הגמרא בברכות כ' אומרת:
"נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין, וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון. קריאת שמע, פשיטא מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מהו דתימא הואיל ואית בה מלכות שמים קמשמע לן ומן התפלין פשיטא מהו דתימא הואיל ואתקש למזוזה קמשמע לן. וחייבין בתפלה דרחמי נינהו מהו דתימא הואיל וכתיב בה ערב ובקר וצהרים, כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמשמע לן".
כך היא הנוסחא לפנינו, אך הרי״ף גרס אחרת:
"קרית שמע ותפילין דהוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות תפלה ומזוזה וברכת המזון דהוה ליה מצות עשה שלא הזמן גרמא וכל מצות עשה".
וכתב הרשב''א שזו 'גרסא נכונה':
"ויש נוסחאות אחרות דלא גרסי בכל הני פשיטא, אלא הכי גרסי מאי שנא קרית שמע ותפילין ומשני מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וזו גירסא נכונה".
וכך נראה מדברי הרמב''ם בתחילת הלכות תפילה שכתב:
"מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה. ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו".
והוסיף הרב עובדיה ביחווה דעת ח''ג סימן ז':
"וכן כתב רבינו משה מקוצי בספר מצות גדול, הסמ״ג, (סימן י״ט). וכן הובאה נוסחא זו בתוספות רבי יהודה החסיד, ובמאירי ברכות שם. וכן היתה גירסת רבינו אברהם אב״ד בספר האשכול (עמוד י״ד), ורבינו ישעיה מטראני בפסקיו לברכות שם. וכן כתב הבית חדש (סימן ק״ו), שהרי״ף והרמב״ם הנ״ל לא היו גורסים בגמרא מאי טעמא משום דרחמי נינהו, שהרי כתבו הטעם משום דהוי מצות עשה שלא הזמן גרמא. וכן כתב הפרי חדש (סימן פ״ט סעיף א') ע״ש. וכן כתב הגאון מהר״י נג׳אר בספר לימודי ה' (לימוד קמ״ד)".
והוסיף לבאר הרב שמואל טל (טל חיים הלכות תפילה סימן ג') שמקורו של הרמב''ם לכך שתפילה מה''ת היא בדיוק מכח הגרסה הזו, כי לפי גרסה זו מוכח שהתפילה מה''ת. והביא שכן מפורש בספר המאורות שכתב בדעת הרי''ף שתפילה מה''ת. וכן דעת רס''ג שתפילה מה''ת, וכמו שכתב הגרי''פ בדעתו, וכן דעת הסמ''ג והחינוך במצווה תל''ג והריטב''א (בסימן צ''ז ובברכות מ''ח) והאבודרהם ורבי אליהו מלונדריש, תלמיד הר''ש משאנץ.
ונראה לענ''ד שגם מדברי הירושלמי משמע כדברי הרמב''ם, כי ז''ל הירושלמי:
"נשים ועבדים וקטנים פטורין מק״ש ומן התפילין וחייבין בתפלה ובמזוזה ובבה״מ: גמ' נשים מניין [דברים יא יט] ולמדתם אותם את בניכם את בניכם ולא את בנותיכם. עבדים מניין שנאמר [שם ו ד] שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד את שאין לו אדון אלא הקדוש ברוך הוא יצא העבד שיש לו אדון אחר. קטנים מניין [שמות יג ט] למען תהיה תורת ה' בפיך בשעה שהוא תדיר בה. וחייבין בתפילה כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו. ובמזוזה דכתיב [דברים ו ט] וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. וברכת המזון דכתיב [שם ח י] ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. תמן תנינן כל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבים והנשים פטורות וכל מ״ע שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין אי זהו מצות עשה שהזמן גרמא כגון סוכה לולב שופר ותפילין ואי זו היא מצות עשה שאין הזמן גרמא כגון אבידה ושילוח הקן מעקה וציצית ר' שמעון פוטר את הנשים ממצות ציצית שהיא מצות עשה שהזמן גרמא [דף כה עמוד ב] שהרי כסות לילה פטור מן הציצית א״ר לייא טעמון דרבנן שכן אם היתה מיוחדת לו ליום וללילה שהיא חייבת בציצית".
לפי הרמב''ם מובן מדוע הירושלמי לא טורח להסביר למה נשים חייבות בתפילה כי הדבר פשוט שמה''ת זו מ''ע וכן מקשר זאת לסוגיית מ''ע שהז''ג. אך לפי גרסת הרמב''ן הרי יש החרגה מיוחדת של נשים בתפילה והיה לירושלמי לבאר וכמו כן אין שייכות לדין מ''ע שהז''ג.
ואם כן גם מדברי הירושלמי משמע כשיטת הרמב''ם.
וכן לדינא, מרן בסימן ק''ו העתיק לשון הרמב''ם, וכתב שם המגן אברהם:
"מצות עשה. כ״כ הרמב״ם דס״ל דתפלה מ״ע דאורייתא היא דכתיב ולעבדו בכל לבבכם וכו' אך מדאורייתא די בפעם אחד ביום ובכל נוסח שירצה ולכן נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות משום דאומרי' מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא די בזה ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר והרמב״ן סובר תפלה דרבנן וכן דעת רוב הפוסקים ועיין בתוס' דברכות דף כ' ריש ע״ב ובסמ״ק כ' שמצו' להתפלל בעת צרה".
ונראה כוונת המגן אברהם שלפי שיטת הרמב''ם נמצא שהנידון במשנה הוא מדין תורה וממילא כל מה שמצינו שנשים חייבות זה רק בדין תורה.
וסמך לכך שאכן כל שאר דיני המשנה מתייחסים רק לדיני תורה ולא לדיני דרבנן. ולא מצינו בשום מקום שחכמים חייבו אותם וגם מסתבר שלא חייבו אותם כי הרי חיוב התפילה מדרבנן הוא תלוי בזמן ואם כאן נשים חייבות היה לחז''ל לבאר וכיון שלפי גרסת הרי''ף והרמב''ם הם לא ביארו ממילא אין לנו מקור לחייבם שלא כפי הכללים הרגילים. לפי הרמב''ם אין שום ייחודיות בדיני תפילה מהכללים הרגילים שבהם נשים חייבות, ואכן לגרסתו חז''ל לא ביארו שום חריגה.
ונראה להכריח דברי המגן אברהם על פי מה שכתב הרב מעשה רקח:
"קשה ממ״ש רבינו בפירושו להמשנה ספ״ק דקדושין וז״ל הלא ידעת שאכילת מצה בלילי פסחים ושמחה במועדים וההלל ותפילה ומקרא מגילה ונר חנוכה וליל שבת וקדוש היום אלו כולם מ״ע שהזמן גרמא וכל אחד מהם מחוייבות הנשים כמו שהם מחוייבות לאנשים וכו' ע״כ הרי שכתב להדיא דתפילה הויא מצות עשה שהזמן גרמא דומיא דהנך שהזכיר ודוחק לומר שחזר בו. ונראה לענ״ד פשוט דמ״ש בקידושין היינו כלפי תקנת חז״ל שקבעו שעות זמניות לתפילות אשר על פי תקנתם ז״ל הויא כמ״ע שהזמן גרמא ודייק נמי שהזכיר שם נר חנוכה ומקרא מגילה שהם מדרבנן ודאי כמ״ש במקומם וזמן התפילה גם כן אינה אלא מדרבנן וכאן כתב ז״ל עיקר הדין מדין תורה".
נמצא שלפי דעת הרמב''ם התפילה שחכמים חייבו היא תלויה בזמן וממילא נשים פטורות, ואם נאמר שלא כדברי המגן אברהם נמצא שאף שהתפילה מדרבנן תלויה בזמן בכל זאת נשים חייבות ואם כן הוה להו לחז''ל לבאר מדוע שכאן נשים חייבות בשונה מכללי ההלכה הרגילים העולים וכיון שמוכרח שהרמב''ם לא גרס רחמי שהרי נימק נימוק אחר אם כן לשיטתו אין בחז''ל הסבר לחריגה מכללי ההלכה ביחס לנשים, וממילא מוכרח שלפי שיטתו בפיהמ''ש נשים חייבות רק בתפילה שהיא מן התורה ולא מדרבנן.
ויש להוסיף שבכל הסוגיא בקידושין שהחריגו לכאן ולכאן מ''ע שהז''ג ומ''ע שאין הז''ג אין כלל התייחסות לתפילה ואם כן מוכרח שתפילה אינה שונה מהכללים הרגילים וזה מכריח את דעת המגן אברהם.
ועוד יש להוסיף, שבגמרא נראה שהיו הרבה גברים שלא היו בקיאים בתפילה. תיקנו חזרת הש''ץ שמאריכה את התפילה וגורמת לטרחה לציבור בגלל אותם אנשים שאינם בקיאים. אם גברים לא היו בקיאים קל וחומר נשים שרבות מהן לא היו בקיאות בתפילה ולא היו יודעות להתפלל לבדן. ממילא כיוון שהן לא היו מגיעות לבית הכנסת בוודאי לא בימות החול, לא מסתבר שבזמן חז''ל כל אישה וכל נערה הייתה מתפללת שתי תפילות שלמות. היו לכך רמזים בחז''ל, מעשים ושאלות שמציאות זו מעוררת. מלבד העובדה שמסתבר שאם רק לא מזמן נשים רבות לא ידעו קרוא וכתוב, אז בזמן חז''ל המצב היה עוד פחות מכך וממילא קשה להניח שכל הנשים בזמן חז''ל התפללו שתי תפילות והיו מחויבות בכך מן הדין.
נמצא שלפי גרסת שני עמודי ההוראה הרי''ף והרמב''ם, וממילא כך היא גם הכרעת מרן, חיוב תפילה הוא מה''ת, ולפי גרסה זו מוכרחים לומר שנשים חייבות בתפילה אחת בלבד כי תפילה אחת אין זמנה קבוע ולכן הן חייבות ככל מצוות עשה שאין הזמן גרמן אך מעבר לחיוב תפילה מה''ת הזמן הוא קבוע ובכל מצוות עשה התלויות בזמן נשים פטורות.
וכך כתב הרב עובדיה:
"נראה שהעיקר כדברי המגן אברהם והגאון רבי זלמן והפרי מגדים, שנשים חייבות בתפלה אחת בלבד, לדעת הרי״ף והרמב״ם ומרן השלחן ערוך. וכן כתב הגאון רבי ישעיה ברלין בתשובה שהובאה בשו״ת זכרון יוסף שטיינהארט (חלק אורח חיים סימן ט'). וכן כתב הגאון רבי אברהם הכהן מסאלוניקי בספר יוקח נא (סימן ק״ו), ודחה דברי הערך השלחן הנ״ל. וכן דעת הגאון רבי יהודה נג׳אר בספר מועדי ה' (דף צ״ב ע״ד), ובספרו לימודי ה' (דף ע״ד ע״ג). וכן כתב הגאון רבי צבי אלימלך מדינוב בספר מגיד תעלומה (דף ר״א ע״ב), שלפי דעת הרי״ף והרמב״ם והשלחן ערוך די לנשים בתפלה אחת ביום".
וטעם הדבר נראה, שלפי הסוברים שתפילה דרבנן אם כן הוה ליה ספר דרבנן לקולא כי לפי הרמב''ם מוכרח שהן חייבות רק בתפילה אחת ולפי הסוברים שתפילה דאורייתא מוכרח שהן חייבות רק בתפילה אחת.
ונמצא שממה נפשך לפי כללי הפסיקה אי אפשר לחייבן יותר מתפילה אחת.
ועוד אפשר לבאר שאצל התנאים תפילה היא לא רק שמונה עשרה אלא כל פנייה שהיא. במשנה נחלקו התנאים מה מתפלל, האם שמונה עשרה או מעין שמונה עשרה או שהעושה תפילתו קבע אינה תחנונים. משמע שלא היה מוחלט שצריך להתפלל דווקא שמונה עשרה. ומעתה יש לומר שאכן אישה צריכה להתפלל שלש תפילות ביום, אלא שדי לה בכל פנייה כלשהי.
אמנם האור לציון (ח''ב פ''ז הערה כ''ד) חלק על כך וכתב:
"מדברי הרמב״ם שם שלא חילק באיזו תפילה הנשים חייבות, משמע שחייבות בכל התפילות. ואעפ״י שכתב מרן שהיא מ״ע שאין הזמן גרמא, ואם אכן חייבות בג' תפילות א״כ חשיב מ״ע שהזמן גרמא, אינו כן, דעכ״פ מדאורייתא אין חיובן אלא בתפילה אחת, וכמ״ש הרמב״ם שם, וכן כתב בב״ח בסימן זה, ע״ש. ואף בתפילת מוסף משמע מדברי הרמב״ם שחייבות, שהרי הביא שם בהלכה ה' גם את תפילת מוסף בכלל תקנת חכמים בקיום מצות התפילה, ובהלכה ב' כתב שאף הנשים חייבות במצוה זו, ומשמע שגם הנשים חייבות בתפילה זו…ומכל מקום בתפילת ערבית אין הנשים חייבות, שכיון שמעיקר הדין תפילת ערבית רשות, וכמ״ש הרמב״ם שם בהלכה ו', שאין תפילת ערבית חובה כתפילת שחרית ומנחה, ושלא כדברי התוס' בברכות כ״ו ע״א ד״ה טעה, שגם תפילת ערבית חובה, אלא שנדחית מפני מצוה עוברת, א״כ אעפ״י שכבר קיבלוה עליהם היום כתפילת חובה, וכמ״ש הרמב״ם שם, היינו דוקא לאנשים, אבל נשים שלא קיבלו עליהן כחובה, אינן חייבות בתפילה זו, וכן כתב במ״ב שם ס״ק ד', ע״ש. ועל כל פנים טוב שתתפלל האשה ג' תפילות כאנשים, וטוב שתאמר שאינה מקבלת עליה תפילת ערבית כחובה. ואשה ששכחה להתפלל מנחה, כיון שחייבת להשלים תפילה זו, צריכה להתפלל פעמיים ערבית לתשלומי מנחה. ומכל מקום אשה המטופלת בילדים ועסוקה בכך כל היום ואין לה פנאי במשך היום להתפלל, פטורה לגמרי מן התפילה, שהרי היא כעוסק במצוה הפטור מן המצוה. (וכן דעת החפץ חיים, וכפי שהובא בשיחות הח״ח חלק א' אות כ״ז, ע״ש). ואף אינה חייבת בתשלומין, וכמבואר בברכ״י בסימן צ״ג אות ג', וראה עוד בכה״ח שם אות ט״ו. והוא הדין לאיש, שאם האשה אינה בבית, כגון שהלכה ללדת, והבעל צריך לטפל בילדים ואינו מוצא זמן להתפלל, שפטור מן התפילה משום עוסק במצוה, ואף אינו חייב בתשלומין".
וכדי לענות על טענתו של האור לציון כלפי המגן אברהם שהרמב''ם לא חילק לגבי נשים ומשמע שחיובן הוא כמו האיש נראה לבאר שבגמרא עולה שתפילה היא מצד אבות או מצד קורבנות, ובדעת הרמב''ם נראה ששניהם קיימים שתפילה כצורת קשר ופנייה לה' נוסדה על ידי האבות והיא לב עבודת ה' שהיא תכלית האדם וכל מטרתו ולא ייתכן שלב הקשר והחיבור לא יהיה קיים כלל ברובד הדאורייתא מלבד בעת צרה, ולאחר החורבן חכמים תיקנו תפילות קבועות כנגד הקרבנות. ולכן התפילה היא מן התורה מצד הפן של אבות תיקנום.
ומעתה דברי הרמב''ם עולים נאה, שבתחילת הפרק עסק בתפילה מה''ת ושם כתב שנשים חייבות ולאחר מכן בהמשך הפרק כתב שתפילה כנגד הקרבנות ושם כתב את זמני התפילות ושם לא הזכיר שנשים חייבות, ומשמע מכך שנשים חייבות רק בפן של הדאורייתא.
ואם כן אדרבה מדקדוק דברי הרמב''ם נראה כמו המגן אברהם.
ומדברי התשובות והנהגות (ח''ה סימן מ''ה) משמע שנשים שבאופן כללי טרודות בילדים פטורות כי אינן יכולות לכוון ובאופן מהותי הן שונות מגברים בזה, ושלא כדברי האור לציון:
"ולע״ד נראה לפוטרן, דהנה עיקר חיוב תפלה כל יום הוא משני טעמים, ראשית שצריך כל אחד להתפלל יום יום לבקש על חייו וצרכיו ויוצא בזה רק כשמתפלל בנחת ובתחינה כפשוטו כמי שמבקש רחמים ע״ע (עיין ברכות כט ב). ועוד שהתפלות כנגד תמידים תיקנום וכמבו' בגמ' ברכות (כו ב), ובזה יוצא בדיעבד אף אם מכוון רק באבות בלבד, ולכן אנשים שיסוד חיובם בתפלה גם מצד שתפלות כנגד תמידים תיקנום חייבים בתפלה אף אם לא יוכלו לכוון וכמבו' בתוס' ברכות (לד: ד״ה יכוון), וכן בבה״ל (סי' ק״א ד״ה ואם) כתב דמלשון הגמ' והשו״ע משמע שאף אם אינו יכול לכוון רק באבות, מותר לכתחילה לעמוד ולהתפלל כיון שהוא אנוס שאינו יכול ליישב דעתו עיין שם, אבל בנשים מפו' בגמ' ברכות (כ ב) דיסוד חיובם בתפלה משום דרחמי נינהו, והיינו שחייבים בתפלה משום שצריך להתפלל לבקש על חייו וצרכיו, ובזה אינו יוצא אלא כשמתפלל בנחת ובתחנונים, ולכן נשים שטרודות עם הילדים וא״א להן לכוון כראוי פטורות, וכן מביא בספר תולדותיו של הקדוש ה״חפץ חיים" זצ״ל, שהורה לאשתו בזמן שהילדים היו קטנים וטרודה בהן שלא תתפלל. (וע״ע ח״ג סי' ל״ו). אמנם נראה שבלילה לאחר שמסיימת להתעסק עם הילדים הקטנים תתפלל מעריב כדי שתצא עכ״פ חיוב דאו' דתפלה פ״א ביום".
אך דבריו קשים, שאם כוונתו מצד העוסק במצווה אם כן אין לכך שייכות ליכולת לכוון ואם כוונתו שחז''ל פטרו אותן כי הן עסוקות הלא אדרבה במשנה מפורש שהן חייבות, וכלל לא מסתבר שכוונת המשנה לתפילת ערבית שהיא רשות.
אמנם נראה, שיש להשתמש בדבריו של התשובות והנהגות כדי לבאר מדוע חכמים לא חייבו את הנשים וזאת משום שחז''ל יודעים שהאישה טרודה כל הזמן בצורכי הבית והילדים וגם אם לא כל רגע ורגע היא מקיימת מצווה בפועל ואין כאן בהכרח דין עוסק במצווה אבל מוחה טרוד וקשה לחייבה להתרכז ולכוון פעמיים ביום, ולכן העמידוה על דין תורה שדי בברכה או פנייה בנוסח אישי שזה ודאי שכל אישה יכולה ואף תוך כדי טיפול בילדים אפשר לפנות אל ה' ולדבר בשפתו. ואדרבה, כך אישה מקיימת את עיקר מהות התפילה שהיא פנייה אל ה' בשפה אישית המשתנית מיום ליום לפי מצב האדם באותה עת.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה