תעניות בימי מלחמה

תעיב תינעת ןמזב קהמחלמ

פרקים: ראשי

א. .

ב. בחצוצרות. התקיעה מצוות

ג. תענית. גם החצוצרה על להוסיף חכמים תקנת

. ד הריטב''א. שיטת

ה. טרור. ארגוני מול למערכות חז''ל בזמן המלחמה בין חילוק

ו. לו. המזדמנת צרה על יחיד תענית גדר

ז. בתעניות. יותר להקל אפשר בדורנו האם

ח. בימינו. תקיעה על אברהם המגן

א. אובמ

– תשפ''ד. תורה בשמחת עלינו שנכפתה ברזל חרבות מלחמת

שני כל לצום צריך ישראל עם מלחמה ישנה שכאשר תעניות בהלכות הרמב''ם דברי לאור שאלה מעוררת זו מציאות

ב. בחצוצרות. התקיעה מצוות

אומרת: בהעלותך בפרשת התורה

יִֽ וְכֹ֨בָת־ הָ֜מָחְלִמּוא םֶ֗כְצְרַאְּב לַע רֵ֣רֹּצַה֙רַּצַה־ םֶ֔כְתֶא םֶ֖תֹעֵרֲהַו ֹ֑רְצֹצֲחַּב ת ְזִנְו םֶּ֗תְרַּכ ֙יֵנְפִל קָ֣וֹקְי. יֵהֹֽלֱא םֶ֔כ םֶּ֖תְעַׁשֹונְו םֶֽכיֵבְיֹאֵמ שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּבְי֨וֹם

םֶכיֵדֲעֹומְבּֽו אָרְבּו יֵׁ֣ש םֶכיֵׁשְדָח םֶּ֣תְעַקְתּו ֹ֗רְצֹֽצֲחַּב ת לַ֚ע ֹלֹ֣ע םֶ֔כיֵת לַ֖עְו יֵ֣חְבִז יֵמְלַׁש םֶ֑כ ָהְו י֨וּוּ. םֶ֤כָל יֵ֣נְפִל֙ןֹורָּכִזְל םֶ֔כיֵהֹֽלֱא יִ֖נֲא קָ֥וֹקְי םֶֽכיֵהֹלֱא

את ולמסע העדה 'למקרא במדבר, זמני אחד תפקיד לחצוצרות. תפקידים שלשה שישנם עולה התורה מפסוקי

שבמקדש. במועדים והשלמים העולה על בחצוצרות לתקוע

ם''במרה כתב: נ''ט מ''ע בסה''מ

" הו ט״נה איה ונוצש עוקתל תורצוצחב שדקמב םע תברקה לכ ןברק ינברקמ םידעומה אוהו ורמא 'תי םש( )י המצ

כו (ר״ה אמרו ובבאור בחצוצרות. ותקעתם חדשיכם ובראשי ובמועדיכם שמחתכם וביום

' ".

ו אצוי, ם''במרהש הנומ הווצמכ תחא עוקתל הרצוצחב שדקמב תעשבו הרצ דיגמ הנשמ הה מנה הרמב''ם למה

םתוא? הווצמכ תחא ירה ולא ינש םיקוספ םידרפנ

הארנו, בשייל לא ישראל עם המלחמה. מטרת את ולהזכיר להצהיר היא בחצוצרה התקיעה שמטרת מבין שהרמב''ם ביעור למען בעולם. ה' מלכות הגדלת למען היא ומלחמתו בעולם ה' שם נושא הוא ישראל עם בלבד. עצמו עבור נלחם

ער ןמ. םלועה ןכל תוא החיתפה ברקל אוה העיקת הרצוצחב תאבומש תיבמ שדקמה הלא דווקא ובה הקרב שדה

כי תוקעים.

ם''במרה לכן

ג. תענית. גם החצוצרה על להוסיף חכמים תקנת

הוסיפו דחז''ל ןיד הרותה עוקתל, הרצוצחב מלב חובת גם, ראובממסכת כב תענית וכך ו''ט דע ףד, ב''כ מדף

תוכלהב: תוינעת א''פ ד''ה הם''במר

" זועקין האלו התעניות ובימי השמים, מן שירוחמו עד הצבור על שתבוא צרה כל על להתענות סופרים ומדברי

םיננחתמו". ןיעירמו תורצוצחב דבלב

ונ לדבה ןיב העיקתה. תינעתל שיש

העיק שי יתש, תורטמ לת תחאה בה''ב: הרמב''ם שכותב כפי המעשים בגלל הגיעה שהצרה לזכור

ןה". בותככ םכיתונוע וטה,'וגו הזו אוה םורגיש םהל ריסהל הרצה לםהילעמ

היינשה ה שבאו ביוונים נלחם ישראל שעם כפי למלחמה. קדושה של משמעות לתת ובכך למקדש מלחמה בין לקשר היא מטרת הוא המקדש כי המקדש, טהרת שמירת את שמסמל במה לחגוג חז''ל תיקנו הניצחון ואת תורתך להשכיחם

הניצחון. ומטרת המאבק

זיכרון של מטרה אין לתענית אבל

וניצמ קוליח ןיב הרצ תיתדוקנ הרצל לש ללכ לארשי יפכ בתוכש ה בפ''ב:

" ועל הדבר, ועל החרב, ועל לישראל, ישראל שונאי הצרת על עליהם, ומתריעין שמתענין צבור של הצרות הן אלו ה, הער לעו, הבראה לעו, ליסחה לעו, ןופדשה לעו, ןוקריה לעו, תלופמה לעו, םיאלחה לעו, תונוזמה לעו. רטמה חי

לכ ריע שיש הב הרצ לכמ, ולא התוא ריעה הנעתמ תערתמו דע בעתש מצרת חוץ שאמרנו, כמו בשבת מתריעין ולא צועקין אין מקום ובכל רחמים, עליהם מבקשים אבל מתריעות

תונוזמה". ןיקעוצש הילע וליפא, תבשב לבא ןיא ןיעירתמ הילע תורצוצחב תבשב

חובת אך בחצוצרות, תקיעה זוקקת לקרב יציאה כל כללית. או מקומית מערכה זו אם הבדל אין בחצוצרה אבל

בסכנה. שכעת מי בפועל, בצרה שנמצא מי על רק מוטלת התענית

. ד תטי שא''בטירה

הריטב''א שכתב אלא תענית, לתקן ישראל רבני על חובה חלה עזה ברצועת ישראל עם של מלחמה שבעת יוצא זה לפי

תינ ב''י רואיבב ירבד ארמגה ןיאש תינעת רוביצ לבבב אלא העשת באב: דבלב בתע

" ןוכנ יכ המ רמאש לאומש ןיאש תינעת רובצ לבבב לכ ץוח ץראל ירק, לבב יכהו אבוט אדומלתב ןנירמאדכ 'יע( וה

לפי הדבר וטעם עצמו, על מקבל אחד שכל הוא וניאים תינעת רובצ רומג גוהנל ירמוחב, תוינעת אלא תינעת דיחי שיתחייבו תענית הצבור על לגזור רשות לו ויהא ישראל של חלוקן לובש שיהא מומחה ב״ד ואב נשיא עמנו שאין

תינעת" המכסה תחא לעהלכל םלוכ תחאכ ו

הרואכל ירבדמ ם''במרה אל הארנ, ןכ יכ ם''במרה אל הנתה ךירצש. ןיכומס אך

םינואגה תשובת מדברי נראה וכן לעב רואמה שהביא ' בשופר בתענית לתקוע נהגו

ד''בארה ן''במרהו ן''רהו שם ותירצו יפלו', הנשמ וז הארנ ונל ןיאש ונל עוקתל תוינעתב ןילובגב אלא תורצוצחב

שופר. גם מוסיפים בתענית אך בחצוצרה רק תוקעים מלחמה שבשעת

ובעה''מ הגאונים מדברי כן ואם סמוכין לנו אין כי הגאונים בזמן תענית חובת שייכת לא כלל הרי הריטב''א ולפי

הריטב''א. כמו להו סבירא שלא משמע והר''ן והרמב''ן והראב''ד

'' טעונים אדומה ופרה גדול שכהן ג

ישראל. בזקני שדי המשנה, כלשון נקט, אדומה

ציבורית. נציגות בכל די סנהדרין כשאין

שכן כל ציבורית נציגות בכל שדי סובר הרמב''ם סנהדרין שצריך בתוספתא במפורש כשכתוב שאם נראה ומעתה

אין שבוודאי סמוכים, דיינים שצריך בחז''ל מפורש שלא תענית בקביעת לא הרמב''ם ולכן ציבורית, נציגות אלא צריך

הריטב''א. שכתב כמו סמוכים דיינים של תנאי התנה

ה. טרור. ארגוני מול למערכות חז''ל בזמן המלחמה בין חילוק

וסיעתם. והגאונים הרמב''ם לדעת בימינו, לצום עלינו היה זה לפי

ךא, הארנ יל שיש םוקמ קלחל קוליח יתוהמ ןיב תומחלמה ויהש ןמזב ך''נתה םהילעו ורביד ל''זח ם''במרהו

תוכר תועובקה לומ ינוגרא. רורט המע

המחל לומ םע ונשי ששח םאש אבצה לש םע לארשי דיספי לכ ץראה היהת. הנכסב ביואה חצני שובכיו דוע. דועו במ הארץ מן חלקים לכבוש יכולת שום לו שאין טרור ארגון מול מלחמה אבל מלחמה. כשישנה בסכנה העם כל לכן

עליהם למלחמות דומה זה אין שתהיה, םדקתהלול ךותל יחטש ץראה לכו ותלוכי וחוכו איה תציקעב, שותי באוכ ככ

הנ תבוח תינעת ללכל. לארשי יש

שלאותו חשש כשיש רק קיימת הסכנה תחושת גם ישראל. עם של לרובו טרור מארגון שנשקפת סכנה אין אובייקטיבית

הארנ אלש לע ךכ ורביד ל''זח. ם''במרהו לכן

סכנת כי מוגן, העם רוב אם העם. רוב של סכנה בתחושת לפחות או בסכנה מותנית ישראלית כלל תענית של החובה

לכ םעה. תונעתהל את

ו. לו. המזדמנת צרה על יחיד תענית גדר

שלא טרור ארגון מול בארץ מסוים באזור נקודתית מערכה במהלך ישראל כלל על תענית חובת שאין יוצא זה לפי העיר כדין לצום עליו בסכנה שנמצא מסוים אזור יש אם הארץ. יושבי רוב על ולאיים ולכבוש להתקדם מסוגל

כפי לצום עליהם בסכנה, קרוביהם, או הם הנמצאים, יחידים לכאורה לצום ישראל כלל על חובה שאין שאף אלא

ם''במרה ה''ט: בפ''א

" אסור או במדבר תועה או חולה לו שהיה הרי כיצד צרתו, על מתענה היחיד כך צרתן על מתענים שהצבור כשם יתענה ולא שמתפלל, תפלה בכל וכו' עננו ואומר בתפלתו, רחמים ולבקש עליו להתענות לו יש האסורין, בבית

תותבשב" אלו תודעומב אלו ישארב םישדח אלו הכונחב םירופו.

. עלינו כיום כן ואם ציבורית, תקנה זו אין כי סמוכין, צריך לא בוודאי יחיד בתענית

– נפשך ממה יחיד. תענית מדין לצום ציבורית סכנה זו אין אז סכנה בתחושת או בסכנה לא שבעם היחידים רוב אם

יחיד. תענית מדין לצום עליהם סכנה בתחושת שבעם היחידים רוב ואם להתענות, צריך העם כל ולא פרטית אלא

לכן

ו דיגמה: הנשמ ה כתב

" דיחיהש בייח תונעתהל לע ותרצ סבור שהוא נראה רבינו מלשון ודבר צרתן על להתענות חייבין שהצבור כשם עליו כשקבל שהוא יחיד בתענית בגמרא שהזכיר מה כל לפרש שיש הגמרא מן הכרח לו שאין פי על אף הוא נכון יחיד כל והכניעה התשובה מדרכי הוא שהתענית שכיון הם נראים דברים אבל להתענות מחוייב שיהיה לא מדעתו

דיחיו בייוחמ שפחל דב ויכר וי ' ".

המגיד כדעת שלא הוא ישראל עם שמנהג נראה אמנם לצום. בצרה, קרוביהם או שהם היחידים על חובה ישנה זה ולפי שלא הראשונים שאר מדברי גם ומתענה. צם משפחתו בקרב חולה לו שיש שמי מעולם ראינו ולא שמענו לא כי משנה,

תועושי וכלמ ינבו ןימינב תיירקו ךלמ ובספר שהמקור כתבו הרמב''ם של אדרבה לכאורה אך חלום, מתענית הוא

ת ןידמ תינעת. םולח זא

ינב ןימינב בספר ציין עוד

םיביי אלא םיתיעלש םדא השוע ןכ ידכ תוברהל הליפתב. םינונחתבו שח

ד בתכ םש עו' ארקמ שרופמ אוה ה״עמהדב הנעתהש לע דליה ולש הלחש

דוע ייצ ונ תועושי הוכלמ תיירקה וךלמ או נכרים מפני שנרדף יחיד ואחד בים, המיטרפת ספינה תינעאחד ב''כ לת'

לע ןלוכ דיחי יאשר ףגסל תא ומצע תינעתב - רעה רוח ומפני לסטין, מפני ' הי''מ כ״ח וערכין כ״ח בכורות ועי'

יאשר'. בייח דעמשמ לסגף רשאי היחיד אין הארנ ןאכש עמשמ יאשרש ונייה וטושפכ יכ יבר יסוי םש קלוח רמואו אך'

תא. ומצע, תינעתב אמש ךרטצי תוירבל ןיאו תוירבה תומחרמ וילע

תיירקהו ךלמ ןי דוע ירפסל תשרפב ךתולעהב הנומש תמישרב תורצה םיעירמש תורצוצחב םג השיא השקמה, דליל צי אישה כל על בחצוצרה לתקוע חיוב שיש שהכוונה נראה לא זה וגם לביצוע קל שזה חצוצרה בין לחלק שיש נראה אך

עליהם. שמריעים לצרות הספרי נקט בעלמא דוגמה אאלא ונעמש ןכ, םלועמ השקול דליל יכ ןיא רבדל, ףוס המ

שהרי גדול, חידוש הם משנה המגיד שדברי נמצא זאת רמזו ולא צרה לו שיש העיר מבני אחד שיש עיר בכל מעשים

ל''זח אלו ראש םינושארה, . לעו תויארה ואיבהש םינורחאה וירבדל שי ןודל

ן היה, הארנ ולכ ם''במרהש טקנ ןושל ארמגה ףדב ב''כ בתכו שיש ול ונייה אוהש לוכי ו ילול, ירבד דיגמה הנשמ ותנווכ היינו לו, שיש הרמב''ם כתב כך על בתענית. עצמו את לסגף רשאי היחיד שאין שסובר יוסי רבי כדעת שלא לפסוק

. .

לו שמותר היינו לו יש והלשון שמותר, ת''ק כדעת ופסק לצום ליחיד מותר האם תנאים מחלוקת ראה הרמב''ם חולה לו שיש יחיד כל על חובה שיש בתלמוד הוזכר שלא מופלג חידוש לחדש הרמב''ם בא לא וכלל ת''ק דברי בעקבות

להתענות. וכיו''ב

ז. בתעניות. יותר להקל אפשר בדורנו האם

שבלאו ישראל, עם על מאד יכביד שבוע, אחר שבוע קבוע, באופן וחמישי שני כל צום לקבוע שבדורנו להוסיף יש כך על בא שהאסון ולזכור בתשובה לשוב עם, ברוב קבועות תפילה עצרות לערוך רצוי ומורכב. מאתגר במצב נמצא נמי הכי

ונילע. לשב, וניאטח יפכ בתכש, ם''במרה ךא תבוח תינעת וג

האר ב א״ז ןמיס ת״וש״כ עיבי רמוא ח שכתב בר הידבוע הה:

"סב רפ ולספר הפסח חוקת ככל הסדר לעשות יוכל לא בלילה מ״מ להתענות, שיכול לו נראה שלשעה אף לעולם, חולשה

תדועסל הוצמ עיקפהל. תינעתה מ״יציך.'וכו. ש״ע ב״ויכו 'כ ברה רהנ, םירצמ ןכלש וגהנ לקהל תינעתב הז בליל. ש״ע". רימחמהו הזב ד״עפל אצוי ורכש. ודספהב לקמהו הזב אוה רכשנ רבדל הוצמ

ברה: הידבוע ה םשו ןמיסב ד''י יבגל תרפכ םיאטח לע ידי תוינעת בתכ

.)הקדצב… ש״מכו ב״ויכב ץ״מרה. םש ףאו לע יפ יתאצמש רבח ןואגהל בר, םילעפ אוה ןואגה ק״שרהמ אין לפע״ד

רימחהל… הזב, כ״כ טרפב תורודב, וללה ירהו ןיא תוינעתל םיפוגיסו שרש ס״שב

ולכוי". טלמ םיאלוחמ תונכסו, ו״ח אמלידו יענממ אלו ידבע הבושת

' ברה הידבוע ה כתב בשגגה ס''ת שנפל מקרה לגבי כ''ד סימן ובח''ד

, ןידה'. טרפבו ז״הזב הדריש השלוח םלועל

ברה: הידבוע ה

" אינן אפילו צומות, בג' מלהתענות פטורות ומניקות מעוברות כל ז״ל דמרן גלימיה שפולי בתר דאזלינן ולדידן

, תורעטצמ". ש״כמו אנדיאה הדריש השלוח, םלועל ךכיפל םג 'טב באב יוחד תואשר. לוכאל ירהו הז ראובמכ

ברה הידבוע ה כתב ס''ז סימן ובח''ט רית תותשל הפק יאצומב תינעת רתסא םדוק תאירק הליגמה לה'

הדריש'. השלוח, םלועל השקו ראשהל תינעתב דע רחא תאירק הליגמה

י''חבו ןמיס ה''נ ברה: הידבוע ה

" שדקב היתיזח ןואגהל ץ״מרה הבושתב ח״ואח( ס״ס )ומ ןודינב ימ היהש הביס םורגל התימ דחאל, לארשימ וכן ודרכם והסיגופים, התעניות בענין תשובה בעלי על להקל הצדיקים הרבנים נהגו חלושים, שהגופות הזה שבזמן

שהרי התעניות, ריבוי ע״י ותפלה מתורה יתבטלו שלא כדי בעינינו, ישרה רק הבושתה איה תבשחמב תרהט. בלה עי

תוינעתהו". םיפוגיסהו םילפט הבושתל.'וכו. ש״ע טרפבו תורודב ולא הדריש השלוח םלועל

ח. בימינו. תקיעה על אברהם המגן קושיית

בימינו. תקיעה לגבי לדון יש הדברים, בשולי

ןמי״ו בסעקת ןג המםהרבא סק''א:

" ורצוצחב והרעותם שנאמר תבוא שלא עכ״צ בחצוצרות ולהריע לזעוק התורה מן מ״ע הרמב״ם כתב ת ומד״ס וגו' עכ״ל חצוצרות או שופר או הרשב״א כדברי והמחוור המ״מ וכתב בגבולין בלבד בחצוצרו' ומריעים וכו' להתענו'

ינאו המת המל ןיא ונא ןיגהונ עוקתל תעב הרצ ףאו לע יפ ןיאש צ״ת לבבב מ״מ אלה תיירואדמ א לתקוע מצוה

אלב". תינעת

וניצמ. המכ םיצורית תיישוקל ןגמה םהרבא

א. ךורע: ןחלושה

תועיקתהד ה ם ב ףוס כ ל ב הכר הכרבו ארנו" ה יל ד אל אישק ללכ ןנאד רבוס םי כ "שר י רוטהו ברכות מהשש ואין הנוספות ברכות שש הני דליכא ממילא בחו״ל ציבור תענית דאין וכיון תקע״ט, בסי' שיתבאר כמו הנוספות

הם וודאי דהברכות ואע״ג לתקוע, מקום מקום באיזה רבנן דתיקן כיון מקום מכל דאורייתא הוה והתרעה מדרבנן

, עו אליממ ןיאשכד הז םוקמה יא רשפא עוקתל בשבד לאו השעת ןילוכי תושעל ג״הכב לתק."עודיכ

ב. ךורע: ןחלושה

" קרא דבהך כיון ועוד קאי הבית אזמן דרק בע״כ בחצוצרות והריעותם דכתיב קרא וא״כ במקדש רק חצוצרות

הקרבנות בזמן אלא אינן דשם התורה מן הוי וזעקה תפלה ובוודאי וגו' עולתיכם על בחצוצרות ותקעתם וגו' שמחתכם וביום י] י, [במדבר כדכתיב

הארי יל ןכלד ורמא 'מגב המב ותמ רק הוי החורבן ובזמן הבית בזמן רק צותה דהתורה הזה בזמן ישראל בארץ אפילו או קאי הגלות בזמן לארץ

ןנברדמ". ןכלו ונקת רפושב ומכ ה״רב ד״עלנכ

תשרפב: ךתולעהב ב״יצנה עמק ג.

" ןושלבו בותכה רמאנ הו" םתער צחב תורצו 'וגו םתרכזנו מאחר הנחמ ןוראה,"םכיקלא ונייהו '

ןכל רחאל ןברוחה לכהש זנגנ ןיאו תואיצמ לש םויק – החצוצרות היו המחועמו םע, לארשי במל

תא קיע

תינעת". ת

ד. תורגא השמ א״ט: ןמיס ח״סק

" לתקוע שלא בצרפת נהגו בתענית חצוצרות שצריך הסברא שלפי הריטב״א שכתב מה על כתר״ה שהקשה מה

םירבוסהלש העיקתהש איה תורצוצחב ךירצ אקוד ולאב תורצוצחה ושענש עוקתל םהב מב משום הוא אבל שם. עיין עליו הקשה תעניות הלכות בריש והמ״מ החזקה היד של החבור בתחלת המצות ובמנין

שהוא לעשות תורה שציותה בחצוצרות ךירצדת אקוד תורצוצח שדקמבש ןכל שרפמ איוהש הוצמה המ ושעל שם עיין מצות בשתי למנותן ראוי ואין בגבולין בין במקדש בין הצרות ובעת הקרבנות בעת במקדש בחצוצרות

ךיישו הז קר ךירצשכ עוקתל ןתואב רצוצחה תקיעת שחושב כמו מצות לשתי לחושבם הי״ל ודאי התקיעה מעשה על שהוא אלא בחצוצרות לעשות מה המצוה דמנהג אליבא הריטב״א סובר וזה ק״ע. ובמצוה קל״ז במצוה מצות בשתי דיובל דיוה״כ שופר ותקיעת דר״ה שופר

תפר צירבסש נהגו לא לכן דמקדש בחצוצרות דוקא הוא א״כ הרמב״ם כדעת בחצוצרות היא בתעניות שהתקיעה

עוקת". םלועל ירהד ןיא ונל לתורצוצחה

העיק איה שישכ ףוג ירוביצ ןגרואמ יארחאש לע םע לארשי רותב. םע והת

בשו״ת א״ח יס תובוש תוגהנהו תת נק" ןמ ז:

שמה רק ולכן א) (ו, בהוריות וכמבואר ישראל בארץ אלא "ציבור" בתואר ישראל נקראים שלא הדבר "וטעם שידקדקו שמענו לא אבל צרה, בעת בשופר לתקוע בא״י נהגו וכן מדינא, הוא החיוב ישראל בארץ זה ולפי החיוב.

ד״יבו לכ, חא שקובעים הם

ןיא ונל ןיד ד״יב ןיאש ונל ןיכומס ןדידלש, בויח הל״יו שקובעים והם הציבור, שלוחי הם שבי״ד כלל החיוב חל ולא

אחת פעם רק או ויום יום כל לחשוע בויח. העיקת הארנו ד״יבש םיעבוק םג תא ןמז, בויחה ונייהד םא קתל

תופסאתהב…, םלוכ בויחהש לח לע רוביצה אלו לכ דיחי דיחיו עבוק ומצעל לזעוק דוקא תפילה עם שהמצוה ונראה

םילשוריבו ק״היע ןיגהונ רוביצהשכ ףסאתמ תעב הרצ. ,

ןימייק הזב יאה דמ."ע״מ

יפ הז םויכ תעב הרצ טרפבו םעשכ לארשי אצוי המחלמל וילע עוקתל תורצוצחב ידכ רוכזל תא תרטמ, המחלמה ול

הרעים. מעשינו בגלל אלא הטבע מדרך נבע לא שהמלחמה להבין

לארשיחריז שממ ומכ ימיב ך''נתה קבאנ ויביואב םימקה וילע, ותולכל םימחלנ וב לשב םש 'ה ארקנה, וילע שי הל

הרטע הנשויל עוקתלו תורצוצחב ינפל לכ האיצי ברקל

נקודתית. מלחמה זו או גם המלחמה,

---

מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות