השמחה בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב. וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה. ועל זה הזהיר שלמה ואמר אל תתהדר לפני מלך. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה׳ שנאמר והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה׳ וגו׳.
רמב״ם הלכות לולב פרק ח הלכה ט״ו
ועיקר הדבר הוא שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן ויעשה הטוב מצד שהוא טוב ויבחר באמת מצד שהוא אמת ויקל בעיניו טרחן ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגיל לפי ששמחת שאר דברים תלוים בדברים בטלים שאינן קיימים אבל השמחה בעשיית המצות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית. וזהו ששלמה בדרכי מוסרו שבח שמחת החכמה ואמר בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני.
מגיד משנה על הרמב״ם
אם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם.
אור החיים
רק כשיש עונג ושמחה פנימית בלב, מצורפים למעשה הטוב והצדק, אז הם מתבססים באדם להיות קבוע בדרכי הא-ל הטוב ברוך הוא.
הראי״ה זצ״ל, מאמר הענג והשמחה
וכללו של דבר, כי תורתנו נחלקת בין היראה והאהבה והשמחה, תתקרב אל אלהיך בכל אחת מהן, ואין ענינה, והאהבה והשמחה תשמח בימי השבתות והמועדים, כשמחת האלהים בהם, ועניית בית המקדש ובתורתו ובמצותה כן השמחה במצוה כשתשמח בה ובטובו, ותודה ותשבח שלחנו וטובו, ואם תעבר בך השמחה אל הנגון והרקוד והשיר, אל הנגון והרקוד בהיות הדבקות בעבודה ובמוסיקה גלוי ובצפון ובמזה על טובו וטובותיו, לשנחנו היא עבודת האלהי.
רבי יהודה הלוי, כוזרי מאמר שני אות נ
ושמחת מצוה תהיה בהתבונן אדם בתכלית שפלותו, כלי מלא בושה ומלך מלכי המלכים צוה לעשות דבר ליקח ענף לולב ואתרוג ובו יעשה רצונו ויהיה לרצון לה׳ איך לא ישמח, ואילו יגיע לאיש אחד מכאן כתב מהמלך לילך בשליחותו איזה ימים ובזה ימצא חן בעיניו, הלא ידלג שור באהבת עשות רצון מושל ארץ, ואם ילך בדרך ויצטרך לפסוע עלי קמשונים ולדלג פחתים והרים אשר במעדר יעדרון לא ידאג ולא יפסק חוכא מפומא, וכן יפה לעשות כי כולנו חייבים בכבודה של מלכות ואיך לא נשמח בשמחה שלימה שאין בה עצב בעשיית מצות ה׳ אשר לא נפלאת היא וקשה ונוח לעשותה כי לא הטריח ה׳ על ברואיו בשום דבר ובזה זכינו למצוא חן בעיני ה׳ ולהיות דבקים בו כל הימים ואיך לא נגיל ולא נשמח בכל לבבנו ובפרט כי ע״י מצוה בעשותה בשמחה נזכה להשגת חכמה והשגת רוח הקדש.
רבי יונתן אייבשיץ, יערות דבש דרוש י״א
והנה באמת כל תוקף קיום התורה אשר יזכה הנער את אורחו הוא בכלל אחד שיעשה אדם המצות בשמחה, זו תכלית שלימות האדם כאשר יעשה עבודת ה׳ שיהיה בעיניו כמשוש להון רב, והוא המביא אדם ליראה ואהבה את ה׳ וזהו ממש כלל כל תורת האדם השלם כי בזה יתדבק בה׳ ויטה אהבתו ויתלהב בתורתו ללמוד תורה ויראת ה׳ כל הימים. וכן חילופו מי שאינו עושה בשמחה ללמוד תורה ויראת ה׳ כל הימים נענש הרבה וירחק למאוד משלימות כדכתיב תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה וטוב לבב.
כך כתב האר״י ז״ל שצריך לעשות כל המצות בשמחה. לאחר שביאר שהשמחה מביאה לידי שלמות בעבודת ה׳, רבי יונתן אייבשיץ הביא את דברי האר״י שצריך לעשות את כל המצות בשמחה. נעיין בדברי ספר חרדים ונראה למה רמז רבי יונתן אייבשיץ במילים אלו.
השמחה הגדולה במצוה, דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו דורנא הוא דשדיר ליה קודש אבריך הוא, כל מצוה שמזדמנת לו היא מתנה ששלח לו הקב״ה, ולפי רוב השמחה יגדל שכרו. כן גילה החסיד מהר״ר יצחק אשכנזי, האר״י הקדוש, לאיש סודו, רבי חיים ויטאל, שכל מה שהשיג שנתנו לו שערי חכמה ורוח הקודש, הוא בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה ומצוה לאין תכלית.
ספר חרדים
אין ענג ושמחה לאדם בעשותו מעשים, כי אם אחרי שמצוייר בלבבו היטב תכליתם. ומאד נדע כי כל מה שתצונו התורה על דבר התלוי בלב, אין כונתה שנקנה אותו הדבר בעצמו על ידי השקפתנו עליו. וכמו שהמצוה לאהבה את ד׳ וליראה ממנו, איננה מתפרשת כי אם שנעסוק בדרכים שבטבעם להקנות לנו היראה והאהבה, דהיינו לימוד התורה וחלקיה וידיעת דרכי השי״ת ומידות טובו. כן הציווי לעבוד את ה׳ בשמחה, גם כן הכוונה על ההשתדלות בידיעת התועלת הנמשכת מהתורה והמצוות, ואז נחוץ לשמוח בהם, ולא יהיו עלינו כמשא כבד, כי אם לעטרת תפארת.
אורות המצוות, הראי״ה קוק
בשמחת תורה בשנת תשל״ד מלחמת יום הכיפורים טרם באה אל סיומה, והייתה בקרב הציבור אווירה כבדה מאוד. גם בישיבה היו מעטים הנוכחים כיוון שרוב התלמידים היו מגויסים, והורגשה באוויר דאגה רבה. אולם רבנו הרב צבי יהודה זצ״ל דפק על הבימה ואמר: ׳צריך לשמוח בשמחתה של תורה׳ והחל להרקיד את האנשים. באותה הזדמנות הזכיר הרב צבי יהודה מה שהיה רגיל להזכיר, שעניינה של השמחה מופיע בתורה דווקא בדרך השלילה: ״תחת אשר לא עבדת את ד׳ אלקיך בשמחה״ (דברים כח, מז) - לפעמים השמחה מופיעה דווקא מתוך החשכה, ולכן דרש שישמחו בשמחתה של תורה, שהיא חלק מעבודת ד׳. כמדומה שבאמת בשמחת תורה, עם חציית התעלה, החל השינוי המשמעותי בלחימה.
כן הוא לגבי כל אורחות החיים שצריכים להיות בשמחה, כפי שמסיים הרמ״א את הגהותיו על חלק אורח חיים של השולחן ערוך (סימן תרצז): ״וטוב לב משתה תמיד״. חשק חיינו וכל אורחות חיינו יהיו מתוך שמחה, מתוך הרגשה של שלמות והרמוניה.
הרב עמי שטרנברג שליט״א, שמע בני חלק ג
תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב (כח, מז). הרמב״ן על התורה כותב, כי התוכחה שבפרשת בחוקתי היא כנגד בית ראשון, והתוכחה שבפרשת כי תבא, היא כנגד בית שני. וצריך ביאור לכאורה, שהרי בית שני חרב בגלל שנאת חינם (יומא ט:), ואילו כאן בפרשתנו, התורה כותבת שהחורבן בא ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה…״, ולא נזכר ענין השנאת חינם? אלא שמכאן מוכח שבמקום שאין שמחה וטוב לבב, חודרת ומפעפעת שנאת חינם ארסית ומחריבה. כי אלו שני עניינים קשורים זה בזה, שמחה וטוב לבב ואהבת הבריות.
הרב אברהם אלקנה שפירא זצ״ל, אמרי שפר
לימוד תורה, בגירסה, בהבנה והיכולת לחדש, אינם יכולים להתברך כראוי, להביא את אורם היפה בנפש האדם פנימה ולעטרהו עז והדר גם מחוצה לו, כי אם כשיצורף עימם העונג והשמחה, שרק אז ידבר בם לשמם. רק לימוד התורה לשמה והתעלסות באהבתה תביא את כל התוצאות הטובות הבאות מאורה של תורה.
הראי״ה זצ״ל, מאמר הענג והשמחה
השמחה והעונג בלימוד היא: ״מתנת א-לוהים לאותם שכבר יגעו הרבה והרגילו את נפשם בנועם אור האמת, עד שכל עמל נפש בדרישת התורה והדעת הוא מרבה להם ששון ועונג רב״. קודם צריך לעמול קשה – ורק אחרי זמן רב השמחה מגיעה. כדי שיהיה לתלמיד כוח להתחיל את המסע הארוך והמייגע צריך וכדאי לתת לו טעימה מתחושת השמחה והעונג שיש בלימוד התורה וקניינה.
לכן יש לפתוח את השיעור והלימוד בדברים המתיישבים בליבו ומסיבים לו הנאה. זהו שהגמרא (שבת ל, ב) ממשיכה: ״כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן״, ומבאר הרב זצ״ל (עין אי״ה, שם): ״זיו השמחה צריך שיאיר בתור ברק פנימי על ידי מה שיצייר את שמחת השלימות של הידיעה הברורה בהיותה מושגת כבר. על כן, כאשר יצייר את העונג הזה יפה לפני לימודו וישיג ערכו – אז יחרוץ לבוא אל המבוקש״.
זהו אפוא תפקידו של הרב. הוא צריך לדעת איך: מחד גיסא, לדרוש מהתלמידים מאמץ והשתדלות, ומאידך גיסא, להראות, כבר בתחילת הלימוד, את התחושות הנפלאות שיגיע אליהם התלמיד אם יתמיד וישקיע. הרב יוסי זצ״ל היה ידוע בדרישות הגבוהות מתלמידיו. הוא דרש התמדה ורצינות, אבל כולם ידעו וראו את החיבור הפנימי שלו לתורה ואת האהבה הגדולה שלו והשמחה שלו בלימוד – והדבר הקרין על כל התלמידים. האהבה הגדולה שלהם והקשר המיוחד שלהם לרב יוסי התבלטו בהלוויה ובימי השבעה.
הרב דני איזק שליט״א, לולי תורתך שעשועי, פרקי לימוד וזכרון לע״נ הרב יוסף צבי ולד זצ״ל
נשלח על ידי: זוהר יצחק
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה