**למה הכיסא הריק כל כך חשוב? ** / הרב אליהו טרבלסי
בשנת 2012 חוקרים מאוניברסיטת קורנל ערכו סדרת ניסויים על תופעה פסיכולוגית מעניינת: מה קורה לנו כשאנחנו אוכלים עם אנשים אחרים.
הם גילו שהאדם שיושב מולנו משפיע אפילו על הכמות שאנחנו אוכלים ועל הבחירות שאנחנו עושים. לתופעה הרחבה קוראים Social Facilitation of Eating. מחקרים נוספים הראו שארוחה איננה רק פעולה ביולוגית של הכנסת קלוריות לגוף. היא אירוע חברתי. אנחנו אוכלים אחרת כשאנחנו לבד, אחרת עם חברים, ואחרת בתוך קבוצה.
וזה מסביר אולי משהו שאנחנו מכירים בלי שום מחקר. אפשר להכין בדיוק אותו אוכל, באותו מטבח, מאותם חומרי גלם. אבל ארוחה עם האנשים הנכונים פשוט טעימה אחרת.
ואז מגיע חג הסוכות, ובדיוק כאן קורה משהו מעניין.
הסוכה היא אולי המקום היחיד בבית שאנחנו משקיעים מאמץ פיזי ממשי בבנייתו, ואז כמעט מיד מתחילים לחשוב: את מי נזמין?
וחז״ל לקחו את רעיון האירוח בסוכה למקום הרבה יותר עמוק.
בזוהר הקדוש מופיע המנהג המפורסם של האושפיזין, אורחים בארמית. בכל יום מימי החג אנחנו מארחים בסוכה דמות אחרת מאבות האומה. אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד.
אבל הזוהר מוסיף פרט שאסור לפספס.
כאשר אדם מזמין את האושפיזין לסוכתו, הוא צריך לשמח גם את העניים. אחרת, האורחים הקדושים אינם רוצים להשתתף בסעודתו.
כלומר, אי אפשר לומר: ״אברהם אבינו, ברוך הבא לסוכה שלי״ ובאותו זמן לא לראות את האדם שנמצא לידך וזקוק למקום.
וזה מדויק מאוד דווקא בסוכות.
כל השנה הבית שלנו בנוי כדי להפריד. זו המשפחה שלי. זה המטבח שלי. זה הסלון שלי. זה החדר שלי. יש דלת, מנעול, קירות וכתובת.
בסוכות אנחנו עוברים לבית הרבה פחות מוגן. הדפנות דקות יותר, שומעים את השכנים, מריחים את הסוכה שליד, ולפעמים גם מגלים בדיוק מי החליט להתחיל לשיר ב־23: 40.
ופתאום הגבול בין ״שלי״ לבין ״בחוץ״ נעשה קצת פחות קשיח.
אולי זה לא במקרה.
״וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ״
שימו לב מי נמצא בתוך הפסוק של השמחה. לא רק אתה והמשפחה. גם הלוי. הגר. היתום. האלמנה.
כאילו התורה אומרת: רוצה לבדוק אם באמת קיימת ״ושמחת בחגך״? תספור כיסאות. אם השמחה נשארה רק בתוך המעגל הטבעי שלך, משהו עדיין חסר.
ולא חייבים בשביל זה לארגן אירוע. בחול המועד הזה אפשר לעשות משהו קטן מאוד. לחשוב על אדם אחד שלא ברור מאליו שמישהו יזמין אותו. שכן מבוגר. חייל בודד. משפחה חדשה בשכונה. גרוש או אלמן שהחג שלו שקט יותר. בחור ישיבה שלא נסע הביתה. ולהוסיף כיסא.
**כי הכנסת אורחים איננה רק חסד עם מי שנכנס. היא משנה גם את הבית שאליו הוא נכנס. **
מחקרי הארוחות אומרים שהאנשים סביב השולחן משנים את חוויית הארוחה. התורה אומרת משהו עמוק יותר: האנשים סביב השולחן קובעים איזו וכמה שמחה יש בו.
ובסוכות, המצווה הגדולה ביותר מתחילה דווקא במקום הכי פשוט: בכיסא שעוד לא יושב עליו אף אחד.
נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה