**מחר כ-2. 6 מיליון ילדים חוזרים למסגרות. **
ובתוך כל ההתרגשות, הנה משהו שכדאי לזכור: השבוע הראשון לא מספר את הסיפור של השנה כולה.
מחר יהיו ילדים שיחזרו הביתה בעננים.
ויהיו כאלה שיגידו:
״לא היה לי עם מי להיות בהפסקה. ״
״אני לא אוהב את המורה. ״
״היה משעמם. ״
״אף אחד לא דיבר איתי. ״
ויהיו גם ילדים שפשוט ימשכו בכתפיים ויגידו: ״לא יודע. ״
ופה מתחילה העבודה שלנו כהורים. לא לפתור הכול, לא להילחץ מכל משפט, ולא להסיק ביום הראשון איך תיראה השנה כולה.
**אל תמהרו להדביק כותרות**
״הכיתה הזאת לא מתאימה לו. ״
״המורה לא רואה אותה. ״
״הוא שוב יתקשה חברתית. ״
״השנה הזאת הולכת להיות קשה. ״
ילדים שומעים את המשפטים האלה, גם כשנדמה לנו שלא. ואז משהו שהיה בסך הכול יום ראשון קצת מבולבל הופך אצלם לסיפור: ״אני במקום שלא טוב לי. ״
תנו למציאות זמן להתארגן. חברויות נבנות, מורים לומדים את הילדים, ילדים מחפשים את המקום שלהם. גם לנו לוקח זמן להרגיש בבית במקום חדש.
**אל תנסו לחלץ מהם דו״ח מודיעיני**
בשעה 13: 30 הילד נכנס הביתה. עוד לפני שהניח את התיק:
״איך היה? ״
״מי ישב לידך? ״
״מה המורה אמרה? ״
״עם מי שיחקת? ״
״מה למדתם? ״
״מי הפריע? ״
רגע. הילד היה עכשיו כמה שעות בעולם מלא גירויים, אנשים, כללים ורעשים. לפעמים הדבר הראשון שהוא צריך הוא פשוט לאכול שניצל.
תנו לו לנחות. חלק מהשיחות הטובות ביותר לא קורות מול הדלת עם התיק על הגב. הן קורות בערב, באוטו, בזמן מקלחת או רגע לפני השינה.
**אל תבהלו מקצת קושי**
אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו שמחים. אבל שנה טובה איננה שנה שבה הכול הולך להם בקלות. לפעמים דווקא: החבר החדש שלא הגיע מיד, המורה שדורשת קצת יותר, המשימה שהייתה קשה, או התפקיד שהם לא קיבלו — הם המקומות שבהם ילד לומד להתאמץ, להמתין, להסתדר ולצמוח.
השאלה איננה רק: ״איך אני גורם לכך שלא יהיה לו קשה? ״ אלא גם: ״איך אני עוזר לו לגלות שהוא מסוגל להתמודד עם קושי? ״
**אל תשוו**
לא לאח הגדול, לא לילדה של השכנים, ולא לתמונה שקיבלתם בקבוצת ההורים שבה כולם נראים מאושרים להפליא בשעה 7: 43 בבוקר.
יש ילד שנכנס לכיתה ביום הראשון כאילו הוא מנהל אותה כבר שלוש שנים, ויש ילד שעומד רגע ליד הדלת ובודק את השטח. שניהם בסדר. לכל ילד יש קצב כניסה אחר. העבודה שלנו היא לא לגרום לו להיות כמו מישהו אחר, אלא לעזור לו להתקדם מהמקום שבו הוא נמצא.
**ובעיקר — אל תשכחו מה באמת נבנה שם**
בסוף השנה נקבל תעודה. יהיו בה עברית, חשבון, אנגלית, תורה ומדעים. אבל לאורך השנה נכתבת עוד תעודה שאף אחד לא מדפיס.
האם הילד למד לקום אחרי אכזבה? האם הוא יודע לבקש סליחה? האם הוא מסוגל לחכות לתורו? האם הוא גילה שהוא טוב במשהו שלא ידע עליו? האם הוא למד להיות חבר אמת? האם הוא התחיל לקחת אחריות?
אלה מקצועות שאין להם שעה במערכת. ובכל זאת, יכול להיות שהם החשובים ביותר שהוא ילמד השנה.
אז מחר בבוקר, לפני שאתם שולחים אותם אל הכיתה, זכרו: אנחנו לא שולחים ילדים לשנה שבה הכול צריך להצליח. אנחנו שולחים אותם לשנה שבה הם אמורים לגדול. וזה, כמעט תמיד, תהליך קצת יותר מבולגן.
בהצלחה ענקית לכל התלמידים המתוקים, שהקב״ה ייתן אתכם לחן ולחסד, כל אשר תעשו תצליחו.
הרב אליהו טרבלסי.
נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה