יום כיפורים תשפ״ו
מורי ורבותי, קהל קדוש
גמר חתימה טובה!
א. בזמן שבית המקדש היה קיים, היה הכהן הגדול מקריב פר ושעיר ביום הכיפורים. הפר והשעיר הם הפכים מוחלטים. הפר משמש לחרישה, לבנייה – משתמשים בכוחו הרב כדי לבנות ולקדם. השעיר לעומתו זורע הרס וחורבן. ״אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל״ מפני שהם אוכלים כל מה שנקרה בדרכם ומחריבים שדות וזרעים. כיצד מתחברים ההפכים הללו ביום הכיפורים?
הרב אלימלך בר שאול זצ״ל מסביר (מועדי הראי״ה עמ׳ פה) על פי הרב קוק זצ״ל – השור אמנם בונה, אבל הבניה היא תמיד באותו אופן, בלי חידוש. כוח החרבן של השעיר מביא את היכולת לשנות, להתחדש – לשפץ.
כששוברים קיר בשביל שיפוץ, כשמנתחים חולה בשביל לרפא – זהו סותר על מנת לבנות במקומו. זהו הרס פרודוקטיבי.
ביום הכיפורים, השעיר מצטרף אל הפר ומביא אותנו למצב של לפני ה׳ תטהרו. לא רק כפרה על חטאים, אלא שזדונות נעשים זכויות – מתוך תשובה מאהבה, מתוך התהליך שהתחלנו בראש השנה.
כשמשה רבנו שבר את הלוחות, אמר לו הקב״ה – יישר כחך ששיברת. והתוצאה היתה יום הכיפורים, בו מתאחדים ההרס והבניין ומאפשרים לנו להשתכלל ולהתקדם.
ב. זוהי כוחה של תשובה מאהבה, שבה העוונות נהפכים לזכויות.
החסידים מספרים שפעם אחת הגיע הבעש״ט לעיירה מסויימת בפודוליה בערב יום הכיפורים ושאל מי הבעל תפילה בעיירה. אמרו לו – פלוני אלמוני, והוא מתפלל ממש יפה וטוב. שאל אותם הבעש״ט במה כוחו יפה. ענו לו שאת הוידוי הוא שר בניגון של שמחה. קרא לו הבעל שם טוב ושאלו – למה אתה אומר את הוידוי בשמחה? ענה לו הבעל תפילה: ״עבד שזוכה לנקות את חדרו של המלך מלכלוך שהצטבר בו, לא ישמח? ! זו זכות גדולה״.
אמר להם הבעש״ט שזה אכן בעל תפילה טוב מאד.
כי מצידנו – השבר ששברנו נועד על מנת לבנות. ושברון הלב שלנו בעצבות על החטאים בונה בנו קומה חדשה.
ויש שמחה גם מצידו של הקב״ה – כשאדם מישראל מצטער, שכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי.
המשנה שכיר (דרשות משנה שכיר מועדים) מסביר – כולנו יודעים שאם הילד התנהג לא טוב וצריך להעניש, אנחנו ההורים מצטערים מהעונש יותר מהילד. קשה לנו להעניש אותו. אנחנו מעדיפים שהילד יאמר סליחה, שיגיד שהוא מבין את טעותו. ואפילו אם הוא לא מתכוון באמת אלא רק עושה הצגה, אנחנו מקבלים את זה ושמחים בזה – מעדיפים את זה על פני עונש.
כך הקב״ה מתנהג עמנו. הוא לא רוצה שנצטער, הוא מעדיף שנחזור בתשובה ונאמר וידוי – לכן גם הוא שמח בוידוי שלנו, גם אם הוידוי לא מושלם וגם אם לא הצלחנו להתכוון עד הסוף.
וכך מביא המשנה שכיר בשם הפרי מגדים: ״וכן ראיתי ב׳תיבת גמא׳ לרבינו הפרמ״ג [בפ׳ בא, אות ה] שפירש מאמר קרא [משלי טו, כג] ׳שמחה לאיש, מענה בפיו׳, ר״ל כי לבן יחיד די שמכניע עצמו אף שאינו מקירות לבו, משא״כ עבד צריך מקירות לבו. וזהו שאמר הכתוב ׳שמחה לאיש׳, זה הקדוש ברוך הוא [כדכתיב ׳ה׳ איש מלחמה׳]. ׳במענה פיו׳, כשישראל מתוודים אעפ״י שלבם לא נכון עמו, עיין שם״.
ולכן את הוידוי אנחנו אומרים בניגון שמח, מאחר ומלכנו שלפניו אנו מתוודים הוא גם אבינו, והוא מחכה לתפילותינו ולתשובתנו ושמח בה גם אם לא כיוונו עד הסוף וליבנו לא נשבר בקרבנו לגמרי.
וכך כתוב בתנא דבי אליהו (פרק א):
״ימים יוצרו ולו אחד, זה יום הכפורים לישראל, שהוא שמחה גדולה לפני מי שאמר והיה העולם, שנתנו באהבה רבה לישראל, משלו משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיו עבדיו ובני ביתו מוציאין את הזבלים ומשליכים אותם כנגד פתח של מלך, וכשהמלך יוצא ורואה הזבלים [הוא] שמח שמחה גדולה, לכך [נדמה] יום הכיפורים, שנתנו הקדוש ברוך הוא באהבה רבה [ובשמחה], ולא זו בלבד אלא בשעה שהוא מוחל לעונותיהן של ישראל אין מתעצב בלבבו אלא שמח שמחה גדולה, ואומר להם להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות, בואו ושמחו עמי שמחה גדולה, שאני מוחל לעונותיהם של ישראל״.
ואמנם המלך שמח כשמוציאים הזבלים, אבל אם הוא רואה את אחד מעבדיו או בני ביתו מתאמץ במיוחד, עובד בזריזות ובמרץ ועם כל כוחו להוציא, הרי שהמלך לא רק שמח אלא מציין לפניו את אותו אחד ומשתבח בו.
לכן, אם נצליח גם להכניע את הלב ולבוא לפניו בלב נשבר, שמחתו תהיה שלמה יותר ותפילותינו יקובלו ברצון.
ג. זהו מהותו של יום הכיפורים – סותר על מנת לבנות, בשני רבדים. שברון לב על מנת להבנות ממנו, ומתוך כך הפיכה של השבר ששברנו בחטאינו לבניין.
אמר רבי עקיבא לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם – אביכם שבשמיים. ואומר מקוה ישראל ה׳, מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל. מי גדול ממי? הנטהר מטומאה או מי שלא נטמא מעולם?
הרמב״ם בפירוש המשנה (פרה פ״ג מ״ג) מגדיר: ״ואין הבדל בין אדם שלא נטמא כלל במת או שנטמא כל ימיו וטבל והוזה עליו שלישי ושביעי, ולא עוד אלא שזה שהוזה עליו יש לו מעלה יתירה בטהרה, לפי שהכתוב כבר גזר עליו שהוא טהור״.
וכך אמר רבי אבהו (ברכות לד ב): ״מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים״.
ד. יחד עם זאת, יש גם חרדה. גם כששוברים צריך להזהר ולהשמר. אדם שישבור קיר בבית, סותר על מנת לבנות – צריך לעשות את זה נכון, להזהר לא להפצע חלילה. הזהירות של יום הכיפורים היא חרדת הדין. מו״ר הגר״א שפירא זצ״ל אמר שהעיקר של יום כיפור הוא הפחד מהדין ומכוחו משיגים את כל ההשגות.
זוהי הצורה של שבירת הלב – אחרי שהוא נע בחוסר נוחות מאימת השופר, היום הוא נשבר מאימת הדין. מתוך השבירה הזו, הלב נבנה מחדש ונחתום את יום הכיפורים בתקיעה גדולה ופשוטה.
ככל שנצליח יותר לשבור את הלב – להתחרט על השברים והעוונות שעשינו השנה – יהיה מקום גדול יותר לבניין חדש.
כתוב במדרש (ויקרא רבה פרשה ז סי׳ ב): ״א״ר אבא בר יודן כל מה שפסל הקדוש ברוך הוא בבהמה הכשיר באדם פסל בבהמה עורת או שבור או חרוץ או יבלת והכשיר באדם לב נשבר ונדכה, א״ר אלכסנדרי ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו אבל הקדוש ברוך הוא כלי תשמישו שבורים שנאמר קרוב ה׳ לנשברי לב, הרופא לשבורי לב, ואת דכא ושפל רוח, זבחי אלהים רוח נשברה״.
וכשנשאל מהר״ם מרוטנבורג האם אפשר למנות שליח ציבור ״אדם שפגעה בו מדת הדין שנפלו לו זרועותיו״, הוא השיב: ״פשיטא דראוי וראוי הוא, ואדרבה מצוה מן המובחר, דמלך מלכי המלכים חפץ להשתמש בכלים שבורים, ולא כדרך שרים בשר ודם, שנאמר (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה״.
וכמו בשיפוץ – ככל ששוברים יותר, יש יותר מקום לבניין חדש.
ה. אנחנו עדיין במלחמה, וצריך עוד הרבה זכויות – וזה בידינו. הגמרא אומרת (קידושין מ ב) שאדם צריך לראות את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי – ״ר׳ אלעזר בר׳ שמעון אומר לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה שנאמר וחוטא א
נשלח על ידי: ינון
מתוך קבוצת איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה