פתיחה
דברי חז״ל
בפרשת פינחס, בתיאור הקורבנות הקרבים בחג הסוכות (במדבר, כט), נאמר כי ביום הראשון מקריבים שלושה עשר פרים ופוחתים בכל יום פר אחד, עד שביום השביעי מקריבים שבעה פרים, כך שבסך הכול מקריבים בכל ימי הסוכות שבעים פרים. לצד זאת, ביום שמיני עצרת מקריבים רק פר אחד.
בגמרא (סוכה נה, ב) מובא על כך:
הני שבעים פרים כנגד מי? – כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה? – כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה – כדי שאהנה ממך. אמר רבי יוחנן: אוי להם לעובדי כוכבים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו! בזמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר עליהן, ועכשיו – מי מכפר עליהן?
בדור הפלגה, לאחר המבול, נחלקה האנושות לשבעים אומות, ומאז המספר שבעים הוא המספר היסודי של אומות העולם. חכמים הבינו שהמספר הכולל של פרי החג אינו מקרי, אלא מכוון כנגד שבעים אומות העולם, ובחג הסוכות ישראל מקריבים שבעים פרים בעבורם.
מן הגמרא עולה שהקרבת שבעים הפרים היא לטובת האומות (״מזבח מכפר עליהן״), וכי ישראל, שהם הלב שבאומות, דואגים לעולם כולו, בייחוד בזמן בית המקדש.
ובדומה לכך מובא במדרש (במדבר רבה כא, כד):
״בַּיֹּום הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת״ (במדבר כט, לה) – זהו שאמר הכתוב (תהלים קט, ד): ״תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי, וַאֲנִי תְפִלָּה״ – את מוצא בחג, ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על שבעים אומות. אמרו ישראל: רבון העולמים, הרי אנו מקריבין עליהם שבעים פרים, והיו צריכין לאהוב אותנו – והם שונאין אותנו! שנאמר: ״תַּחַת אַהֲבָתִי – יִשְׂטְנוּנִי״. לפיכך אמר להם הקדוש ברוך הוא: עכשיו הקריבו על עצמכם – ״בַּיֹּום הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם… וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳ פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד״ (במדבר כט, להלו).
גם במדרש זה הובא משל הסעודה להסברת היחס שבין ימי חג הסוכות לשמיני עצרת:
משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה בשבעת ימי המשתה. כיון שעברו שבעת ימי המשתה, אמר לאוהבו: כבר יצאנו ידינו מכל בני המדינה, נגלגל אני ואתה במה שתמצא, ליטרא בשר או של דג או ירק. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: ״בַּיֹּום הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם״, גלגלו במה שאתם מוצאים, בפר אחד ואיל אחד.
וכן הובא בזוהר הקדוש על שבעת ימי חג הסוכות (ח״א רכא, א, מתורגם):
אפילו אומות העולם שמחים בשמחת ישראל ומתברכים מברכותינו, ועל כן מקריבים בכל יום קורבנות (פרי החג) עליהם, לשים עליהם שלום, ושיתברכו על ידינו.
רבנו השפת אמת עסק בביאור דברי חז״ל הללו והסביר מדוע דווקא בחג זה ישראל מקריבים בעבור האומות, מה הדבר מלמד על עניינו של חג הסוכות ומהו היחס שבין ישראל והאומות הנלמד מן הדברים.
בשער זה התמקדנו במקורות העוסקים ישירות בנושא הקרבת שבעים פרים למען האומות. אולם, פעמים רבות דברי רבנו בנושא זה עסקו בבירור עניינה של ה״סעודה הקטנה״, יום שמיני עצרת, שבחלקה השני של הגמרא, ובבירור עניין השפע המגיע לישראל ודבקותנו בקדוש ברוך הוא. את דבריו אלו ביארנו בשער שמיני עצרת, להשלמת הנושא עיין שם.
להשלמת עניינו של שער זה, עיין גם בשער ד – ״הסוכה – שומרת ומבדילה״, שגם בו התבארו עניינים עיקריים ביחס שבין ישראל והאומות המתגלה בחג הסוכות.
משל הסעודה בגמרא
כמבוא להבנת דברי קודשו של השפת אמת והחידושים שבהם, נתבונן במשל שהובא בגמרא:
משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה – כדי שאהנה ממך.
א. המשל מבקש להסביר את עניינו של חג הסוכות ושמיני עצרת. שבעת ימי חג הסוכות משולים לסעודה גדולה, ויום שמיני עצרת משול לסעודה קטנה. החילוק בין גדולה לקטנה נובע מהחילוק בקורבנות הפרים הקרבים בימים אלו: בסוכות מקריבים קורבנות רבים, שבעים פרים – ואילו בשמיני עצרת אין מקריבים אלא פר אחד. ויש להבין מה כל סוג סעודה מסמלת ומבטאת.
ב. מן המשל למדנו ששבעת ימי החג קשורים לאומות כולם, ואילו יום שמיני עצרת אינו אלא כנגד ישראל. ישראל נקראים: ״אוהבו״ של המלך, ואומות העולם נקראות: ״עבדיו״.
ג. בגמרא מובא נימוק לסעודה הקטנה: ״כדי שאהנה ממך״, אך לא הובא הסבר וטעם לסעודה הגדולה. יש להבין אפוא למה המלך, הקדוש ברוך הוא, רוצה לערוך ״סעודה גדולה״, ומדוע דווקא בסוכות.
ד. כמו כן יש לשאול: האם במשל, העבדים, האומות, רק מכינים למלך את הסעודה, והוא נהנה ממנה לבדו, או שגם העבדים נהנים ומשתתפים באותה סעודה, מעין סעודת אחשוורוש שבה נהנו כולם? בפשטות נראה שכולם נהנים מן הסעודה, כלשון המדרש שהבאנו: ״משל למלך שעשה סעודה שבעת ימים וזימן כל בני אדם שבמדינה בשבעת ימי המשתה״.
לפי זה, הכוונה היא שמכוח הקרבת הקורבנות לכבוד ה׳, המקריבים זוכים להידבק במקור השפע ולקבל ממנו ברכה – ומשום כך פרנסת השנה תלויה בימים אלו.
ה. המשל סותר לכאורה את ההבנה הפשוטה של ייעודו של חג הסוכות. חג הסוכות נחוג זכר לענני הכבוד שישבו בהם ישראל במדבר וזכר לסוכות שעשו ישראל ביציאת מצרים. על פי חז״ל, מצוות ארבעת המינים היא עדות וסימן לניצחונם של ישראל בדין על האומות. לפי טעמים אלו ברור שחג הסוכות נועד לעם ישראל. וכל זאת מלבד דברי חז״ל על קדושת הסוכה, שרק ישראל ראויים להיכנס אליה.
אך מעיון במשל הסעודה נראה יותר שבימי הסוכות אין הבדל בין עבדי המלך, האומות – לאוהבו של המלך, ישראל, וכולם עושים יחד סעודה למלך! כלשון המשל: ״אמר לעבדיו: עשו לי סעודה״, ומובן שהכוונה לכלל העמים, ורק בשמיני עצרת מדובר על ישראל, ״אוהבו״ של המלך, בלבד.
לפי זה יש לשאול: באיזו מידה יש בחג סוכות בחינה שהוא שייך לכלל הבריאה? כמו כן יש לברר כיצד הקרבת הקורבנות קשורה למצוות ולתהליכים המקבילים המתרחשים בחג הסוכות. כגון, בכניסת ישראל לסוכה יש לכאורה שתי מגמות הפוכות: האחת, כניסת ישראל למקום קדוש ומיוחד – המבטאת התכנסות; והשנייה, הקרבה בעבור האומות כולן – המבטאת התפשטות. נוסף על כך, מה היחס שבין ההקרבה בעבור האומות, וכן העובדה שהסוכה נקראת: ״סוכת שלום״ – לבין העובדה שארבעת המינים מכונים: ״כלי מלחמה״ ומסמלים את ניצחון ישראל על האומות? הרי לכאורה נראה שמגמות אלו סותרות זו את זו!
סקירת סדר הפרקים ועניינם
הפרק הראשון, ״בסוכות נידונים על המים״, מבאר כי הקרבת שבעים פרים בעבור האומות דווקא בחג הסוכות נעוצה בכך שבחג זה נידונים על המים, דבר שהבריאה כולה זקוקה לו במיוחד.
הפרק השני, ״ההבדלה וההתכנסות בסוכות מאפשרת לזכות את האומות״, עוסק בביאור של טעם נוסף מדוע דווקא בחג הסוכות מקריבים ישראל בעבור האומות. בפרק זה יתבאר שהדבר נעוץ במעלתם וטהרתם של ישראל לאחר ימי הדין והתשובה.
הפרק השלישי, ״סוכות לאומות או לישראל – על מה אנו שמחים? ״, עוסק בביאור שמחתם של ישראל בחג הסוכות לאור ההבנה שהחג מתייחס לבריאה כולה.
הפרק הרביעי, ״תיקון מדרגת הטבע וחלק האומות שבתוכנו״, מברר שחג הסוכות, שבו אנו מקריבים בעבור האומות, הוא תהליך תיקון המתחולל ביסודו בתוכנו ומקרין החוצה על שאר העמים. שבעת ימי החג הם כנגד מדרגת הטבע, הרמוזה במספר שבע, המתפשטים לשבעים פרי החג. לאחר מכן מגיעים אנו ליום שמיני עצרת – כנגד התורה, שהיא למעלה מהטבע.
הפרק החמישי, ״תיקון כלל הבריאה בסוכות״, מבאר שישנה בחינה שאפשר לראות את חג הסוכות כזמן שבו נשלם תהליך התיקון, ובו ישראל יכולים לתקן ולקרב גם את כלל האומות.
הפרק השישי, ״בסוכות משלימות האומות עִם ישראל״, עוסק בדברי הזוהר הקדוש, המבאר כי חג הסוכות רומז למדרגה ששרי אומות העולם והגויים משלימים עִם ישראל. רבנו השפת אמת ביאר את העניין בהקבלה לפרשיית שלושת הבארות: ״עשק״, ״שטנה״ ו״רחובות״ שחפר יצחק ולפרשיית פיוס יצחק ואבימלך.
הפרק השביעי, ״הוצאת ניצוצות קדושה מהאומות״, עוסק בביאור עניין הוצאת ניצוצות קדושה מהאומות בהקרבת שבעים פרי החג. הפרק מסביר גם את הצורך בשמירה לבל יזיקו לנו אותם ניצוצות, וכן את עניין חזרתם של הניצוצות לאומות לאחר תיקונן ועילוין.
פרק א
בסוכות נידונים על המים
כפי שהובא בהקדמה, יש להבין מדוע דווקא בחג הסוכות אנו מקריבים בעבור האומות, ומדוע ראו חז״ל בשבעת ימי הסוכות משל לסעודה שעושים עבדי המלך, דהיינו האומות כולן, למלך.
הטעם הפשוט לכך הוא משום שחג הסוכות נוגע באופן מיוחד לעולם כולו, מפני שבחג זה נידונים על המים (משנה, ראש השנה א, ב), ובו התקיימה מצוות ניסוך המים (ראש השנה טז, א). ולמים זקוקים בני האדם כולם. כמו כן, בחג מסתיים התהליך של ימי ראשית השנה שנברא בהם העולם ומתחדשת בכל שנה הבריאה כולה – ולכן דווקא במועד זה יש צורך וחשיבות להקריב קורבנות בעבור אומות העולם כולן.
רבנו כתב (סוכות תרל״ד, ד״ה: ״ענין״; ״שמיני״):
בסוכות שבעים פרים נגד האומות. וניסוך המים, כדאיתא בגמרא, כי בני ישראל צריכין לבקש שיתפשט מלכותו יתברך על כל הבריאה… כי בסוכות יורד שפע חיים משמים לכל השנה לכל הנבראים. ולכן שבעים פרים וניסוך המים.
חג הפסח מסמל בעיקר את יציאת מצרים והבדלת ישראל מן העמים, וחג שבועות מסמל את קבלת התורה שניתנה רק לישראל. בשונה מהם, חג הסוכות, הנחוג בחודש תשרי, שנברא בו העולם כולו, מתייחס לאנושות כולה, וזאת משום שבו נידונים על המים, והמציאות כולה זקוקה למים וגשם, ובו יורד שפע לכלל הנבראים.
דברים אלו מתבארים היטב בדברי הנביא (זכריה יד, טזיז) הנאמרים בהפטרת יום טוב הראשון של סוכות. מובא שם שלעתיד לבוא יבואו הגויים לחוג את חג הסוכות בירושלים:
וְהָיָה כָּל הַנֹּותָר מִכָּל הַגֹּויִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה׳ צְבָאֹות וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכֹּות. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחֹות הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִַם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה׳ צְבָאֹות – וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם.
גם בלי להיכנס לכל פרטי הדברים שם, מכלל הדברים מובן שחגיגת חג הסוכות אינה רק לישראל, אלא אף לגויים, וכי גם הם יעלו לירושלים לחוג את חג הסוכות, והגעתם תהיה תנאי לירידת הגשם עליהם.
בדרך זו ביאר רש״י את הגמרא:
״שבעים פרים״ – פרי החג שבעים הם, חוץ משל שמיני, כנגד שבעים אומות, לכפר עליהם שֶׁיֵּרְדּוּ גשמים בכל העולם, לפי שנידונין בחג על המים.
וכן כתב השפת אמת (סוכות תרמ״ח, ד״ה: ״איתא בזוהר״):
וזה רמז ניסוך המים בחג, כי היין מיוחד לבני ישראל, ומגע עכו״ם פוסל בו. אבל המים הוא כולל לכל האומות.
אחת ההלכות המבטאת את הבדלת ישראל מן העמים היא שמגע גוי פוסל יין לישראל. אולם, מים אינם נפסלים במגע. רבנו מסביר כי הסיבה הפנימית לכך היא שהמים מתייחסים לכלל הבריאה, ולא נעשה בהם כל שינוי. מתוך כך למדנו שחג הסוכות, שבו מתקיימת מצוות ניסוך המים, כולל את האומות כולן.
בגמרא (סוכה נ, ב) נאמר שמצוות ניסוך המים היא ״מצוה חשובה״ ו״באה מששת ימי בראשית״. וביאר זאת השפת אמת (בחידושיו לגמרא):
נראה לפרש כי מצות נסכי יין מיוחדת לבני ישראל במקדש… אבל בסוכות, שמקריבין שבעים פרים נגד שבעים אומות, יש גם כן נסכי מים, שידו פשוטה לקבל כל השבים, ושופכין לבם לפניו כמים, ובחסדו יתברך מקרב גם הרחוקים. נמצא שהיא זמן תיקון לכלל הבריאה כמו שהיה בימי בראשית, קודם שנבחרו בני ישראל.
הסיבה הפנימית שבכל השנה ישנה רק מצוות ניסוך יין ובסוכות ישנה גם מצוות ניסוך המים היא שחג הסוכות הוא זמן התיקון לבריאה כולה, ומתנוצצת בו המדרגה שהייתה בששת ימי בראשית, קודם שנבחרו ישראל והתייחדו מכל האומות. והמים מסמלים הנהגה של חסד, שבה ה׳ מקרב את כל ברואיו.
ייתכן שלפי זה נוכל להבין היטב מדוע ה״מקור״ בתורה למצוות ניסוך המים רמוז דווקא בפסוקים הרומזים להקרבה על האומות כולן דווקא בפרשיית הקורבנות. רמוז עניין המים שלהם זקוק העולם כולו. והדברים רמוזים בלבד, כי מצד המדרגה הגלויה של התורה, המתאימה למדרגת העולם כפי שהוא כעת, התורה ניתנה לישראל, ואילו במצוות ניסוך המים מתנוצצת מדרגה של תיקון כלל הבריאה, עוד קודם בחירת ישראל.
פרק ב
ההבדלה וההתכנסות בסוכות מאפשרות לזכות את האומות
מלבד העובדה שעניינו של החג (שבו פרנסת השנה) קשור לעולם כולו, ומשום כך מובן מדוע בסוכות יש להקריב פרים למען האומות, יש לבאר את הדברים בבחינה נוספת – מצד ישראל עצמם.
בכל השנה, ובשאר החגים, קיימת סכנה בקירוב האומות. רק בחג הסוכות ישראל יכולים לעסוק בתיקונם ובקירובם של האומות. כמו כן, כפי תיקונם של ישראל וגודל מדרגתם, הם משלימים עימם את העמים כולם. דווקא מפני כניסת ישראל אל הסוכה בימים אלו, כניסה שמבטאת התכנסות והבדלה, יכולים ישראל גם להשפיע ולהאיר לשאר העמים.
כך כתב רבנו (סוכות תרס״ד, ד״ה: ״בסוכות״):
בסוכות נבדלין בני ישראל מן האומות על ידי מצות הסוכה, שהיא דירה מיוחדת לכל האזרח בישראל כו׳. ולכן, דוקא בחג מקריבין שבעים פרים מול שבעים אומות. לומר דכל מה שבני ישראל נבדלין לעצמם – מזכין גם כן לכל העולם. וכמו כן בבית המקדש שהיו נבדלין בני ישראל האירו גם לכל העולם.
ובמקום אחר כתב (שם תרמ״א, ד״ה: ״כתיב יפתח״):
זה החג שבו ניסוך המים, כדאיתא בגמרא: כדי שיתברכו לכם גשמי שנה… היא התקרבות האומות גם כן, כמו שכתוב: שבעים פרים על שבעים אומות… שאין הקורבּות שלהם יכול להזיק עתה כמו בכל עת שצריכים שמירה שלא להתקרב לרשעים. ובחג הזה הסוכה מגין על בני ישראל ויכולין לקרב גם האומות, כנ״ל.
עיקרון גדול למדנו מן הדברים: ״הבדלה אינה הפרדה״. דווקא מכוח ההבדלה, שכל אחד מברר את תפקידו ומקומו, יכולה לבוא השפעה מצד ישראל על האומות, ויכולה להופיע ברכת השלום, שבה כלולה המציאות כולה. ולכן, דווקא בכניסת ישראל לסוכה מתגלה גם כוחנו להשפיע ולהביא ברכה לשאר האומות – ״מזכין גם כן לכל העולם״. ולא רק שאנו משפיעים להן, אלא שאנו גם מקרבים אותן – ״ויכולין לקרב גם האומות״.
נוכל אף להוסיף (עפ״י
נשלח על ידי: משכן שלום מרגלית
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה