**למה דווקא בזמן הכי טוב אנחנו מתחילים לפחד? ** / הרב אליהו טרבלסי
יש תופעה מוכרת בעולם הפסיכולוגיה בשם Loss Aversion, שנאת הפסד.
בשנת 1979 פרסמו הפסיכולוגים Daniel Kahneman ו-Amos Tversky את Prospect Theory. אחד הדברים שעלו מן המחקר שלהם הוא שהמוח האנושי אינו מתייחס לרווח ולהפסד באופן סימטרי.
הפסד כואב לנו מאוד.
ולכן קורה דבר קצת מוזר: דווקא אחרי שכבר השגנו משהו, מתחיל הלחץ. כל עוד לא היה לי אותו, רציתי להשיג אותו. ברגע שהוא שלי, אני כבר מפחד לאבד אותו. דירה. מעמד. כסף. הצלחה. אפילו קשר טוב. ההישג שהיה אמור להרגיע אותי הופך לפעמים לדבר נוסף שעליו צריך לשמור.
ועכשיו שימו לב מתי התורה מצווה על חג הסוכות. לא בזמן הזריעה. לא כשהחקלאי עומד מול שדה ריק ומתפלל לגשם. אלא דווקא בסוף העונה:
״חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים, בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ״
התבואה כבר אצלך. היין כבר נאסף. המחסנים מלאים. זה לכאורה הרגע שבו האדם אמור סוף סוף לנשום.
אבל זה גם בדיוק הרגע שבו יכולה להתחיל חרדה חדשה: איך שומרים על כל זה? מה יהיה בשנה הבאה? ומה אם תהיה בצורת? ומה אם המחירים ירדו? ומה אם משהו ממה שבניתי ייעלם?
ודווקא אז התורה אומרת לו דבר כמעט לא הגיוני: צא מהבית. עזוב לשבעה ימים את המבנה הקבוע והסגור. שב במקום עם דפנות פשוטות וסכך שמעליו רואים שמים.
וחז״ל מנסחים זאת כך: ״כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי״
אולי זו אחת העבודות העמוקות של חג האסיף — **לדעת לאסוף בלי להיאחז. **
התורה אינה מתנגדת לרכוש. להפך, היא שמחה עם החקלאי ביבול שלו. היא אפילו מצווה עליו לשמוח בו. אבל היא לא רוצה שהברכה שקיבל תהפוך מיד לחרדה מפני היום שבו היא תיעלם. ולכן דווקא כשהמחסן מלא, יוצאים לסוכה.
כדי לזכור: אני מחזיק דברים, אבל הם לא מחזיקים אותי. יש לי בית, אבל הביטחון שלי אינו עשוי רק מבטון. יש לי כסף, אבל החיים שלי אינם מונחים בתוך חשבון הבנק. יש לי תפקיד, הצלחה ומעמד, אבל הייתי אדם לפני שקיבלתי אותם, ואשאר אדם גם אם יום אחד הם ישתנו.
וזו עבודה מעשית יפה לחול המועד. לשבת כמה דקות בסוכה ולחשוב על דבר אחד טוב שהקב״ה נתן לי השנה ושאני קצת מפחד לאבד. ואז לעשות שני דברים: קודם כל לומר עליו תודה, ואחר כך לומר לעצמי — זו מתנה שקיבלתי. היא לא מקור הביטחון שלי.
יש אנשים שאין להם הרבה ולכן הם מודאגים. אבל יש גם אנשים שיש להם הרבה מאוד, ולכן הם עסוקים כל היום בלוודא ששום דבר לא ייעלם.
סוכות מציע אפשרות שלישית: לקבל. לשמוח. להודות. ולא להחזיק כל כך חזק.
כי אולי זו אחת ההגדרות היפות ביותר לביטחון: לא להיות בטוח ששום דבר לא ישתנה, אלא לדעת שגם אם משהו ישתנה, לא איבדתי את מי שמחזיק אותי.
נשלח על ידי: אליהו טרבלסי
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה