**היער שכמעט מת מרוב ששמרו עליו** / הרב אליהו טרבלסי
בתחילת המאה העשרים קיבלו מנהלי היערות בארצות הברית החלטה שנשמעה מובנת מאליה: שריפה היא האויב של היער. ולכן, בכל פעם שהתגלתה שריפה, צריך היה לכבות אותה במהירות האפשרית.
במשך עשרות שנים המדיניות הזאת עבדה מצוין. פחות אש. פחות עצים שרופים. פחות נזק.
אבל אז, ביערות הסקוויה הענקית בקליפורניה, התחילו החוקרים לשים לב למשהו מוזר. העצים העתיקים עדיין שרדו. חלקם עצומים, בגובה של עשרות מטרים ובני אלפי שנים. אבל כמעט לא צמח תחתיהם דור חדש של עצי סקוויה. היער נשמר מצוין. אבל הוא הפסיק להתחדש.
וכשהחוקרים בדקו את ההיסטוריה של היער באמצעות טבעות העצים וסימני שריפות קדומות, הם גילו דבר מפתיע: במשך מאות שנים שריפות היו חלק טבעי מהמערכת. לא שריפות ענק הרסניות, אלא שריפות מחזוריות שעברו בקרקעית היער.
והאש עשתה כמה דברים חשובים מאוד. היא שרפה שכבות של ענפים ועלים מתים שהצטברו על הקרקע. היא פתחה אזורים שבהם אור השמש יכול להגיע למטה. היא חשפה קרקע שעליה זרעי הסקוויה הזעירים יכולים לנבוט.
ואז התברר הפרדוקס: בני האדם ניסו כל כך לשמור על היער כפי שהוא, עד שהם כמעט מנעו ממנו להפוך ליער של המחר.
---
וזה גרם לי לחשוב על ספר שאנחנו קוראים דווקא בחג הסוכות.
קהלת אומר: ״לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ… עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. ״
שימו לב: אנחנו אוהבים מאוד את ה״עת לטעת״. אנחנו אוהבים לבנות, להוסיף, להתחיל, לקבל על עצמנו דברים חדשים.
אבל שלמה המלך אומר שיש בעולם גם ״עת לעקור נטוע״. וזה כבר הרבה יותר קשה. כי לעקור משהו שכבר נטוע פירושו להודות שהדבר הזה היה חלק מהחיים שלי, אבל זמנו הסתיים.
---
ופה נמצא חיבור עמוק מאוד לחג הסוכות.
כל השנה אנחנו בונים. בית. קריירה. הרגלים. שגרה. מערכת חיים. ואז, פעם אחת בשנה, התורה אומרת: עכשיו צא.
״כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. ״
שימו לב שהתורה לא מצווה להרוס את הבית. הבית מצוין. עוד שבוע נחזור אליו. אבל פעם בשנה צריך לדעת לצאת ממנו.
כי לפעמים הדבר המסוכן ביותר בחיים אינו משהו רע. לפעמים זה דווקא משהו טוב, שפשוט התרגלנו אליו כל כך עד שאיננו מסוגלים לדמיין את עצמנו בלעדיו. שיטה שעבדה פעם. תפקיד שהתאים לנו. הרגל שנולד מסיבה טובה. דרך שבה ניהלנו את הבית.
אפילו תפיסה מסוימת על עצמנו: ״ככה אני. ״ ״ככה תמיד עשינו. ״ ״ככה זה אצלנו. ״ והמשפטים האלה נשמעים תמימים, אבל לפעמים הם שכבת העלים היבשים שמכסה את הקרקע.
---
אנחנו מבקשים מהקב״ה: תן לי השנה משהו חדש. צמיחה חדשה. קשר חדש עם הילדים. לימוד חדש. יותר זמן. יותר שמחה.
אבל איפה בדיוק הדבר החדש אמור לצמוח? הכול כבר מלא. אין מקום ביומן. אין מקום בראש. אין מקום בבית. אין מקום בלב.
לפני ״עת לטעת״, לפעמים צריך להסכים שיש גם ״עת לעקור נטוע״.
---
אז הנה עבודה קטנה לימים האחרונים של סוכות.
לשבת כמה דקות בסוכה ולשאול: מה בחיים שלי ממשיך להתקיים רק מפני שהוא כבר קיים? משהו שפעם אולי היה נכון, אבל היום הוא פשוט תופס מקום. ולבחור דבר אחד קטן שאפשר לפנות. לא לשרוף את כל היער. רק לפנות מעט קרקע.
כי אנשי היערות בקליפורניה גילו דבר מרתק: אפשר לשמור על כל העצים הישנים, ובכל זאת לאבד את העתיד של היער.
לא כל דבר שאנחנו עוזבים הוא אובדן. לא כל דבר שאנחנו עוקרים הוא הרס. לפעמים הדרך היחידה לתת למשהו חדש לצמוח, היא להפסיק לשמור על כל מה שהיה.
נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה