היום הראשון של סוכות
הבניין שמחזיק מעמד דווקא מפני שהוא זז
מה מגדל בטאיפיי יכול ללמד על היציאה מדירת קבע
במרכז טאיפיי מתנשא אחד מגורדי השחקים המזוהים בעולם, Taipei 101. מי שעולה לקומות התצפית מגלה שם דבר מוזר: במקום להסתיר את אחד המרכיבים ההנדסיים החשובים של הבניין, הפכו אותו כמעט לאטרקציה. בין הקומות העליונות תלוי כדור פלדה עצום, בקוטר של כ-5. 5 מטר ובמשקל של כ-660 טון. זהו מייצב מסה מכוון, Tuned Mass Damper, שנועד לצמצם את תנודות המגדל ברוחות חזקות ובאירועים סייסמיים.
הרעיון נשמע בהתחלה הפוך מהאינטואיציה. אם רוצים בניין חזק, לכאורה צריך לגרום לו לא לזוז. אבל גורד שחקים איננו סלע. רוח חזקה מפעילה עליו כוחות, והמבנה מוכרח להגיב. לכן המהנדסים אינם מנסים לבטל את תנועה, אלא לשלוט בה. כאשר המגדל נע, המסה הכבדה נעה ביחס אליו ומסייעת לפזר חלק מן האנרגיה ולהקטין את התנודה. במילים פשוטות: אחת ממערכות ההגנה המרשימות של הבניין עובדת דווקא משום שהיא מאפשרת תנועה מבוקרת.
לפעמים קביעות היא דווקא הסיכון
אנחנו רגילים לזהות ביטחון עם קביעות. בית בטון, דלת נעולה, חשבון מסודר, עבודה מוכרת, לוח זמנים צפוי. ככל שיש יותר קירות סביב החיים, נדמה לנו שהם בטוחים יותר. ואז מגיע חג הסוכות, ובאופן כמעט פרובוקטיבי אומרת התורה: עכשיו צא.
רבא מנסח את יסוד המצווה במשפט: ״כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי״. אין כאן זלזול בבית. ההלכה אפילו אינה דורשת שהדפנות עצמן יהיו מתנודדות רפויות או חלשות. אפשר לבנות דפנות יציבות מאוד. אבל מקום המגורים של השבוע הזה מוגדר כדירה של שבעה ימים. האדם משנה בכוונה את נקודת המשען שלו.
דווקא אחרי ראש השנה ויום הכיפורים, כשאדם מבקש לפתוח שנה יציבה ומסודרת, התורה אינה נותנת לו להתחיל אותה רק בעוד שכבה של שליטה. היא מוציאה אותו החוצה. הגג כבר איננו תקרה אטומה, האוויר נכנס, הקולות מן הרחוב נשמעים, ולעיתים גם מזג האוויר מזכיר מי באמת מנהל את העולם.
לא לפרק את הבית - לפרק את האשליה
יש שתי טעויות הפוכות ביחס לביטחון. טעות אחת היא לחשוב שאין ערך לתכנון, לחיסכון, לרפואה, לצבא, לבית ולמערכות הגנה. זו איננה אמונה אלא חוסר אחריות. הטעות השנייה היא לחשוב שאם בנינו מערכת טובה, כבר איננו תלויים בשום דבר שמעבר לה. גם זו אשליה.
הסוכה מחנכת אותנו למשהו עדין יותר למשהו מדויק יותר: להשתמש בקביעות בלי לעבוד אותה. לבנות בית, אבל לדעת שהוא איננו מקור הקיום. להחזיק תוכניות, אבל לזכור שהחיים אינם חייבים להישמע להן. להשקיע בביטחון, אך לא להפוך את תחושת השליטה לאליל קטן ומנומס.
וזו אולי הסיבה שהסוכה נעשית דווקא בית. לא נכנסים אליה לחמש דקות, מברכים ויוצאים. אוכלים בה, יושבים בה, לומדים בה, ישנים בה או במילה אחת: חיים בתוכה. התורה אינה מבקשת מאיתנו לחשוב על רעיון מופשט של ארעיות חיינו, אלא לתרגל שבוע שלם חיים שבהם הקביעות נמצאת במקום הנכון.
מה באמת נשאר כשהכול זז
המגדל בטאיפיי איננו בטוח מפני ששום דבר בו אינו זז. להפך, הוא תוכנן מתוך הבנה שתנועה תתרחש, ולכן צריך לדעת כיצד לעבור אותה בלי לאבד את המבנה לגמרי. גם אמונה איננה הבטחה שהחיים לא ינועו. אנשים משתנים, תוכניות נשברות, ילדים גדלים, מקומות עבודה מתחלפים, בריאות מתערערת ולעיתים העולם כולו משנה כיוון במהירות שאיש לא דמיין.
הסוכה מציעה ביטחון מסוג אחר. לא ביטחון בכך שהקירות יישארו תמיד, אלא בכך שגם כאשר הקירות אינם קבועים, האדם אינו לבד. ״למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל״. הזיכרון של המדבר הוא זיכרון של דור שלא החזיק בתים קבועים, אבל היה מוקף בהשגחה.
ביום הראשון של החג אפשר לשבת בסוכה ולשאול את עצמנו ואת המשפחה שאלה אחת פשוטה: מה בחיים שלי הוא אמצעי לביטחון, ומה הפכתי בטעות למקור הביטחון? ההבדל ביניהם דק, אבל הוא ההבדל בין בית שאנו משתמשים בו לבין בית שאנו נשענים עליו כאילו לעולם לא יזוז.
אולי זה עומק ההתחלה של סוכות: לא להיות פחות יציבים בחיים, פחות מסודרים או פחות אחראים, אלא לגלות שהיציבות האמיתית עמוקה יותר מן הקירות. לפעמים דווקא מי שמוכן לזוז מעט ולגלות גמישות, מגלה מה בתוכו באמת עומד קבוע ויציב.
היום השני של סוכות
הריבוע שהיה חייב להיכנס לעיגול
ארבעת המינים מלמדים שהשלמות אינה אחידות
באפריל 1970, אחרי הפיצוץ בחללית Apollo 13, נאלצו שלושת האסטרונאוטים לעבור אל רכב הנחיתה הירחי Aquarius ולהשתמש בו כסירת הצלה. הבעיה הייתה שהרכב הזה תוכנן לשני אנשים ולזמן קצר בהרבה. מהר מאוד החלה להצטבר בתא כמות מסוכנת של פחמן דו-חמצני.
הפתרון העקרוני היה פשוט: במסלול היו די מסנני ליתיום הידרוקסיד שיכלו לספוח את הגז. אלא שאז התברר פרט כמעט מגוחך. המסננים הזמינים מתא הפיקוד היו מרובעים, והפתחים במערכת של רכב הנחיתה התאימו למסננים בצורה אחרת. היה להם בדיוק הדבר שהם צריכים, אבל הוא לא התחבר למקום שבו היה צריך להשתמש בו.
במרכז הבקרה ביוסטון קיבל צוות מהנדסים משימה חריגה: לבנות פתרון אך ורק מחפצים שכבר נמצאים אצל האסטרונאוטים בחלל. הם הרכיבו מתאם מאולתר מקרטון, שקית פלסטיק, צינור, סרט הדבקה וחלקים נוספים שהיו על הסיפון. אחר כך הקריאו לצוות בחלל הוראות הרכבה. המתקן המאולתר עבד ורמת הפחמן הדו-חמצני ירדה.
לא חיפשו את החלק המושלם
היופי בסיפור איננו רק האלתור. איש מהחפצים ששימשו לפתרון לא היה ״הגיבור״. קרטון לבדו לא היה מציל את הצוות. שקית פלסטיק לבדה לא הייתה פותרת את הבעיה. גם סרט ההדבקה, איכותי ומפורסם ככל שיהיה, לא היה מספיק. ההצלה נוצרה מן החיבור המדויק בין חלקים שונים מאוד.
בחג הסוכות אנחנו מחזיקים ביד ארבעה מינים שגם הם אינם דומים זה לזה. אתרוג, לולב, הדס וערבה. המדרש בוויקרא רבה קורא אותם כארבעה טיפוסים בתוך עם ישראל: יש שיש בהם תורה ומעשים טובים, יש תורה בלי אותה מידה של מעשים, יש מעשים בלי אותה מידה של תורה, ויש מי שנמשלו לערבה, בלי טעם ובלי ריח. ״יוקשרו כולם אגודה אחת״.
המדרש שואל: אם יש אתרוג שיש בו גם טעם וגם ריח, למה לא להסתפק בו? אם יש אדם מרשים יותר, מלומד יותר, פעיל יותר, אולי פשוט נבנה את הציבור ממנו ומאנשים הדומים לו. אבל המצווה הזאת לפי המדרש מסרבת לקבל את הנחת היסוד הזאת. היא דורשת ארבעה מינים. השלמות של המצווה אינה נוצרת ממין אחד משוכפל, אלא ממפגש בין אנשים שונים.
אחדות איננה למחוק את הצורה
אחדות נוטה לפעמים להתבלבל עם אחידות. אנחנו רוצים שכולם יתפללו בדיוק כמונו, יחשבו כמונו, יתחנכו באותו מוסד, ישתמשו באותן מילים ויגיבו באותה צורה. זה נוח. מערכת שכל החלקים בה זהים פשוטה יותר לניהול.
אבל Apollo 13 מלמדת אותנו עיקרון אחר: לפעמים הבעיה איננה שהחלקים שונים, אלא שעדיין לא בנינו ביניהם מתאם. המרובע אינו צריך להתבייש בכך שאיננו עיגול, והעיגול אינו צריך להפוך למרובע. צריך ליצור דרך שבה הכוחות של כל אחד נכנסים למערכת משותפת.
כך גם בקהילה, במשפחה ובבית המדרש. יש אדם שמביא עומק תורני, אחר מביא איתו מפעל של חסד, השלישי מביא סדר וארגון, הרביעי מביא את השמחה, החמישי פשוט מגיע בעקביות ומחזיק את המניין. קל להעריך רק את מה שנראה לנו עם ״טעם וריח״. קשה יותר להבין שמערכת שלמה בנויה גם מכוחות שקטים שאינם זוכים לכותרת.
החיבור הוא בעצמו עבודה
אלא שהמדרש אינו אומר רק שכל הארבעה קיימים. הוא אומר ״יוקשרו״. שונות לבדה אינה מעלה. ארבעה אנשים שכל אחד נשאר בתוך עצמו אינם אגודה. כדי להפוך הבדלים לברכה צריך לבנות חיבורים: שפה משותפת, כבוד, אחריות, היכרות ויכולת לוותר על ההנחה שרק הדרך שלי נראית ״נורמלית״.
זהו גם אחד המעברים היפים שבין יום הכיפורים לסוכות. ביום הכיפורים כל אדם עומד בחשבון נפש אישי מאוד. כמה ימים אחר כך הוא כבר אינו יכול להישאר רק עם עצמו. הידיים שלו מלאות בארבעה מינים, והמצווה מכריחה אותו לזכור שעבודת ה׳ שלו נמצאת בתוך עם.
ביום השני של החג אפשר לבחור אדם אחד שהנטייה הטבעית שלנו היא לסווג כ״לא מהסוג שלי״, ולשאול את עצמנו שאלה אחרת: מה הוא מביא למערכת שאני אינני מביא? אולי הבעיה אינה שהוא מרובע ואני עגול. אלא שאולי עדיין חסר לנו המתאם.
בחדר קטן בחלל, שלושה אנשים נשמו בזכות חיבור בין קרטון, פלסטיק, צינור וסרט הדבקה. ארבעת המינים מלמדים רעיון דומה בנפש הציבורית: לפעמים הישועה אינה מגיעה מן החלק המושלם, אלא מן היכולת לקשור חלקים שונים לאגודה אחת.
היום השלישי של סוכות
המפקד שסירב לוותר על הבנג׳ו
שמחת החג איננה פרס על תנאים מושלמים - היא עבודה
בינואר 1915 נלכדה הספינה Endurance בקרח של ים ודל. ארנסט שקלטון ואנשיו יצאו לאנטארקטיקה כדי לחצות את היבשת, אבל בתוך חודשים התברר שהמשימה המקורית נגמרה. הקרח החזיק בספינה, לחץ עליה מכל הצדדים, ובאוקטובר היא נמחצה עד שהצוות נאלץ לנטוש אותה. עשרים ושמונה גברים נשארו בלב אחד האזורים העוינים בעולם, בלי מסלול חזרה ברור.
בתנאים כאלה אפשר היה לחשוב שכל דבר שאינו מזון, דלק, חבל או כלי עבודה הוא מותרות. ובכל זאת שקלטון השקיע באופן מכוון במורל. על הספינה היו ערבי מוזיקה ומשחקים, ועל הקרח שיחקו כדורגל והוקי. כשנאלצו לצמצם ציוד אישי, הוא התעקש לשמור גם את הבנג׳ו של המטאורולוג לנרד האסי, מפני שהבין שלמוזיקה יש תפקיד ממשי בהחזקת הקבוצה.
שקלטון לא חשב ששיר ממיס קרח. הוא גם לא החליף משמעת בהפעלות. להפך. היו תורנויות, משימות, חישובי מזון והחלטות קשות. אבל הוא הבין שאדם יכול להישאר בחיים מבחינה טכנית ולהישבר מבפנים. לכן שמירת הרוח לא הייתה קישוט סביב ההישרדות. היא הייתה חלק מן ההישרדות. בסופו של המסע, כל עשרים ושמונה אנשי Endurance שרדו.
למה התורה מצווה על רגש
סוכות מכונה בתפילה ״זמן שמחתנו״, והתורה מצווה גם על: ״ושמחת בחגך״. זו מצווה מעט משונה. אפשר לצוות אדם לשבת בסוכה. אפשר לצוות לקחת לולב. אבל איך מצווים עליו לשמוח? הרי שמחה היא לכאורה תוצאה. אם טוב לי, אני שמח ואם קשה לי, אינני שמח.
אלא שחג הסוכות עצמו מערער את ההנחה הזאת. דווקא בזמן שבו האדם עוזב את הבית המסודר ועובר לדירת עראי, התורה מרבה לדבר על שמחה. היא אינה מחכה שהכול יהיה מושלם. היא יוצרת זמן שבו האדם נדרש לעבוד עם תשומת הלב שלו, עם הגוף שלו ועם הסביבה שלו כדי לפנות מקום לשמחה.
הרמב״ם, בסיום הלכות לולב, כותב: ״השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא״. המילה החשובה כאן היא ״עבודה״. שמחה איננה רק מצב שמופיע כשהחיים מסכימים איתנו. יש גם שמחה שצריך לבנות.
שמחה איננה הכחשה
יש שמחה מזויפת שמסרבת לראות את הכאב. היא דורשת מן האדם לחייך כשקשה לו ומחליפה אמונה בסיסמה. זו אינה השמחה של שקלטון, וגם לא השמחה של התורה. אנשי Endurance ידעו היטב שהם בסכנה. הם לא שיחקו כדורגל מפני ששכחו שהם תקועים על הקרח, אלא כדי שהקרח לא יהפוך להיות כל עולמם.
גם בסוכות איננו מתבקשים להתעלם ממה שכואב. יש משפחות שנכנסות לחג עם דאגות, חסרונות, מלחמות פנימיות, עומס כלכלי או געגוע לאדם שאיננו. השמחה אינה מוחקת שום דבר מזה. היא מסרבת לתת לכאב מונופול על התודעה.
לפעמים אדם אומר לעצמו: כשאסיים את הפרויקט אשמח. כשאצא מן החוב אשמח. כשהילד יסתדר אשמח. כשהמצב במדינה יירגע אשמח. וכך השמחה הופכת להיות אורח שתמיד אמור להגיע בשבוע הבא. סוכות קובע לה תאריך ביומן.
לבנות שמחה מחומרים פשוטים
מה עושים בפועל? בדיוק מה שעושים בסוכה. משתמשים בדברים פשוטים. אוכלים יחד, שרים, מזמינים אדם, מספרים לילדים סיפור, הולכים ברגל, מרימים את הראש אל הסכך, מברכים על ארבעת המינים. שמחה גדולה אינה תמיד אירוע גדול. לפעמים היא תוצאה של תשומת לב לדברים קטנים שכבר נמצאים בחדר.
יש כאן גם אחריות חברתית. הרמב״ם פוסק ששמחת יום טוב איננה שלמה כאשר אדם נועל את דלתותיו ושמח רק עם בני ביתו, בלי לשמח את הגר, היתום, האלמנה והעניים. שמחה יהודית איננה בועה פרטית. היא מתרחבת כאשר היא מצליחה לשאת איתה עוד אדם.
ביום השלישי של החג נשאל את עצמנו: האם אני מחכה לשמחה, או עושה משהו שמאפשר לה להיכנס? לא צריך בנג׳ו אנטארקטי. אולי צריך לכבות מסך, לפתוח שולחן, להתחיל שיר, להתקשר לאדם שנשאר בצד, או פשוט להיות שעה אחת במקום שבו אנחנו נמצאים בלי לרוץ למקום הבא.
שקלטון לא יכול היה לבחור את הקרח. הוא כן יכול היה לבחור איזו רוח תשרור במחנה. גם אנחנו לא בוחרים את כל תנאי החיים, אבל יש רגעים שבהם אנחנו בוחרים אם רק לשרוד אותם או גם להכניס לתוכם שמחה. בסוכות, התורה הופכת את הבחירה הזאת למצווה.
היום הרביעי של סוכות
העיירה שקיבלה 6, 500 אורחים בלי הזמנה
מה הופך דירת עראי לבית גדול באמת
ב-11 בספטמבר 2001, כאשר נסגר המרחב האווירי של ארצות הברית, מאות מטוסים שהיו בדרכם לצפון אמריקה נאלצו לנחות במקומות אחרים. קנדה הפעילה את Operation Yellow Ribbon וקלטה עשרות אלפי נוסעים. לעיירה גנדר שבניופאונדלנד, שמנתה אז בערך עשרת אלפים תושבים, הוסטו 38 מטוסים ובהם יותר מ-6, 500 נוסעים ואנשי צוות.
בתוך שעות העיירה כמעט הכפילה את מספר האנשים שהיה עליה להאכיל, להסיע, להלין ולהרגיע. לא הייתה תוכנית נופש ולא הייתה הרשמה מוקדמת. האנשים שירדו מן המטוסים לא ידעו מתי ימשיכו בדרכם, וחלקם אפילו לא ידעו בתחילה מה התרחש בארצות הברית.
בתי ספר, אולמות ומתקנים ציבוריים הפכו למקומות לינה. תושבים הביאו אוכל, בגדים, מצעים ומקלחות, הסיעו אנשים ואף פתחו בתים פרטיים. ממשלת קנדה תיארה את התגובה של גנדר כגל של נדיבות ושיתוף פעולה. במשך שלושה או ארבעה ימים, אנשים שלא הכירו זה את זה הפכו מארחים ואורחים.
כמה אנשים נכנסים לבית
אנחנו מודדים בית במטרים רבועים. שלושה חדרים, ארבעה חדרים, מרפסת, מחסן. אבל הסיפור של גנדר מציע מדד אחר לגמרי: כמה מקום יש בבית בשביל אדם שלא תכננת שייכנס אליו.
אחת האמרות היפות של חז״ל על הסוכה היא: ״כל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת״. מבחינה הלכתית הדברים נאמרו בהקשר של סוכה שאולה, אבל קשה לא לשמוע בהם גם תמונה רוחנית: יש מצווה שכל ישראל יכולים, לפחות בעיקרון, להיכנס תחת קורתה של סוכה אחת.
זה מעניין במיוחד משום שסוכה בדרך כלל קטנה מן הבית. לכאורה יש בה פחות מקום. ובכל זאת היא יכולה ללמד אותנו להתרחב. הבית הקבו
נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה