א. תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מח ע״ב
הנהו תרי מיני, חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה, אמר ליה ששון לשמחה: אנא עדיפנא מינך, דכתיב (ישעיהו לה) ״ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה״. אמר ליה שמחה לששון: אנא עדיפנא מינך, דכתיב (אסתר ח) ״שמחה וששון ליהודים״. אמר ליה ששון לשמחה: חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא {יום אחד יוציאוך ויעשו אותך שליח המלך}, דכתיב (ישעיהו נה) ״כי בשמחה תצאו״. אמר ליה שמחה לששון: חד יומא שבקוך ומלו בך מיא {יום אחד יוציאוך וימלאו בך מים}, דכתיב ״ושאבתם מים בששון״.
אמר ליה ההוא מינא דשמיה ששון לרבי אבהו: עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי, דכתיב ״ושאבתם מים בששון״. אמר ליה: אי הוה כתיב לששון, כדקאמרת, השתא דכתיב בששון, משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא {עורו של אותו אדם יהפוך לנוד}, ומלינן ביה מיא.
ב. שם משמואל מועדים סוכות – שנת תרע״ב
והמהרש״א פירש שבדרך היתול אמר מין אחד לחברו כן. ודבריו אינם מובנים, כי תורתנו הקדושה איננה מקום להעתיק בה דברי התולים, ובודאי עניני חכמה ולימוד לאדם נרמזו כאן.
יש לפרש כל המשא והמתן מה שבין המינים ובין המין לר״א על דרך זה. דהנה שמחה היא הבאה לאדם בהדרגה וישוב הדעת, וששון הוא הבא פתאום. וכן נראה ממאמר הכתוב (תהלים קי״ט קס״ב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, והנה מציאה היא דבר הבא פתאום לאדם בלתי התכוון אליו מקודם, ע״כ נקרא שש, ושש וששון הם מגזירה אחת.
והנה ידוע שהפילסופים פקרו במצוות מעשיות, באמרם שהתכלית היא רק שהנפש תקנה מדות טובות, ובשיטתם זאת הלכו גם המינים האלו, והם ביניהם חלקו רק מה טוב יותר, אם שמחה הבאה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש או ששון הבא פתאום, כי באשר בא פתאום נרגשת הנפש יותר.
ושמחה מייתי מקרא שמחה וששון ליהודים, היינו שע״י השמחה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש, תבוא אח״כ גם לששון שתתרגש הנפש ותתלהב בדבר קל, כידוע מכחות הנפש שכאשר הנפש תתרגל באהבה וכדומה בהתלהבות אז בסיבה קלה תתלהב באהבה כפתיל הנעורת בהריחו אש.
ובענין זה יש מקום לדברי שניהם, שבאמת לכל אחד יש מעלה מה שאין בזולתו. שששון הבא פתאום יש בו רגש יותר מאילו הי׳ בה בהדרגה, אבל לעומת שבא כן ילך, בין לילה הי׳ ובין לילה אבד. ושמחה הבאה בהדרגה יש בה מעלה שמתקיימת ביותר, אבל איננה כ״כ ברגש חזק. וע״כ הובאו דבריהם בש״ס.
הנה השמחה שעושין בניסוך המים מבואר בספרים באשר אז הוא זמן קירוב רחוקים… וכן הוא בנפש האדם שבשמחת בית השואבה הוא זמן קירוב אפי׳ לאנשים שלא נתפעלו מהתלהבות ר״ה ויוהכ״פ ונשארו דוממים פשוטים קרירים כדמיון המים, עתה יש זמן לפניהם לעודדם שיתחזקו ויתאמצו לעשות תשובה ויתקרבו בחסד ה׳.
ג. רמב״ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה יז-יח
ושמחת בחגך וגו׳… יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו. כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין, וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט״ז) לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים.
ד. רד״ק - תהלים פרק נא פסוק יד
הָשִׁיבָה לִׁי שְׂשׂוֹן יִׁשְׁעֶךָ. רוח הקודש היא שְׂשׂוֹן הנשמה וְׂיִׁשְׁעָהּ.
ה. תהלים פרק קיט, קסב
״שָׂשׂ אָנֹכִׁי עַל אִׁמְׂרָתֶךָ כְּׂמוֹצֵא שָׁלָל רָב״
ו. מלבי״ם - ישעיהו פרק סו פסוק י
ששון מורה על המעשים החיצונים שיעשו השמחים לאות על שמחתם כמו לבישת בגדי ששון, משוש תופים משוש כנור וכדומה.
ז. תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טז עמוד ב
ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, אמר רב יהודה: אורה - זו תורה… שמחה - זה יום טוב, וכן הוא אומר ושמחת בחגך. ששון - זו מילה, וכן הוא אומר (תהילים קיט, קסב): ״שָׂשׂ אָנֹכִׁי עַל אִׁמְׂרָתֶךָ כְּׂמוֹצֵא שָׁלָל רָב״.
ח. רש״י מסכת שבת דף קל עמוד א
שש אנכי על אמרתך - אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות, והיא מילה, שישראל עושין וששים עליה, דכל שאר מצות אינן מוכיחות כל שעה, כגון תפילין ומזוזה וציצית - דאינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ, אבל זו מעיד עליהם לעולם, כדאמרינן במנחות (מג, ב) בדוד, שראה עצמו בבית המרחץ ונצטער, אמר: אוי לי שאני ערום מכל מצות, כיון שנסתכל במילה - נתיישבה דעתו.
ט. מדרש תנאים לדברים פרק טז
ושמחת בחגך זו שמחת בית השאובה ולמה נקראת שמחת בית השואבה ששם היו שואבין ברוח הקדש על שם (ישע׳ יב ג) וּשְׁאַבְׂתֶּם מַיִׁם בְּׂשָׂשׂוֹן מִׁמַּעַיְׂנֵי הַיְׂשׁוּעָה.
י. אורות התשובה פרק ב
תשובה פתאומית, ותשובה הדרגית. הפתאומית באה מתוך איזה ברק רוחני הנכנס בנשמה, בפעם אחת מכיר הוא את הרע ואת הכעור של החטא ונהפך לאיש אחר, וכבר מרגיש הוא בקרבו השתנות גמורה לטובה. תשובה זו באה ע״י איזו הופעה של סגולה פנימית, ע״י איזו השפעה נשמתית גדולה, שראוי לחפש את נתיבותיה בעמקי תעלומה.
וישנה תשובה הדרגית. לא בריקה הבריקה בקרבו להתהפך מן העומק של הרע אל הטוב, אלא מרגיש הוא שצריך להיות הולך ומטיב דרכיו וארחות חייו, רצונו, הלך-מחשבותיו, ובמהלכו זה הולך הוא וכובש לאט לאט את דרכי היושר, מתקן את המידות, מטיב את המעשים, מלמד את עצמו איך להתכשר יותר ויותר עד שהוא בא למעלה רמה של זכוך ותקון.
יא. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ח ע״א
ברוך אתה ה׳ אמ״ה, אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה, חדוה, אהבה ואחוה ושלום וריעות, מהרה ה׳ אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם, בא״י משמח חתן עם הכלה.
יב. תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מט עמוד א
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שיתין {״חלל שתחת המזבח כנגד מקום הנסכים״ (רש״י)} מששת ימי בראשית נבראו, שנאמר ״חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן״. ״חמוקי ירכיך״ - אלו השיתין, ״כמו חלאים״ - שמחוללין ויורדין עד התהום, ״מעשה ידי אמן״ - זו מעשה ידי אומנותו של הקדוש ברוך הוא. תנא דבי רבי ישמעאל: בראשית, אל תיקרי בראשית אלא ברא שית.
יג. בראשית פרק א, ו-ח
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִׁים יְׂהִׁי רָקִׁיעַ בְּׂתוֹךְ הַמַּיִׁם וִׁיהִׁי מַבְׂדִּיל בֵּין מַיִׁם לָמָיִׁם: וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִׁים אֶת הָרָקִׁיעַ וַיַּבְׁדֵּל בֵּין הַמַּיִׁם אֲשֶׁר מִׁתַּחַת לָרָקִׁיעַ וּבֵין הַמַּיִׁם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִׁיעַ וַיְׂהִׁי כֵן: וַיִּׁקְׂרָא אֱ-לֹהִׁים לָרָקִׁיעַ שָׁמָיִׁם וַיְׂהִׁי עֶרֶב וַיְׂהִׁ
נשלח על ידי: הלל מרצבך
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה