בס״ד
**פרשת ויגש – על לבכות צרת הזולת**
על תחילת המצור נבנה. עשרה בטבת אנו כעת במוצאי, על חורבן המקדש שעדיין לא שעדיין אינם קיימים — בזמן בית ראשון, ירושלים.
פרשת ויגש — זו אולי הפרשה המרגשת ביותר בכולה בתורה.
בפרשתנו מובא (בראשית מה, יד) מה שנאמר במפגש בין יוסף לבנימין: ״וַיִּפֹּל עַל־צַוְּארֵי בִנְיָמִין אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל־צַוָּארָיו. ״
מה משמעות המילים ״על צוארי בנימין״? למה יש כאן לשון רבים? ולמה כתוב נוסף פעם ״על צוואריו״, ולא כתוב שהם בכו איש על צואר עהו?
רש״י שם לב לעניין וכותב על פי המדרש: ״ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך — על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. ובנימין בכה על צוואריו — על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב. ״
זהו בכי עתידי על בתי מקדשן ומשכן שעדיין אינם קיימים.
ויש לשאול: למה כל אחד בכה על הקשיים של השני, ולא על חורבן המקדש שיהיה בחלקו?
נראה לענות: כל אחד לא אכפת לו מהשני. כל אחד כואב בכאב הזולת יותר מאשר על עצמו — זוהי אחדות אמיתית. הדמעות יורדות על מה שכואב לאחר, הם מוכנים למות למען השני. כך הוא עם ישראל — הזולת וכואב להם צערו של הזולת.
אמרו חז״ל (שבועות לט, א): ״כל ישראל ערבים זה בזה. ״ אנחנו יוצאים למלחמה לא רק בגלל שאנחנו חלק מאותו עם, אלא בגלל שאנחנו ערבים זה לזה. כל אחד מאיתנו כואב את כאב הכלל. הירושלמי (נדרים ט, ד) המשיל את ישראל לגוף אחד — כאשר איבר אחד כואב, כל הגוף מתייסר.
אני עומד בגבול הצפון, כמעט כל יום. מי שנכנס לעזה, מי שנכנס למעצרים ביו״ש — כולם מבינים שהם נכנסים לסכנת נפשות. הם מוכנים למות למען עם ישראל, ואומרים: ״רק תתן לנו לעשות למען עם ישראל. ״
כשאתה שואל חייל: ״האם אתה לא דואג לעצמך? ״ — כולם בטח מפחדים. אבל הם בוכים על הצרות של הזולת, לא על עצמם. זה המשמעות של לבכות על צוואר השני, לא על צוואר עצמי.
אמא שבנה נמצא בעזה יחד עם כלל חיילי ישראל, והיא מתפללת כל יום על בנה — אמרה: ״אני מוכנה למות במקומו אם צריך. ״
שמעתי חייל מבוגר שאמרו לו: ״בגילך כבר מתנדב למילואים? ״ וענה: ״בחיי עשיתי משהו, אם צריך מישהו למות — מעדיף שזה יהיה אני. ״
כתוב בתנ״א אליהו (פכ״ח): ״אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בני אהובי, כלום חסרתי כלום? ומה אני מבקש מכם? ומה אני מבקש מכם ולא דבר אלא שתהיו אוהבים זה את זה ומכבדין זה את זה וכו׳ ולא ימצא בכם עבירה וגזל בין איש לרעהו. ״
האלמנה שבעלה הרב אלישע לוינשטרן הי״ד נפל בקרב בעזה — היא הספידה אותו בשורות מרגשות. בשעה שהיא הולכת לזהות את בעלה במחנה, אומרת היא: ״תרימו ראש, בעלי זכה למות על קידוש השם. אנחנו לא בגלות. השדרנים לא מבינים מהיכן היא מביאה את הכח. אני בוכה על עם ישראל שעוד לא הבין את הזכות, לא בוכה על עצמך. ״
הדס, שבאה לנחם — מי שנחנק מדמעות — מחזקת אותה. היא יושבת על ברכיה של הדס ואומרת: ״תמסרי לו — שייכנס בהם, שיילחם בהם, אש אש אש. ״ היא נסדקת בבכי, ומפיחה רוח: ״אנחנו מנצחים ואנחנו ראויים. ״
דניאל מזביץ׳, הניצול היחידי מאסון הנמ״ר של גבעתי שבו נפלו 11 לוחמים, שיתף בפוסט שהעלה: ״כשיצאנו למלחמה, ברור היה לנו כמו שבמלחמה — יהיו פצועים, יהיו הרוגים, אולי אפילו מהצוות שלנו. אבל זה לא הזיז לנו, כי לנגד עינינו הייתה מטרה נעלה יותר מהכל — לשמור על הבית שלנו, על הארץ שלנו, ועל המשפחות שלנו שיוכלו לחזור לחיות בשלום ובאין פחד. אבל זה את זה? 11 לוחמים, גיבורי אגדות ואנשי זהב, שלא דמיינו גם בסיוטים הכי גרועים שלנו, שילכו לנו במכה אחת, בכלי אחד, באותה שנייה. ועל זה כואב לי, ואני שואל את עצמי: ״למה אני נשארתי בחיים? ״״
רב חטיבה נוסף מספר לי שכשבא אליו שכן לפני שיצא לקרב ואומר לו: ״תכין לי בבקשה גט. ״ והרב צריך להסביר לו שעדיף שלא יכתוב, כי זה נחשב על תנאי, במידה ויחטפו אותי במלחמה — על לבכות כאב הזולת.
משנה ברורה בהלכות תעניות, סימן תקמט, ס״ק א, כותב ומסתמך על הרמב״ם: ״וכל הימים האלו מתענים בהם כל ישראל מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. ובזכרון הדברים אלו נשוב להטיב כמו שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו׳. ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש״כ באנשי נינוה ״וירא ד׳ את מעשיהם״ ולא נאמר אלא את מעשיהם, ואמרו חז״ל ואין התענית אלא הכנה לתשובה. ״
הסיפור של יהודי מהקהילה שלא הגיעו אליו לעונג שבת.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה