בס״ד
רמח״ל אדמו״ר הזקן והראי״ה קוק – נקודת מבט
הבנת תכליתו של האדם ומטרת הבריאה היו במרכז עניינם של רבים מרבותינו, שביקשו להאיר את עינינו בדרך שאנו צריכים לצעוד בה.
אדמו״ר הזקן בעל התניא עסק בכך רבות בספריו. המעיין בספריו דרושיו על התורה, ובעיקר בספר תורה אור וליקוטי תורה, יראה שרעיון אחד חוזר על עצמו לאורך רוב דרושיו, לאורכם ולרוחבם של הספרים הללו – דבקות האדם באין סוף כיעד הגבוה ביותר, התבטלות אישית וביטול כל היש בריבונו של עולם הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין בהשוואה גמורה. כמובן שהיסוד הזה מופיע גם בספר התניא בביאור נרחב לאורך פרקים רבים.
במצב שכזה האדם חוזר למקורו ומתאיין – נהפך לאין מתוך דבקות במדרגה זו, ועונג אין סופי מציף אותו כשהוא מגיע לכך, משום שהוא הופך להיות חלק מהאין סוף שהוא המציאות האמיתית היחידה, ונשמתו שלו – חלק אלוה ממעל – שואפת לחזור למקורה ולהתאחד שוב עם האין סוף. העולם הזה מאבד את משמעותו, משום שאינו אלא דמיון שווא, שנועד להסתיר את האמת המוחלטת, והאתגר הוא להיות מסוגלים להסיר את ההסוואה מעל פני המציאות האמיתית (ראה תניא ליקו״א פרקים מז – נג, שער היחוד והאמונה פרקים ג – ז).
התורה והמצוות, זמני השנה, שבתות ומועדים, כולם נועדו לייצר לאדם אמצעים לדבוק בכך. הוא צריך לייחד את כל מחשבותיו באין סופיות האלקית, אף בזמן שהוא עוסק ביישובו של עולם – בעבודה לפרנסתו. למעשה ניתן לומר שהיהדות אמורה לגרום לאדם לברוח מהעולם הזה אל מה שמעבר לו – אל ה'. הוא יסביר את הפסוק ״הוי״ה הוא האלהים״ במובן זה שעלינו להבין שמה שמתגלה אלינו כאן בארץ – אלהים – זה למעשה רק הכיסוי והנרתיק למה שיש בתוכו – שם הוי״ה המתייחס לאין סוף, ועלינו לצאת מן ה״אלהים״ אל ״הוי״ה״.
לעומת זאת דרכו של רמח״ל הפוכה לחלוטין.
את ספרו דעת תבונות ייחד לנושא זה גם כן, ופתח אותו בשאלת מטרת הבריאה ויעדו של האדם. תשובתו גם היא ממקדת את האדם בקשר שלו עם ה' – עם האין סוף. האדם צריך להשלים ולתקן את העולם שנברא חסר, והשלמות היא בדבקות המוחלטת בה' והשגת אלהותו. אולם מאחר שאין שום אפשרות לאדם להתחבר לאין סוף ולדבוק בו – מאחר שהוא בעצמו סופי, וסוף אינו יכול להבין ולהשיג ולדבוק באין סופי – לפיכך הוא כותב שישנו חלק אחד מהאין סוף שאותו יכול האדם להשיג, וזו תכליתו – הייחוד האלהי (דעת תבונות אות כד, לד).
משמעות הייחוד לדברי הרמח״ל היא השגת ההנהגה האלוהית את העולם, והשגה זו צריכה להיות בשכלו, עד להשבת הדברים באופן ברור ומוחלט אל הלב. לא די לו באמונה כללית ובאמירה, הוא צריך להשיג זאת באופן ברור ומפורט. הוא צריך להבין שכל מה שמתרחש בעולם לפרטי פרטיו הוא מונהג על ידי ריבונו של עולם, והכל מיועד לתכלית אחת – להשגה זו. מטרתנו להגיע למצב שבו נתבונן בהיסטוריה ונבין את מהלכה, נבין כיצד הקב״ה גלגל את המציאות כולה להבנה זו, וזו השלימות הגדולה שיגיע אליה האדם שאין למעלה הימנה, והיא היא שתגרום לו את העונג הגדול ביותר שזה יהיה שכרו, שלמענו הוא נברא.
הכיוון הכללי של הרמח״ל הוא הפוך לגמרי מדרכו של אדמו״ר הזקן. אדמו״ר הזקן רצה לגרום לאדם להתנתק מהעולם הסופי אל האין סוף, ולעומתו הרמח״ל מבקש ממנו לחבר את האין סוף אל הסוף, ולהבין כיצד האין סוף הוא זה שפועל בעולמנו ומנהיג אותו. תכלית המציאות אינה ביטולה אלא להיפך – קיומה, משום שהיא זו שמבטאת את סוד ההנהגה האלהית, ואת הסוד הזה אמור האדם לגלות. ״הוי״ה הוא האלהים״ לדרכו של הרמח״ל הכוונה הפוכה לגמרי מדרכו של אדמו״ר הזקן. הרמח״ל סובר שאנו צריכים להוביל את ״הוי״ה״ אל ״האלהים״ ולהראות כיצד הוא הוא שמפעיל את העולם כולו בכוחותיו המתגלים בשם ״אלהים״. אם נברח מהמציאות אל ההתבטלות באין סוף לא נוכל לראות את הסוף – את העולם הזה – ואת דרכו המתפתלת כאן בעולם, שזה היעד של האדם.
הרמח״ל סובר שהעולם הזה אינו מסווה לאלוהות האין סופית, הוא לא פיקציה או דמיון, הוא אמת גמורה ומוחלטת משום שה' ברא אותו, וה' מנהיג אותו, והוא שמגלה את הייחוד האלהי, מתוך מאבקי הטוב והרע שמתחוללים בו, ומתוך המסיבות המתהפכות בעולם, ומקדמות אותו אט אט לגאולתו. אם נתעלם מהעולם ונתבטל באין, נפספס את תכליתנו בעולם, ולא נגיע לייעוד שאותו ה' מייעד לנו. זהו קיצור דרך אל ה' שמתעלם מהמטרה האמיתית שלמה נבראנו – לעבור את הדרך.
נוכל לומר שהרמח״ל מכוון את דרכו של האדם אל ייעדו באמצעות התובנה והתודעה, דרך חכמתו ושכלו. התוצר שלהם הוא תכליתו של האדם, והוא שיגרום לו את העונג הגדול – תכלית הבריאה שאותה רצה השי״ת לתת לנבראיו. לעומת זאת אדמו״ר הזקן אמנם משתמש בכוחות הללו גם כן, ועל כן נקראה שיטתו חב״ד, אבל ייעדה הוא גבוה יותר – הרצון, משום שבו תלוי הביטול לאין סוף. הרצון המתבטא במילים שהוא משתמש בהם הרבה מאוד פעמים בתביעתו מן האדם לדבקות בה': חשיקה דביקה וחפיצה, הלקוחים מדברי חז״ל. תכליתו של האדם הוא להתבטל אל האין סוף מתוך אהבה בוערת. הדרך לעורר את האהבה הזאת ממקום מסתורה בנפש האדם היא באמצעות השכל וההתבוננות, ובאין סוף דווקא. מושא ההתבוננות הוא לא העולם הזה, ואין עיקר חיפושו של האדם הוא את האלהי המסתתר בין נבכי ההיסטוריה, אלא דווקא האלהי שנעלה מעל ההיסטוריה, מעל העולם הזה ונפתוליו. הוא צריך לדרוש אחר האלהי האין סופי, שנמצא בתוך המציאות כמעל המציאות, בהשוואה גמורה, ולדידו אין טוב ורע, אין חושך ואור, אלא הכל הוא אור אין סוף. אם ישקיע האדם את כוחות שכלו בנקודה זו הוא יעורר בכך את רגשותיו ואת האהבה הטבעית שנמצאת בו לה', ויביא אותה למקום גבוה הרבה יותר (ראה תניא ליקו״א פרקים ג, טז – יז).
הראי״ה קוק זצ״ל כדרכו בקודש מאחד את הדרכים השונות, והוא מבקש מצד אחד לחבר את האדם אל העולם ולא לנתק אותו ממנו, ומצד שני להעלות אותו אל על אל האין סופיות האלהית. הדרך לכך היא הצבת השאיפה לדבקות הזאת של אדמו״ר הזקן כסוד התנועה של ההיסטוריה, וממילא האדם מתחבר לעולם ולא מתנתק ממנו, משום שדרכו הוא רואה את האין סוף ויחד עמו הוא הולך ונשאב לתוכו.
כך כתב (אורות הקודש ב עמ׳ שעו):
החפץ האדיר של לאשתאבא בגופא דמלכא, לשוב אל מקור המציאות העליונה הטהורה החפשית האיתנה במקור אור אין סוף, נטוע הוא בכל היקום, בכל היצור כולו, והוא הוא הכח היסודי המגלגל את כל תנועת ההויה, ההתפתחות, והמכונה המשכללת המוציאה אל הפועל את כחותיה בכל עולם ובכל שדרה לפי ערכם…
תשוקת היש והחיים הפנימיים היא אך חזות הכל, חמדת הכל, תשוקת התשוקות וחמדת החמודות, לאור באור החיים, להכלל ביסוד המקורי של כל עז ההויה, לאשתאבא בגופא דמלכא.
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה