שנלמד מכך שעלינו להתבונן בכל תחום בעשיית המצוות על העשיה החיובית שלנו ולא להסתפק בווידוי על החטאים והתבוננות בחסר והראוי להשלמה אצלי.

דווקא לפני הימים הנוראים אנחנו צריכים להאמין בעצמינו, בכוחותינו ובחוזקות שלנו ומתוך כך לדעת שיש לנו יכולות לשפר את החסרונות והחטאים שלנו.

התורה מצווה עלינו לתת כ״ד מתנות כהונה מהצומח והחי שברשותי ועוד מעשר מהצומח ללוי. ההסבר הפשוט למתנות אלו הוא מכיוון ששבט לוי הופרשו לעבודת ה׳ בבית המקדש למען כל ישראל, וללמד תורה את שאר חלקי העם כאשר הם לא נמצאים במקדש, וכדי שהם יהיו פנויים להתעסק בעבודת ה׳ הם לא קיבלו חלק ונחלה בארץ, לכן עם ישראל מצווה לתמוך כלכלית בכהנים ובלווים ע״מ שהם יוכלו לעבוד את ה׳ ללא טרדה (דברים יח, א-ב): ״לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל, אִשֵּׁי ה׳ וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, ה׳ הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ״.

הסבר נוסף למצוות אלו הוא ההשפעה של הקשר עם שבט לוי עלינו. כאשר אני צריך בכל פעם שיש לי הכנסה כלכלית, בין אם זה תבואה שצמחה, בכור שנולד או בהמה ששחטתי לאכילה ללכת ולחפש כהן כדי לתת לו את המתנות נוצר קשר אנושי בין עם ישראל ובין שבט לוי. מטרת הקשר הוא היכרות אישית בין אנשי הרוח לבין אנשי המעשה וממילא השפעתו של שבט לוי תהיה משמעותית יותר. מתוך כך חיי המעשה של כל אחד מעם ישראל הנמצא בנחלתו יהיו מחובר לקודש.

הסברים אלו מאפשרים לעם ישראל לתת בשמחה חלק מהעמל ומההכנסות שלו לשבט לוי. אבל עדיין לא מובן מדוע לאחר כל הפרשת תרומות ומעשרות כל אחד צריך לעלות לירושלים ולאכול עוד 10% מהיבול שנשאר בקדושה? מה החשיבות של אכילת הפירות והרי לאחר הפרשה משמעותית זו הבעלים ישאר רק עם בערך 79% מהפירות (-2% תרומה גדולה, 10%- מעשר ראשון ו-9% מעשר שני מכלל הפירות) שמהם הוא אמור לחיות ולהתפרנס?

משה רבינו מנמק את מצוות מעשר שני בדברים פרק יד ״עַשֵּׂר תְעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ… לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים״. כיצד העלאת הפירות גורמת ליראת ה׳?

ספר החינוך משווה את המצווה הזאת למעשר בהמה שגם בה האדם מפריש 10% מהבהמות שנולדו באותה שנה ולהעלות אותם לירושלים ולאכול אותם שם. מסביר ספר החינוך שמצוות אלו המחייבות את האדם לעלות במיוחד לירושלים ולאכול כמות גדולה נועדו לגרום לשהות תקופה ארוכה בירושלים, מעבר לשלושת הרגלים, כדי להספיק ולאכול את כל הפירות והבשר או שחלק ממשפחתו יעבור לגור בירושלים כדי שהוא יהנה ממעשרות אלו. הקרבה לירושלים תגרום לקרבה לאנשי הקודש העובדים במקדש ולחכמי הסנהדרין היושבים ולומדים תורה בבית המקדש. זו דרך נוספת לגרום לאנשי המעשה הגרים בכל רחבי ארץ ישראל להיות מחוברים לקודש ולהיות מושפע ממנו.

בפרשה שלנו אנו מצטווים על וידוי מעשרות, לאחר 3 שנים שבהם נגמר הסבב של הפרשת מעשר שני ומעשר עני, כל אדם צריך לומר שהוא קיים את מצוות המעשרות כפי שה׳ ציווה אותו. מתוך נוסח הפסוקים אנו לומדים על פרט הלכתי נוסף במצוות מעשר שני. איסור אכילה מהמעשר כאשר האדם אונן, מרגע פטירת אחד משבעת קרוביו עד הקבורה. מה החשיבות הגדולה שהאדם לא יאכל מהמעשר השני בזמן שהוא אונן עד כדי כך שהוא צריך לציין זאת במפורש כאשר הוא מתווה שקיים את כל פרטי ההלכות במצוות הפרשת תרו״מ?

הרב קוק בפרושו ״עין איה״ על משניות סדר זרעים מסביר שמצווה זו נועדה ללמד אותנו שלא רק בעם יש חלקים של קודש שמרוממים אל כל העם, אלא גם בכל אחד מעם ישראל קיים חלק מרומם ועליון. האדם צריך לחיות בהכרה שלא רק הצד הגופני וההצלחה הגשמית הם מרכז אישיותו אלא בעיקר החלק הנשמתי העליון ולשם כך הוא נדרש למעשים ״כן יש באדם עצמו, בכ״א ואחד צדו הרוחני השכלי, וזה הכח הוא הכהן הפרטי שראוי להכירו לטוב. וחייב האדם שיכיר את צדו השכלי שהוא יסוד אשרו והצלחתו, ע״כ יאכל המעשר שני בקדושה לעצמו. ״

אכילה באנינות עלולה לפגוע בהרגשה זו, ״לא אכלתי באוני ממנו- הרי אם אכלו באנינות אינו יכול להתוודות״- הצרות באות לעולם בגלל הצד הנמוך והשפל של האנושיות, לפני חטא אדם הראשון לא היתה מיתה, לא צער הולדת ילדים וגידולם ולא קושי בעבודה ופרנסה. רק הנפילה המוסרית ל״תאוות לעיינים ונחמד למאכל״ היא שהובילה לצער הגדול של האנושות. ״וכשיותקן המוסר תהי׳ אהבת הבנים נובעת מרגש היושר והמוסר המרומם, ומצד הערך החינוכי לא יהיה האדם צריך לפגעים. ולבד מה שכח המוסרי המרומם בעצמו יהיה מספיק לאהבת הבנים וחבתם, עוד לא יהי׳ בגידולם אותו הטורח והעמל שישנו כעת מסיבת הפגעים והחלאים הרבים הבאים כולם בשביל תיקון מצב המוסרי המקולקל. ׳תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בנ״א׳. וכן המיתה שנקנסה ביחד עם בעצב תלדי בנים, לא באה רק כ״ז שצריך לה לתקנת וריכוך קושית לבב בני האדם״.

כאשר האדם יצליח להתרומם ולתקן את עצמו ואת כל האנושות כולה לא יהיה עוד צורך לצער שנועד לגרום לאדם ולאנושות כולה להרהורי תשובה. המוות מפגיש אותנו עם סופיות החיים הגשמיים, עם הצער הנמצא במציאות. מטרת אכילת המעשרות ע״י הבעלים בירושלים היא לרומם את האדם להכרה שצידו העליון הוא זה שצריך להיות עיקר חייו. כדברי הנביא ישעיהו ״ולא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לדעת את ד׳ כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם״.

המצוות נועדו לרומם לא רק את העם כולו אלא גם כל אחד ואחד מאיתנו לתיקון המוסרי העליון ולכן המפגש עם א


נשלח על ידי: אסף רונס
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

יש רעב בעזה זו עובדה! - הרב חנן שוקרון

צפייה ביוטיוב ערוץ: הרב חנן שוקרון נשלח על ידי: הרב חנן שוקרון מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות