בס״ד
**ירושלים בהלכה ובאגדה**
דפי מקורות לשיעורו של הרב – מושב שבתאי מנוחה יע״א
*כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים* (ישעיה ב, ג)
---
**1. אבות דרבי נתן פרק א נוסחא א**
עשרה חלקים של נוי בעולם, ט׳ בירושלים ואחד בכל העולם. עשרה חלקים של יסורין בעולם, ט׳ בירושלים ואחד בכל העולם.
עשרה חלקים של חכמה בעולם, ט׳ בעולם ואחד בכל ארץ… ולך לך אל ארץ המוריה שנאמר (בראשית כ״ב). עשרה חלקים של חנופה בעולם, ט׳ בירושלים ואחד בכל העולם, שנאמר: מאת נביאי ירושלים יצאה חנופה לכל הארץ (ירמיה כ״ג, ט״ו). עשרה חלקים של תורה בעולם, ט׳ בירושלים ואחד בכל העולם, שנאמר: כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים (ישעיה ב, ג).
---
**2. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א**
אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב, ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל. שבתחלה, מי שיש לו אב — מלמדו תורה, מי שאין לו אב — לא למד תורה. דרוש מאי? ״ולמדתם״ — ולמדתם אתם. דרוש מאי? התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים — תורה תצא מציון. ועדיין מי שיש לו אב — עולה ולמד, מי שאין לו אב — לא היה עולה. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן ט״ז כבן י״ז, ומי שהיה רבו כועס עליו — מבעיט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.
---
**3. תוספות מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א — כי מציון תצא תורה**
לפי שהיה רואה קדושה גדולה, והכהנים עוסקים בעבודה, היה לבו מכוון יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשי׳ בספרי: למען תלמד ליראה. גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, הוא גם היה מכוון ועוסק בתורה ליראת שמים.
---
**4. שו״ת מאמר מרדכי כרך ג קדושת א״י סימן א**
ובאסתר רבה (א, י) הובא בשינוי: עשרה חלקים של יופי בעולם, תשעה בארץ ואחד בכל העולם. עשרה חלקים של חכמה בעולם, תשעה בא״י ואחד בכל העולם. עשרה חלקים של תורה בעולם, תשעה בישראל ואחד בכל העולם.
ודע, שלא רק האויר של ירושלים קדוש. הנה כתוב (ישעיהו ב, ג; מיכה ד, ב): ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״, ומכאן למדים שיש חשיבות מיוחדת לא רק בירושלים עצמה אלא גם לבני ירושלים. ואין זה כמו שאומר דהע״ה (תהלים פ״ז, ה): ״וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ״. מכאן, שהנולד באוירה של קדושת ירושלים, נהפך ממש לחלק מקדושת ירושלים. ויש בחז״ל במדרש איכה על חכמתם של ילדי ירושלים, וכל הנולד בה הוא בבחינת ״ונתתי משכני בתוכם״.
---
**5. שו״ת מאמר מרדכי כרך ג קדושת א״י סימן ב**
ידוע הדבר, שבגיטין כותבים ירושלם חסר יו״ד (שו״ת שדה הארץ סי׳ י״ד; פאת השלחן ב׳, כ״ז; פרי האדמה ח״ג ל״ג ע״ב; גט פשוט אבה״ע סי׳ גיטין ט׳), ואילו במכתבים רגילים כותבים מלא, דהיינו עם יו״ד. ויש המקפידים לכתוב ירושלם בכתיב חסר. והקשו הרב גט פשוט (סי׳ קכ״ח ס״ק כ״ו) והרב שער המפקד (שם דף פ״ז ע״ב): מדוע לא כותבים עיר הקודש, או בערבית ׳קודס׳, כמו בכתיבת שם פרטי, למשל אדם ששמו אברהם ומכונה אבי — כותבים אברהם דמתקרי אבי. מדוע לירושלים לא נכתוב ׳קודס׳ דמתקרית? והלא הערבים בעבר וגם כיום קוראים לה ׳קודס׳ בלבד.
והתשובה שניתנה לשאלה זו: כאשר אדם אומר ירושלים, הרי שהוא מביע את מעלתה וחשיבותה של ירושלים — ״עיר הקודש״, שירושלים כולל הכל. ולפיכך אין צורך בתוספות. ירושלים היא ירושה לנו מאבותינו, ולא רק לאברהם אבינו, אלא הקדוש ברוך הוא בחר בציון להשכין שכינתו בה, ובחר בנו ואנחנו נשארים בירושלים.
מנהג היה שלא באים לירושלים ללא טבילה. מי שבא לירושלים בפעם הראשונה בחייו היה קובע את היום ההוא ליום טוב.
---
**מעלת הנס בירושלים בזמן הזה**
**6. משנה מסכת אבות פרק ה משנה ה**
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש: עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, ולא הזיק נחש ועקרב מעולם בירושלים. עשרה חלקים של חנופה בעולם, תשעה בירושלים ואחד בכל העולם — הה״ד: מאת נביאי ירושלם יצאה חנופה לכל הארץ (ירמיה כ״ג). ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום מעולם בירושלים, ולא שאלין בירושלים.
---
**7. מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לה**
עשרה נסים נעשו לאבותינו (במקדש) [בירושלים]: לא הפילה אשה מריח הקודש מעולם. ולא נכשל אדם בירושלים. ולא נפגע אדם מעולם בירושלים. ולא היתה מפולת בירושלים. ולא היתה דליקה מעולם בירושלים. לא אמר אדם לחבירו לא מצאתי תנור לצלות פסחים מעולם בירושלים. לא אמר אדם לחבירו לא מצאתי מטה שאישן עליה מעולם בירושלים. ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום בירושלים, ולא שאלין בירושלים.
---
**8. מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לט**
[עשרה נסים היו נעשים (בביהמ״ק) [בירושלים]. ] לא נפגע אדם בירושלים. וכל מי שנפגע [חוץ לירושלים], כיון שהיה מסתכל בחומות ירושלים — מתרפא. ולא הזיק נחש ועקרב מעולם בירושלים.
---
**9. חיד״א (הרב) חסדי אבות וראשי אבות פרק ה**
ודע, דבאבות דרבי נתן פ׳ ל״ה אמרו: לא היתה מפולת מעולם בירושלם. וזה שנים רבות ששמעתי בעה״ק ירושלם תוב״ב, כי מהריט״ץ בספר מגן אבות כ״י פירש דר״ן אבות שלא היתה מפולת מרעש עד כאן. וכן שמעתי, שבשנת התק״ך בליל ט׳ חשון היה רעש בעה״ק צפת ת״ו ומתו ברעש כמה נפשות, וכמדומה כמו קס״ה נפשות מישראל, ובאותה הלילה עצמה היה הרעש חזק אף בעה״ק ירושלם תובב״א, והתמידו הרעשים כמעט כל החורף, שהיו רעשים רבים וחזקים ולא נעדר איש. וברוך ה׳ שלא אירע שום מפולת. ברוך האל המושיע.
---
**10. שו״ת תשב״ץ חלק ג סימן רא**
ואמרו כי עדיין נשאר מהנסים שהיו בירושלים, שאמר אדם לחברו שבירושלים — כי בבית הכנסת שבירושלים מתמלאת כל השנה פה על פה לאנשי המקום, ובעת שמתקבץ שם בחג השבועות יותר מג׳ מאות החוגגים, הם נכנסים שם כלם ויושבים רווחים, והיא עדיין בקדושתה. וזה סימן גאולה שלישית.
---
**11. שולחן ערוך הלכות תפלה סימן קד סעיף ג**
ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק. אבל יכול ללכת למקום אחר כדי שיפול הנחש (הר״י מרגלו, ריש פרק עומדין). אבל עקרב, לפי שהוא מועד יותר להזיק, פוסק. וכן נחש, אם ראה שהוא כעוס ומוכן להזיק — פוסק.
---
**12. שולחן ערוך הלכות שבת סימן שטז סעיף י**
כל חיה ורמש שנושכים וממיתים ודאי, נהרגים בשבת אפילו אין רצין אחריו, כגון: נחש ועקרב ושאר מזיקין. ואם אינם ממיתים, אם רצין אחריו — מותר להרגם. אבל מותר לדורסם לפי תומו, ואפילו במתכוין — אם לאו, אסור. אלא שמראה עצמו כאילו אינו מכוין.
---
**13. שו״ת שיח יצחק סימן מט — בדיקת חמץ ותפילה בירושלים במקום שיש נחש ועקרב**
דאיתא בפ״ה דאבות משנה ה׳: ולא הזיק נחש ועקרב מעולם בירושלים, וכמבואר למה
מתוך ארכיון מאמרי איגוד רבני הקהילות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה